לשקם את עזה בתוך ישראל

שתי שאלות עומדות כרגע בפני הפלסטינים, הישראלים, וכל אדם המודאג ממה שמתרחש כאן: החטופים הישראלים, והאוכלוסייה האזרחית בעזה. שתיהן נוגעות לבני אדם החיים באותו מרחב גיאוגרפי, עזה ועוטף-עזה, שהופקרו על ידי השלטון בצד אחד והוכו מכה אכזרית ובלתי אנושית על ידי השלטון של הצד השני.

האם ישראל מבצעת דומיסייד בעזה?

צריך להודות, למצב זה אחראים גם חמאס וגם מדינת ישראל. חמאס, שפתח במלחמה הנוראה הזו בפעולותיו הברבריות נגד אזרחים בדרום, וישראל, שמנהלת מלחמת נקמה פרועה תוך ביצוע פשעי מלחמה מובהקים.

אבל חמאס לא יהיה גורם משמעותי בפתרון שתי השאלות. זה נשמע אולי מזלזל, אבל בשל פערי הכוחות העצומים בין הצדדים, חמאס יכול להפריע, אבל לא באמת יכול להכתיב פתרון. ראוי גם לזכור שלשתי השאלות אין, ולא יכול להיות, פתרון צבאי. עם שתיהן לא מתמודדים, משום שממשלת ישראל, ביהירותה, מנסה למגר את חמאס, בעוד כל בר-דעת מבין שהיעד הזה אינו בר-השגה ושהתעקשות עליו משמעה הפקרה מוחלטת של אזרחים בעזה – של החטופים והעזתים גם יחד.

הפתרון לשאלת החטופים ידוע וברור מהיום הראשון למלחמה. הם ישוחררו רק בעסקה תמורת אסירים פלסטינים. משמעות העסקה היא שישראל תודה שהפסידה. הרי לא עלה על דעתה לשחרר אף אסיר פלסטיני לפני שספגה את המהלומה הגדולה בתולדותיה. העסקה הקטנה, שהושגה בסוף נובמבר ושחררה חלק מהחטופים תמורת אסירים, מעידה שישראל מוכנה להודות בהפסד מסוים, אבל בכך לא די.

כדי להשיג עסקה לשחרור החטופים, ישראל תצטרך להודות שלא ניתן לחסל את חמאס, ושלא ניתן לשחרר חטופים במבצעי גבורה נוסח אנטבה, חוץ מאשר במקרים בודדים.

חשוב יותר: ישראל תצטרך להודות בתבוסת הקונספציה שהוביל נתניהו, לפיה ניתן להתעלם מהבעיה הפלסטינית ולקדם מהלכי נורמליזציה עם מדינות ערב אחרות. ישראל תצטרך להודות שלא ניתן "לנהל את הסכסוך", לא ניתן להעלים עָם שלם המהווה יותר ממחצית בני האדם החיים תחת השלטון הישראלי בכל המרחב אשר בין הירדן לים.

עסקה נרחבת לשחרור החטופים תמורת שחרור אלפי אסירים פלסטינים מבתי הכלא בישראל היא צעד ראשון בדרך לסיפור חדש, שישראל תספר לעצמה על הסכסוך. ישראל תיאלץ להישיר מבט למציאות המשותפת של פלסטינים ויהודים בין הירדן לים, ולהתייחס לעסקה כזאת כחלק מתחילתו של הסדר מדיני כולל וארוך טווח וצודק לשני העמים.

הפתרון לשאלת האוכלוסייה בעזה סבוך בהרבה. רוב השיח המתנהל סביב "היום שאחרי" אינו מתייחס ברצינות לעזתים וכיצד ייראו החיים שלהם בחודשים הקרובים ובשנים הקרובות. בעזה מתגוררים כיום כשני מיליון עקורים שגורשו מבתיהם, רבים מבני משפחתם נהרגו ושסביבת המגורים שלהם נפגעה קשות.

רובם לא יוכלו לחזור לבתיהם בגלל הדומיסייד (Domicide, הרס נרחב של בתי מגורים כפעולת ענישה ומניעת חזרת תושבים בתום הלחימה), פשע מלחמה שביצעה ישראל. אין דוגמה בהיסטוריה של המלחמות מאז מלחמת העולם השנייה להרס בממדים כאלה. יידרש מבצע בנייה עצום ומהיר כדי לאפשר לעזתים תנאי חיים מינימליים בתחילה, ותנאים סבירים בהמשך.

בניגוד לשאלה הראשונה, החטופים, שבה יכולה ישראל לטעון שחמאס אחראי לה, בשאלה השנייה אין ספק מיהו האשם העיקרי בהרס ובחורבן בעזה. הקולות בשיח הציבורי בישראל ולפיהם "אין חפים מפשע בעזה" מחמירים את האשמה הזו בעיני העולם כולו, כפי שהתברר בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג לפני זמן מה. מי שמזהה את כל תושבי הרצועה כפעילי חמאס ובני מוות תומך במפורש בפגיעה בהם. אבל ללא קשר לשאלה האם העזתים תומכים בזוועות שביצע חמאס או מתנגדים להן, אין ספק שתיקון ההרס ידרוש מעורבות משמעותית של ישראל ולקיחת אחריות על מעשיה.

אנו מציעים רעיון ראשוני ומהפכני לפתרון הבעיה: במסגרת העסקה המתגבשת, כל צד יצטרך להתחייב, בראש ובראשונה, לשקם את הנזק העיקרי שגרם במלחמה. חמאס ישחרר חטופים וישראל תבנה מחדש את הרצועה.

בתקופת המעבר אל "היום שאחרי", ממשלת ישראל תיזום בנייה זמנית עבור תושבי הרצועה באזור הדרום, בתוך שטח ישראל. במקביל, בסיוע בינלאומי, היא תבנה מחדש את הרצועה כולה. להצעה להקים בנייה זמנית בתוך שטח ישראל הריבונית, כלומר בתוך הקו הירוק, מובילים בראש ובראשונה שיקולים טכניים: הרצועה הרוסה כמעט כולה וצפופה מכדי ליישב בה את כל פליטי המלחמה הנוכחית בצורה סבירה. אי אפשר למצוא מקום זמני לשכן את העקורים עכשיו, ובו בזמן לבנות מחדש את הרצועה כולה. לפי ההצעה, לאחר שהרצועה תשוקם, העזתים יחזרו לרצועה, ואילו מדינת ישראל תוכל לשמור את הבתים שבנתה בתחומה ולהקים ישובים או שכונות חדשות לאזרחיה.

אבל יש להצעה הזו גם שיקולים מוסריים, נרטיביים והיסטוריים: החשש הגדול והסביר בהחלט של תושבי הרצועה הוא שהמלחמה הנוכחית אינה אלא נכבה שנייה, כלומר פעולת גירוש. הטיפול באוכלוסייה בתוך שטחי ישראל, ולא בשטח מצרים למשל, יסמן עבורם שישראל אינה מבקשת להפוך אותם לפליטים אלא לוקחת אחריות על המציאות שגרמה במלחמה הנוכחית. תהיה בכך גם לקיחת אחריות על מה שישראל חוללה ברצועה מאז הקמתה: אחריות לדחיקת הפליטים הפלסטינים לרצועה ב-1948, למניעת התפתחות הרצועה מאז 1967, לתוכנית ההתנתקות החד-צדדית וההתנערות של הכובש לאחריותו לשטח הנכבש. תהיה בכך גם לקיחת אחריות למצור ארוך שנים, שהפך את עזה לכלא הגדול בעולם.

מהלך כזה יבטא גם לקיחת אחריות על התמיכה של ממשלת נתניהו בשלטון הטרור של חמאס, תמיכה שנועדה למנוע הקמת מדינה פלסטינית. הטיפול באוכלוסייה האזרחית העזתית בתוך שטחי ישראל יסמן לעזתים, לישראלים ולעולם כולו שאנו צועדים כעת בכיוון חדש במערכת היחסים בין השלטון הישראלי לבין נתיניו. הטיפול ההכרחי והדחוף בעזתים יוביל להידברות רחבה יותר על יצירת תנאי חיים שוויוניים לכל היושבים בין הים והירדן.

אנחנו יודעים שהצעתנו נשמעת ברגע הראשון נאיבית ולא אופרטיבית. הייתכן שממשלת הימין הקיצוני תיקח אחריות על הנזק שגרמה לבני עם אחר? אבל הצעה זו היא ביטוי מעשי אחד לאמירה עקרונית ורחבה יותר, הנשמעת לאחרונה מפיהם של ישראלים רבים, כולל שרים בממשלה: "מה שהיה לא יהיה".

אנחנו מבקשים לאמץ את האמירה זו, אבל בניגוד לאלה המבקשים להדק את השמירה על הכלא העזתי, לגרש או לחנוק כלכלית וצבאית את העזתים, אנו מזכירים שהידוק המצור משמעו "מה שהיה הוא שיהיה". המצור היה חממה, שבחסותה התגבש ובוצע הפוגרום הגדול ביהודים בתולדות הציונות. המצור הוא אחד הגורמים לכך שב-7 באוקטובר הפכה ישראל למקום הכי מסוכן בעולם ליהודים בשל יהדותם, הפוך מהשאיפות של התנועה הציונית.

ובעצם, מדוע התוכנית הזו אינה אופרטיבית? ישראל הרי אלופה בבניית התנחלויות בכמה ימים, אלופת העולם ב"חומה ומגדל", מומחית בסיוע למדינות אחרות בזמן רעידות אדמה או שיטפונות. מדוע לא תוכל ישראל לבנות במהירות פתרון זמני ומיידי לאסון שהיא עצמה יצרה? ומדוע השמאל בישראל, המזדעק בצדק על הפקרת החטופים, אינו דורש מהממשלה באותה נשימה לקחת אחריות ולתקן חורבן בקנה מידה שטרם ידענו?

ד"ר רולא הרדל היא מרצה למדעי המדינה, עמיתת מחקר במכון הרטמן והמנכ"לית השותפה של יוזמת "ארץ לכולם". ד"ר אבנר דינור הוא תושב שדרות, מרצה להגות יהודית ושותף לצוות ההקמה של מפלגת "כל אזרחיה"