המלצת קריאה לשר גלנט: חיזוק הזהות הפלסטינית הוא אינטרס ישראלי

ספר חדש ומיוחד על מדף החינוך: חינוך בחברה הערבית בישראל (הוצאת מכון מופ"ת 2021). אני כותב "מיוחד", בעיקר משום שכל המאמרים המוצגים בו, נכתבו בידי חוקרים ערבים ישראלים (חלקם בשיתוף חוקרים יהודים). מרענן ומשמח לראות שאפשר לייצג קבוצת מיעוט על ידי בני הקבוצה, ולא בגישה הקולוניאלית הקלאסית של: "תנו לנו לספר לכם על עצמכם".

מדובר באסופה של עשרה מאמרים מדעיים, המציגים את מערכת החינוך הערבית בחמישה נושאים: אוריינות בגיל הרך, לקויות למידה, הישגים לימודיים, התערבות חברתית וזהות תרבותית. המאמרים מבוססים על ממצאי מחקרים אמפיריים עדכניים וכוללים גם סקירות תיאורטיות נרחבות. הספר, אגב, כתוב עברית, וכך מנגיש את החינוך הערבי ליהודים שאינם קוראים ערבית.

מבין הנושאים התמקדתי במאמרים הדנים בזהות התרבותית, והמסקנות החשובות שהם מציגים: זהות היא לא עניין של "סכום אפס", כלומר שככל שערבי הוא יותר פלסטיני בזהותו, כך בהכרח הוא מתנגד חריף יותר לזהות הישראלית. ההיפך הוא הנכון: ככל שזהותו התרבותית של צעיר מקבוצת המיעוט מגובשת יותר, כך הוא מפתח "הרגשה חיובית ויכולת לתקשר עם קבוצת הרוב".

המפתח לחברה ישראלית איתנה הוא, אם כך, בחיזוק הזהות האישית והתרבותית של בני קבוצות המיעוטים. זאת במקום הגישה הנוהגת במערכת החינוך בישראל, לפיה כדי לחזק את הזהות "הציונית-יהודית-לאומית" יש לדכא את הזהויות האישיות והתרבותיות האחרות. בכך משרת המשרד את הלאומנות המתבדלת והמתנשאת, על חשבון הישראליות ההוגנת והבריאה.

שר החינוך מפחד מזהות פלסטינית

את הגישה הציונית המפוחדת ביטא בשבוע שעבר שר החינוך יואב גלנט, בריאיון טלוויזיה אצל דנה וייס (חדשות 12, 15 במאי, דקה 37): "אני לא רוצה להיות במצב שילד בלוד גדל על נרטיב פלסטיני, גם אם הוא ערבי. אני רוצה שיגדל על נרטיב ישראלי, שירגיש חלק, […] ואני חושב שזה אינטרס לאומי, הערבים הם חלק ממדינת ישראל."

כלומר, לדעת גלנט חברה רב תרבותית שוויונית היא "אינטרס לאומי", ובתנאי שקבוצות המיעוט יהיו משוללות זהות תרבותית משל עצמן. האינטרס הלאומי הוא רק לבני הלאום היהודי-ציוני. ובהתאם: ילד פלסטיני בלוד, צריך לרכוש בתהליך חינוכו זהות "ישראלית" בלבד, ולא את זהות בית הוריו, קהילתו, עמו ודתו.

התשובה המחקרית לעמדתו האתנוצנטרית של השר, מובאת במאמר מאת ד"ר הלן קאקונדה מועלם, מרצָה במכללות דוד ילין ואחווה, שעסקה בעבר בתחום היעוץ החינוכי והתמחתה בסוגיות זהות ורווחה נפשית. קאקונדה מצביעה על הקשר בין בהירות הזהות העצמית של מתבגרים וצעירים לבין רווחתם הנפשית, יציבות "העצמי" שלהם ונכונותם לפעול בחברה.

זהות רב תרבותית עדיפה לפרט וגם לחברה

גיבוש הזהות של מתבגרים וצעירים ערבים בישראל הוא מורכב במיוחד. הם נדרשים לתמרן בין התרבות המסורתית של קהילותיהם לבין תהליכי המודרניזציה והגלובליזציה שעוברים על החברה הערבית; וכן בין התרבות המודרנית הדומיננטית בישראל לבין הנרטיב הישראלי-יהודי (שאינו שלהם) המתלווה אליה.

קונפליקטים אלה מובילים את המתבגרים והצעירים לאמץ את אחד מארבעה סוגים של הגדרה עצמית תרבותית. ראשונים הם בעלי הזהות הקולקטיביסטית (שמרנית) הנצמדים לתרבות המוצא ומתרחקים מתרבויות חדשות. לבעלי זהות זאת מידת עצמאות נמוכה ותלות חברתית גבוהה. למולם יש את בעלי הזהות האינדיבידואליסטית (מודרנית), המתאפיינת ביחס שלילי לתרבות המוצא וביחס חיובי לתרבות החדשה. בעלי זהות זאת הם עצמאיים, אולם מאבדים את הקשר העמוק אל קהילות המוצא שלהם.

קבוצה שלישית היא בעלי זהות של שוּליוּת, הדוחים את שתי התרבויות, תרבות המוצא והתרבות החדשה. זהותם האישית תהייה מבולבלת ובלתי יציבה, מידת עצמאותם ורווחתם הנפשית תהיינה נמוכות, ותרומתם לחברה בהתאם.

קבוצה רביעית הם בעלי זהות של "דו-תרבותיוּת". אלה מצליחים לשלב בין התרבויות ולגלות יחס חיובי לשתיהן. בעלי זהות זאת מגלים רגישות לזולת, מבלי לפסול את צרכיהם האישיים. הם גמישים, מסתגלים ומשפיעים, בעלי עצמאות גבוהה משולבת עם תלות חברתית גבוהה.

מגוון זהויות בחברה הערבית

במחקר שערכה קאקונדה (המתואר במאמר) נבחנו שלושה משתנים המשפיעים על גיבוש זהותם של הערבים בישראל. ראשון הוא הגיל: מתבגרים (בגיל 14 עד 18) נמצאו מבולבלים יותר מאשר צעירים (בגיל 21 עד 25). אפשר להבין שלזמן, להיקף החשיפה לתרבויות שונות ולצבירת ניסיון בחיים עצמאיים, יש השפעה חיובית על גיבוש הזהות.

משתנה שני הוא הדת. מתברר כי למתבגרים ולצעירים נוצרים משימת גיבוש הזהות היא מורכבת יותר מאשר לחבריהם המוסלמים והדרוזים. הסיבה לכך היא שהנוצרים מהווים מיעוט בתוך מיעוט. מצד אחד הם פתוחים יותר לתרבות המודרנית, אבל הם אינם יהודים; מצד שני זהותם הערבית היא מורכבת, שכן הערביות מזוהה עם האסלאם.

משתנה שלישי הוא מקום המגורים: חיים ביישוב הומוגני מבחינה תרבותית או ביישוב מעורב. חשיפה לתרבות נוספת, מלבד זאת של בית ההורים, מהווה אתגר בטווח הקצר, אולם לטווח הרחוק יש לה יתרונות: החשיפה תורמת לבהירות הזהות התרבותית. הסיבה לכך היא שחשיפה מוקדמת לתרבות נוספת, מכינה את המתבגרים בצורה תואמת יותר אל מציאות החיים בישראל, כפי שיחוו אותה כאשר יצאו לחיים עצמאיים.

תפקיד החינוך לחזק את הזהות הנבדלת

מכלל הממצאים עולה המסקנה החשובה הבאה: פרט המשתייך לקבוצת מיעוט וחווה תהליך של הבנת זהותו, מפתח הרגשה חיובית ויכולת לתקשר עם קבוצת הרוב. במילים שלי: הדרך אל הזהות הישראלית המודרנית, עוברת דרך העצמת הזהות הפלסטינית. הרווחה הנפשית של צעירים שעשו דרך זאת, ונכונותם למעורבות אזרחית, גבוהות יותר.

אולם כדי שמתבגר יצליח לגבש זהות עצמית ברורה וחיובית, הוא צריך עזרה וליווי, וזה בדיוק התפקיד של מערכת החינוך. זאת על ידי מבוגרים מנוסים ואמפתיים המלווים את המתבגרים במהלך המורכב של הגדרת זהותם האישית והתרבותית.

לשם כך מונה קאקונדה מספר תנאים: ראשית יש להכשיר לכך את המורות והמורים, ועדיף שהם עצמם יחוו את התהליך הרגשי של הגדרת הזהות, על מנת שיהיו בשלים לסייע לתלמידיהם. שנית, יש להרבות במפגשים ובחשיפה לתרבויות נוספות, באופן מבוקר ומודרך, התואם את הגיל.

שלישית, וזה נראה לי חשוב ביותר: בשעה שנחשפים לתרבות אחרת, יש להדגיש את ההבדלים והייחודיות של תרבותם של התלמידים. אנחנו רוצים שהתלמידים יכירו ויבינו את האחר, אולם לא יאבדו את דרכם ויתדרדרו לשוליות. לכן חיזוק הזהות האישית (לנוכח האחר) הוא נדבך חשוב במפגשים אלה.

משרד החינוך פועל בניגוד לכל צורך חינוכי

מכלל אלה, בית הספר צריך להציע פעילות רגשית סדורה ומתוכננת עם מתבגרים, כך שיתעמקו בנושא זהותם האישית והתרבותית. תהליך הבירור כולל למידה משמעותית על התרבות של התלמידים ועיבוד רגשי של סיפוריהם של בני תרבויות אחרות. כך נקבל צעירים שזהותם בהירה יותר, רווחתם האישית חיובית יותר, ונכונותם לקחת חלק בחברה הבוגרת גבוהה יותר.

מדיניות משרד החינוך היא הפוכה לכל מה שנדרש לעשות. כפי שהצגתי בכתבות קודמות: המורות והמורים אינם מוכשרים להוראה רגשית חברתית, שירותי הייעוץ החינוכי והשירות הפסיכולוגי ניתנים במשורה, ומטה המשרד בולם תוכניות לחינוך לחיים משותפים ועידוד מפגשים.

החידלון הזה אינו מקרי. הוא נשען על תפיסה אתנוצנטרית, לפיה רק הזהות היהודית לאומית היא לגיטימית בישראל; וכל זהות אחרת מהווה איום קיומי, שיש לדכאה. אבוי למשרד החינוך הפועל לשרת את הלאומנות המתבדלת והמתנשאת, ולא את הישראליות המשותפת ההוגנת והבריאה.