יחד עם הגדר, קרסה גם הקונספציה של נתניהו

1948 היתה למעשה הפעם האחרונה שבה יחידות יהודיות ופלסטיניות, צבאיות או צבאיות למחצה,  נלחמו אלה באלה בחזית רחבה על אדמת ישראל/פלסטין. ב-1982 צבא ישראלי נלחם מול יחידות פלסטינית, אבל על אדמת לבנון, והיו כמובן חדירות של חמושים פלסטינים לישראל ופיגועים, וקרבות בג'נין או בעזה, אבל לא היה אירוע שמזכיר בהיקף שלו את מה שקרה בימים האחרונים וממשיך עוד לקרות. בוודאי שמאז 1948 לא קרה שיישובים יהודים נכבשו על ידי חמושים פלסטינים, כמו שקרה עכשיו.

זו לא סתם אנקדוטה היסטורית או גיאוגרפית. יש לכל זה משמעות פוליטית ישירה. המתקפה הרצחנית – והלא-אנושית, שדגל שחור של פשע מלחמה מתנוסס מעליה, חייבים לומר – של חמאס באה בדיוק כאשר היה נדמה שבנימין נתניהו עומד להשלים את יצירת הפאר שלו: שלום עם העולם הערבי, תוך התעלמות מוחלטת מהפלסטינים. המתקפה הזו מזכירה לכולם שלטוב או לרע, הפלסטינים עדיין כאן, והסכסוך של היהודים הוא איתם, לא עם האמירתים או הסעודים.

בנאומו בעצרת האו"ם לפני שבועיים, נתניהו הציג מפה של מדינת ישראל המשתרעת מהים התיכון עד נהר הירדן, ומקיימת הסכמי שלום עם כמעט כל מדינות המזרח התיכון, ובראש ובראשונה סעודיה. מדינה פלסטינית, או אפילו המובלעות המצומקות ששולטת בהן לכאורה הרשות הפלסטינית, לא קיימת על המפה הזו. פלסטין יוק.

מאז שנבחר לראשות הממשלה ב-1996, נתניהו השתדל להימנע מכל מו"מ עם ההנהגה הלאומית הפלסטינית, לעקוף אותה ולדחוק אותה הצידה. ישראל אינה זקוקה לשלום עם הפלסטינים כדי לשגשג, טען נתניהו שוב ושוב, די לה בעוצמתה הצבאית, הכלכלית והמדינית. העובדה שבשנות שלטונו, במיוחד בין 2009 ל-2019, ישראל ידעה פריחה כלכלית ומעמדה הבינלאומי השתפר, היתה בעיניו הוכחה שהוא הולך בדרך הנכונה.

הסכמי אברהם מספטמבר 2022 עם האמירויות, בחריין ואחר כך גם סודאן ומרוקו, שימשו בעיניו הוכחה ניצחת לצדקת דרכו. "ב-25 השנים האחרונות אמרו לנו שוב ושוב ששלום עם מדינות ערב נוספות יגיע רק לאחר שנפתור את הסכסוך עם הפלסטינים", כתב נתניהו במאמר ב"הארץ" לפני הבחירות האחרונות. "…בניגוד לעמדה הרווחת, האמנתי שהדרך לשלום אינה עוברת ברמאללה, אלא עוקפת אותה: במקום שהזנב הפלסטיני יכשכש בעולם הערבי, טענתי שיש להתחיל בשלום עם מדינות ערב, שיבודד את סרבנות הפלסטינים". הסכם שלום עם סעודיה היה אמור להיות הדובדבן על עוגת ה"שלום תמורת שלום" שהכין נתניהו.

החמאס כמכשיר

נתניהו לא המציא את מדיניות הבידול בין עזה לרצועה, וגם לא את השימוש בחמאס ככלי כדי להחליש את אש"ף ואת השאיפות הלאומיות שלו להקמת מדינה פלסטינית. תוכנית ההתנתקות מעזה של אריאל שרון היתה בנויה על ההגיון הזה. "כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלסטינית ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן", הסביר בזמנו דב וייסגלס, יועצו של שרון, את המטרה המדינית של ההתנתקות. "התוכנית מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלשתינאים".

נתניהו לא רק אימץ את החשיבה הזו, הוא גם הוסיף לה את השמירה על שלטון החמאס בעזה כמכשיר לחיזוק הבידול הזה בין הרצועה לגדה. ב-2018, לדוגמה, הוא הסכים שקטר תעביר עשרות מיליוני דולרים בשנה לממן את ממשלת החמאס בעזה. "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס", הוא אמר בישיבת סיעת הליכוד במרץ 2019, "זה חלק מהאסטרטגיה שלנו, לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון".

בצלאל סמוטריץ, אז ח"כ שולי והיום שר האוצר והמושל בפועל של הגדה המערבית, אמר דברים יותר חדים ב-2015: "הרשות הפלסטינית הוא נטל והחמאס הוא נכס". הוא נהג בדיוק כך.

"נתניהו רוצה את החמאס על הרגליים והוא מוכן לשלם על כך מחיר כמעט בלתי נתפס – חצי מדינה משותקת, ילדים והורים בפוסט-טראומה, בתים מופצצים, אנשים נהרגים", כתבה במאי 2019 גלית דיסטל אטבריאן, אז מעריצה של נתניהו והיום שרה בממשלתו, "…ונתניהו במין איפוק מקומם, כמעט בלתי נתפס לא עושה את מה שכי קל לעשות – למוטט את הארגון הזה בהבל פיו של צה"ל. השאלה היא למה?"

ההסבר בא בהמשך: "אם החמאס מתמוטט, אבו מאזן עלול לשלוט ברצועה. אם הוא ישלוט בה, יקומו קולות מהשמאל שיעודדו משא ומתן ופתרון מדיני ומדינה פלסטינית, גם ביהודה ושומרון… זאת הסיבה האמיתית שבגללה נתניהו לא מחסל את האמ-אמא של החמאס, כל השאר זה בולשיט".

אין מעקף דרך ריאד

חיזוק הגדר בעזה השתלב בתפיסה הזו של נתניהו. "המכשול ימנע חדירת טרוריסטים לשטחנו", אמר נתניהו, כשהודיע בממשלה ב-2019 על התחלת העבודות על הפרויקט, שכלל הקמת מכשול תת-קרקעי ועלה בסופו של דבר יותר משלושה מיליארד שקל. "נתניהו חשב, וכנראה עודנו חושב, שעם חמאס נוכל להתמודד בלי בעיות", הסביר הפרשן רון בן ישי ב-ynet את הרעיון מאחורי הגדר, "המטרה העליונה היא מניעת חיבור בין חמאס בעזה לבין הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון".

בשבת בבוקר, הגדר הזו, שאמורה היתה להיות – לפי המאמר של בן ישי – "קו עצירה" שאותו לא יוכלו המחבלים לעבור, קרסה, ומאות חמושים של חמאס, וגם אלפי אזרחים עזתים, חצו אותה באין מפריע בדרכם לכיבוש מוצבי צבא לאורך הגדר ולחדירה לעשרות יישובים ישראליים עד למרחק של 30 ק"מ ממנה. יחד עם הגדר הזו, קרסה גם הקונספציה היותר רחבה שנתניהו קידם, והאמריקאים וגם רבות ממדינות ערב אימצו, שלפיה אפשר לעשות שלום במזרח התיכון בלי הפלסטינים.

בפעולה שלו חמאס הכריז באופן הכי ברור, כואב ורצחני שאפשר: הסכסוך המאיים על חיי הישראלים הוא הסכסוך עם הפלסטינים, והמחשבה שאפשר לעקוף אותם דרך ריאד או אבו דאבי, או ששני מיליון הפלסטינים הכלואים בעזה ייעלמו אם ישראל תבנה גדר משוכללת, היא אשליה שמתנפצת עכשיו במחיר אנושי נורא ואיום.

אלה לא בהכרח חדשות טובות. את הפעולה של חמאס אי אפשר שלא להגדיר כפשע מלחמה: טבח של אזרחים לא חמושים, רצח של משפחות שלמות בבתיהן, חטיפת אזרחים – כולל ילדים וזקנים – לשבי בעזה, כל הפעולות האלה עומדות בניגוד לכל חוקי המלחמה, והאחראים לפעולות האלה יצטרכו לעמוד לדין. במילים אחרות, ה"הכרזה" של חמאס כי הסכסוך עדיין קיים עלתה בדם של מאות חפים מפשע.

אלה לא בהכרח חדשות טובות, כי נראה שהמסקנה שישראל כרגע מפיקה מההבנה שהסכסוך הוא כאן איתנו, בישראל/פלסטין ולא בסעודיה, הוא "למוטט את החמאס" או "למחוק את עזה". העיתונאי ינון מגל וח"כ אריאל קלנר מייצגים כנראה נתח לא מבוטל בציבור, שבוודאי מיוצג בממשלה, החושב שהלקח מההכרה שהפלסטינים כאן איתנו הוא שצריך להציב אותם בפני נכבה חדשה.

ובכל זאת, מעבר לשיפוטים המוסריים, המתקפה של חמאס מחזירה את כולנו, בעיקר את הישראלים, לקרקע המציאות, ומזכירה שהסכסוך שהתחיל ב-1948 עדיין כאן, ושום תרופות קסם לא יכולות להעלים אותו. ומכיוון שחמאס, חזק ומפתיע ככל שיהיה, לא יכול לרצוח שבעה מיליון יהודים, וישראל – אני מאמין – לא מסוגלת לחולל נכבה חדשה, וספק אם אפילו היא מסוגלת לכבוש מחדש את עזה, ייתכן שבתוך הטראומה של הימים האחרונים תיוולד הכרה שחייבים ללכת לפתרון מדיני.

אחרי הטראומה של 1973, שכה הרבה משווים אותה עכשיו למה שקורה היום, ישראלים רבים הגיעו למסקנה ששלום עדיף על כיבוש השטחים המצריים בסיני. זה יכול לקרות גם אחרי הטראומה של 2023.