אין לנו זכות להגיד לנפגעי הכיבוש הישראלי שלא נעזור להם

למי שמייצג פלסטינים תחת כיבוש אין אשליות שבתי המשפט יפרקו את הכיבוש, אבל זה לא אומר שהמאבק המשפטי חסר תוחלת. אם היינו עלה התאנה של הכיבוש, למה ישראל כל כך רוצה לפרק אותנו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אין ספק שעבודה כעורך דין לזכויות אדם מעלה דילמות כבדות משקל מעשה יום ביומו. לאחרונה פורסם בשיחה מקומית מאמר, בו נמתחת ביקורת על הרטוריקה שנקט השופט עודד שחם מבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת פסק דין בו הורה למשרד הפנים להעניק מעמד בישראל לפלסטינית תושבת ירושלים במסגרת הליך לאיחוד משפחות.

גם המינימום שאפשר להשיג משלטונות הכיבוש יכול להיות מהותי. פלסטינים ממתינים לדיון בבית המשפט בעופר (צילום: אורן זיו)

גם המינימום שאפשר להשיג משלטונות הכיבוש יכול להיות מהותי. פלסטינים ממתינים לדיון בבית המשפט בעופר (צילום: אורן זיו)

הביקורת במקומה. מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים בכל אזורי שליטתה מחפירה. הוראת השעה, המונעת מתן מעמד לפלסטינים שנישאו לבעלי ת"ז ישראליות, פוגענית במיוחד, מפלה על בסיס אתני ואינה מוסרית בשום אמת מידה.

דווקא בשל המצב הקשה הזה, ההצלחה בעתירה שהגיש "המוקד" כל כך משמחת. אישה, שחיה בירושלים כבר יותר משני עשורים, תוכל סופסוף ליהנות מקצת יציבות בחייה, ותזכה להטבות סוציאליות מינימאליות שמגיעות לכל תושב במדינה. זאת, על אפו ועל חמתו של שר הפנים, שבהחלטה נבזית במיוחד מיאן להעניק לה את מה שמגיע לה בדין, רק בגלל שנטען שבנה היה מעורב בפיגוע. בית המשפט נתן פסק דין נוקב, שפוסל מכל וכל החלטות שמבוססות על נקמנות וענישה קולקטיבית.

donate

ייתכן שמדובר במינימום שניתן לצפות ממנו במצב הדברים שבו אנו נתונים, אבל מינימום זה הוא חשוב מאין כמוהו לאותה אישה. וזו נקודה עקרונית שיש להדגיש כאן: צריך להפריד בין ניתוח של מצב העניינים בישראל-פלסטין ממעוף הציפור, תוך הטחת ביקורת בסדר הדברים שיצרה ישראל במרחב בו היא שולטת, לבין סיוע לפרטים שנפגעים מסדר הדברים הזה כאן ועכשיו, על הקרקע, ברמה של מאבק סיזיפי ומתמיד.

הרי אי אפשר לצפות שניתן יהיה לסייע למי שזכויותיו הבסיסיות נפגעות על ידי ישראל מעשה של יום ביומו רק על ידי "הסרת מסכות" וקריאה לילד בשמו. צריך יהיה, אם ברצוננו לשפר את חייהם של הנפגעים ולשמור על כבודם, להתמודד עם המערכת הישראלית על כל רבדיה, עם הביורוקרטיה המינהלית שלה, ועם בתי המשפט שלה, כדי להיאבק ולהפיק מהמערכת הזו סעד שייטיב עם נפגעיה. אין דרך אפקטיבית אחרת. כעורכי דין לזכויות אדם, אין לנו את הפריווילגיה לומר לנפגעים שאין בידינו לסייע להם מאחר שאנחנו כופרים ברטוריקה שנוקטות הרשויות הישראליות בבואן לקבל החלטות בעניינם.

כמי שעוסקים בתחום ההגנה על זכויות האדם של פלסטינים החיים תחת כיבוש ודיכוי מתמשכים, אין לנו כל אשליות באשר למצב הדברים לאשורו. אין לנו כל ציפייה שבתי המשפט הישראליים יפרקו במו ידיהם (או מילותיהם) משטר שנבנה במשך עשורים. אנו עוסקים במלאכתנו בעיניים פקוחות ובפיכחון מלא, מודעים למגבלות כוחנו ויכולתנו. המשפט אינו כלי מהפכני במהותו, ואנו מבינים שלא דרך המשפט לבדו תתוקנה עוולות כה מושרשות.

אולם, אין בפיכחון זה כדי לרפות את ידינו ולהביאנו לומר כי נואשנו לחלוטין, כי אין בכוחנו לסייע, לפעול ולקדם את עניינם של הנפגעים. שהרי אם נגיע למסקנה הזו, נמעל בתפקידנו כמגיני זכויות אדם. לא זו בלבד שמתן סיוע וסעד למי שנפגעים ממדיניות הכיבוש מועילה לאותם נפגעים ומשפרת את מצבם האישי, הרי שתקיפה חוזרת ונשנית ועקבית של הפנים השונים של מדיניות הכיבוש הישראלית מאתגרת את המערכת עצמה, דורשת ממנה לבחון את מעשיה, לכסות על ערוותה לעתים, ומציפה את נושא הכיבוש והדיכוי מתהום הנשייה שבו המערכת הישראלית היתה שמחה לקבור אותו.

מה יותר פשוט וקל לישראל מאשר לרמוס את זכויותיהם של אנשים שאין להם קול בציבוריות הישראלית או כוח לשנות את מצבם, בלי שהחברה הישראלית תיתן את דעתה על רמיסת זכויות שזו, שלא לדבר על מתן דין וחשבון. דווקא הפנייה לאותן רשויות, ההתעקשות על מימוש הזכויות שמגיעות בדין, השיח הער על הכיבוש ועוולותיו בפורומים הרשמיים ביותר שיש, מביאים את ישראל להתפלש במעשיה, להיות מודעת להם וגם, לעתים, לתקן פה ושם ולתת לנפגעים את המגיע להם. זה אולי מעט, אבל זה חשוב והכרחי.

יש הטוענים שפניות חוזרות ונשנות אלו מהוות מעין עלה תאנה, שבאמצעותו מתהדרת ישראל ב"דמוקרטיותה ושוויוניותה", כפי שכתב השופט שחם. זה אכן מחיר שאנו משלמים מדי פעם. אולם, בצד השני של הכף מונחות זכויות האדם הנפגעות וההגנה עליהן, והשתקה כמעט מוחלטת של נושא הכיבוש מהשיח הציבורי-משפטי בישראל.

זו אינה שאלה פשוטה, והוויכוח עליה נסב בעודנו עובדים. רמז לאן הכף נוטה ניתן למצוא במאבק חסר הפשרות שמנהלים ממשלת ישראל וארגנים המסונפים לה בנו ובשכמותנו. השאלה הנשאלת היא מדוע כה חשוב לגורמים בשלטון הישראלי להשתיק אותנו ולהפסיק את עבודתנו, אם אנחנו אכן מהווים עלה תאנה. מלחמת חורמה זו צריכה להעיד שעבודתנו חשובה וטובה, ושאין מנוס אלא להמשיך בה, על אף המחירים.

הכותב מנהל את המחלקה המשפטית במוקד להגנת הפרט

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
דגלי ארה"ב, איחוד האמירויות, ישראל ובחריין על חומות העיר העתיקה בירושלים, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

דגלי ארה"ב, איחוד האמירויות, ישראל ובחריין על חומות העיר העתיקה בירושלים, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אנו הפלסטינים זקוקים לכוח פוליטי חדש שמדבר על צדק ושוויון

ההסכמים בין שלוש מדינות האפרטהייד ישראל, איחוד האמירויות ובחריין, מחייבים שינוי עמוק באסטרטגיה הפלסטינית, ומעבר להתמקדות בטיפוח היחסים עם ארגוני חברה אזרחית. פריצת דרך כזאת תושג באמצעות בניית תנועת שמאל פלסטינית חזקה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf