בג"ץ התיר למדינה להרוס את הכפר ח'אן אל אחמר בתום 7 ימים
בהרכב של שלושה שופטים אישר בית המשפט העליון את ההחלטות הקודמות בעניין הריסת הכפר הבדואי אחרי ש"לא נמצאה עילה משפטית להתערב בהחלטה לממש את צווי ההריסה שהוצאו למבנים במתחם", ורמז: כך עושים גם למתנחלים
בהרכב של שלושה שופטים – חנן מלצר, יצחק עמית וענת ברון – דחה הבוקר (רביעי) בג"ץ שתי עתירות נגד הריסת היישוב הבדואי ח'אן אל אחמר שבאזור מישור אדומים, והתיר למעשה למדינה להרוס את הכפר החל מעוד שבעה ימים.
זהו הסבב החמישי שבו סוגיית ח'אן אל אחמר מגיעה לפתחו של בית המשפט, אשר אישר שוב ושוב את זכותה של המדינה להרוס את היישוב. לפני כחודש וחצי, אחרי שהמדינה כבר החלה בעבודות התשתית לקראת ההריסה והפינוי, בג״ץ הוציא צו ארעי האוסר על הרס הכפר, בעקבות עתירה דחופה שהגישו עורך דין תאופיק ג'בארין ועורכי דין נוספים, המייצגים מטעם הרשות הפלסטינית את תושבי הכפר. אחרי שעבודות ההכנה להריסה בכפר נמשכו, התושבים הגישו עתירה נוספת – מחשש שיפונו פיזית מהמקום למרות שיש צו המונע את הריסת המבנים. בין היתר ביקשו התושבים מבית המשפט למנוע את ההריסה לפני שהמנהל האזרחי דן בתכנית המפורטת שהגישו במטרה להסדיר את הבינוי בכפר.
בסיבובים הקודמים, בית המשפט התיר את מימוש צווי ההריסה בנימוק ש"אין דרכו של בית משפט זה להתערב בסדרי העדיפויות של המדינה ולהורות לה שלא לאכוף את הדין. השורה התחתונה של פסק הדין היתה כי אין עילה משפטית להתערב בהחלטה לממש את צווי ההריסה שהוצאו למבנים במתחם ח'אן אל אחמר".
כאמור, הבוקר דחה בית המשפט גם את שלוש העתירות האחרונות שהוגשו במטרה למנוע את ההרס והפינוי. באשר לבקשת התושבים שבית המשפט ימנע את פינויים בכוח, נאמר בהחלטה כי בקשה זו היא בבחינת "התפרצות לדלת פתוחה", שכן על פי תשובת המדינה ממילא אין בכוונתה לפנותם בכוח אלא "רק" להוציא אותם מהשטח כדי לממש את צווי ההריסה, וכי גם הכשרת המתחם החלופי שהוצע לתושבים היא בעצם לפנים משורת הדין, שכן אין למדינה כל מחוייבות למצוא לתושבים שאת בתיהם תהרוס דיור חלופי. כאן עולה השאלה – אם אין למדינה כוונה לגרש אותם מהשטח, האם תותר חזרתם לאזור אחרי מימוש צווי ההריסה? הצחקתם את בית המשפט. "נושאים אלה מסורים לשיקול דעת המפקד הצבאי בהתאם להתפתחויות בשטח. מכל מקום, מובן כי היתר לתושבים לחזור לשטח הפתוח, אינו היתר לחזור ולקומם מחדש את המבנים והאוהלים שייהרסו, ככל שלכך נועדה חזרתם לשטח".
עוד מנמקים השופטים את החלטתם לדחות את העתירות בהסברים פרוצדורליים במהותם, תוך נזיפה בעותרים על כך שניסו לעקוף פסק דין חלוט של בית המשפט על ידי הגשת עתירות חדשות במקום בקשת עיכוב ביצוע של החלטות בעתירות קודמות. זאת טענה מעניינת, שבמהותה אומרת: "מאז הפסיקה הקודמת, לא חל שום שינוי משמעותי שיצדיק עתירה חדשה". טענה זו מתעלמת למעשה מהסירוב המתמשך של המנהל האזרחי לדון בתכניות השונות שהציעו תושבי הכפר, ויתרה מזו: מקבלת את ההתעלמות המתמשכת של המנהל מהחלופות שמציעים התושבים כנתון שאיננו רלוונטי לפסיקתם.
"גם אם נושא החלופה המקומית לא היה עולה כלל במסגרת ההליכים הקודמים", כותבים השופטים, "קשה להלום כי לאחר שורה של הליכים, שנמשכו שנים רבות, ולאחר שניתן פסק הדין, יתחילו העותרים את דרכם מבראשית, כאילו לא היו דברים מעולם". ונשאלת השאלה – למה לא, בעצם? הרי אם בית המשפט היה מוצא לנכון לדרוש מהמנהל האזרחי לקיים דיון רציני בחלופה המקומית שמציעים התושבים, בהחלט ייתכן שהסוגיה היתה מקבלת תפנית משמעותית, בבחינת "דרך חדשה". האגביות שבה בית המשפט מבטל את האפשרות הזו, שמשמעה הרס מיידי של קהילה שלמה במצב שבו ייתכן שהיתה קיימת אפשרות אחרת שכלל לא נידונה, היא מעוררת תמיהה בלשון המעטה.
קשה להתעלם מהעובדה שכמעט כל דוגמאות הפסיקה שמביאים השופטים כדי לגבות את החלטתם בפסיקות קודמות לקוחות מתיקים של מתנחלים והתנחלויות, אולי מתוך ניסיון להדגיש את חוסר משוא הפנים של בית המשפט. זה כנראה עניין רגיש עבור ההרכב, וכבר בדיון הקודם נתן לו ביטוי השופט מלצר: כשנציג תושבי ח'אן אל אחמר קבל נגד ההיערכות של המדינה לפנות את התושבים למרות שהצו מדבר על הריסה ולא על פינוי, השופט העיר "גם כשהרסו ישובים יהודים, האם אתה מתאר לעצמך שהיו משאירים שם את התושבים ואת מטלטליהם ?! דין אחד לכולם!".
ואחרי ההשוואות הרבות לפסיקות בתיקי מתנחלים, כותבים השופטים בהחלטתם את הפסקה המדהימה הבאה: "לא נעלם מעיני כי פסקי הדין שנזכרו לעיל, עניינם בהתיישבות יהודית על קרקע פרטית של פלסטינים, בעוד שענייננו בהתיישבות פלסטינית על קרקע פרטית של פלסטינים (הגם שמדובר לכאורה בקרקע מופקעת). אך פסק דין חלוט הוא פסק דין חלוט וחובתו של המפקד הצבאי היא לפעול באופן שוויוני וסביר לאכיפתו, בין אם מדובר בבניה בלתי חוקית בקרב התושבים הישראלים ביהודה ובשומרון, בין אם מדובר בתושבים הפלסטינים".
מעבר לשקר המוסכם שבבסיס האמירה הזו, כאילו השלטון הצבאי הישראלי מטפל באופן דומה בעבירות בנייה ישראליות ופלסטיניות בשטחים, עצם ההשוואה שעושה בית המשפט בין המתנחלים שכל נוכחותם במקום אינה חוקית על פי הדין הבינלאומי, לבין התושבים הילידים משוללי הזכויות הנתונים לכיבוש מתמשך היא לא פחות ממדהימה.
החל מהבוקר, תושבי ח'אן אל אחמר שוב מחשבים את קץ ישובם לאחור. יתכן שעבורם זה כבר מאוחר מדי, יתכן בהחלט שמדינת ישראל תגרש קהילה שלמה אל פאתי מזבלה מסוכנת בדיוק בימים שבין כסה לעשור, עשרת ימי התשובה. אבל לבית המשפט בכל זאת צריך כנראה להזכיר: ההשוואה בין המתנחלים לתושבים הפלסטינים בגדה היא עיוות מוסרי חמור. במידה שבה ישראל בכלל נדרשת לעבירות בנייה של מתנחלים, הרי זה המעט שבמעט למול מציאות לא מוסרית ולא חוקית מלכתחילה. העברה כפויה של נתינים תחת כיבוש, לעומת זאת, היא פשע מלחמה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן