newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הוויכוח על החזרת החטופים הוא סימן מובהק של חברה מתבהמת

בדיון רווי הרגשות על המחיר שראוי לשלם תמורת השבת החטופים מעזה, נרמס הציווי המוחלט להציל חיים. אבל בלי החוב המוסרי הבסיסי הזה כלפי הזולת אין גם לכידות וערבות הדדית, החיוניות לעצם קיומה של חברה

מאת:
עצרת למען שחרור החטופים ב"כיכר החטופים" בתל אביב, ב-24 בפברואר 2024 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

"חוק ההצלה" הוא חלק מהטבע האנושי, ואינו מותנה במחיר. עצרת למען שחרור החטופים ב"כיכר החטופים" בתל אביב, ב-24 בפברואר 2024 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

מזה שבועות מתנהל בארץ דיון רווי רגשות ויצרים על המחיר שראוי לשלם עבור החזרת החטופים הביתה. המצדדים בעסקה מזכירים כי התמשכות המשא ומתן הביאה כבר למותם של חטופים רבים, ואלה שנותרו בחיים נמצאים בסכנה מוחשית וסובלים סבל נוראי. לטענת המתנגדים, הסכמה לתנאים שמעמיד החמאס לשחרור החטופים תגבה מתושבי ישראל מחיר דמים כבד בעתיד.

זו אינה דילמה חדשה. כבר דנו בה בעבר וקיבלו הכרעות פעמים רבות, אמנם בנסיבות שונות ובתרבויות אחרות – אבל העיקרון זהה.

כאשר קובעי המדיניות בארה"ב, למשל, אותגרו על ידי מחסור במשאבים בשירותי הבריאות, הם החליטו לתעדף טכנולוגיות רפואיות על פי עיקרון התועלתנות שהגה הפילוסוף והרפורמטור האנגלי ג'רמי בנת'ם. על פי משנתו המטרה העיקרית של המדינה היא לקדם את האושר, הרווחה והשלומות (being-well) של אזרחיה. כדי להשיג מטרה זו בשירותי הבריאות יש לחשב עבור כל טכנולוגיה ערך עלות/תועלת, ולממן רק את אלו הנמצאות בראש הרשימה (מקסימום תועלת במינימום עלות).

הניסיון המקיף והרציני ביותר לממש את שיטתו של בנת'ם נעשה במדינת אורגון בארה"ב ב-1987. על פי התחשיב שנעשה, להשתלת מח עצם – הליך מציל חיים עם סיכויי הצלחה נמוכים ועלויות גבוהות מאוד – היה ערך עלות/תועלת נמוך. לפיכך, היא לא נכללה בין הפרוצדורות שמומנו על ידי המדינה.

ההערכה היתה כי בהיעדר מימון ממשלתי להשתלת מח עצם, ימותו כל שנה 12 בני אדם. התקנות המעגנות בחוק את שיטת הדירוג התועלתנית התקבלו ללא התנגדות בבית המחוקקים ובציבור הרחב. ההחלטה היתה רציונלית, ללא מעורבות רגשית – ל-12 הקורבנות הסטטיסטיים (הפוטנציאליים) לא היו שמות ופנים.

כחצי שנה לאחר שהחוק עבר, הודיעו הרופאים לאימו של קובי הווארד, בן 7 שחלה בלוקמיה, כי הוא נמצא מתאים להשתלת מח עצם. אמנם הסיכוי להצלחת ההשתלה היה כ-20%, אך ללא השתלה דינו נחרץ.

בהתאם להחלטת המחוקקים, המדינה סירבה לממן את ההשתלה. משפחתו ניסתה לגייס את הסכום מתרומות הציבור, אך לרוע המזל הילד נפטר כשבקופה חסרו 30 אלף דולר. המקרה של הווארד זכה לתהודה תקשורתית גדולה. בעקבות הלחץ הציבורי, העבירו המחוקקים תיקון המחייב מימון של השתלת מח עצם בילדים, למרות שנמצאה בתחתית טבלת הדירוג על פי חישובי עלות/תועלת.

הצלה כציווי אבסולוטי

באוקטובר 1987 נפלה ג'סיקה מקלור, תינוקת בת 18 חודשים (שנודעה בכינויה "התינוקת ג'סיקה"), לבאר בחצר ביתה של דודתה בטקסס. במבצע הנדסי מורכב ומשולב היא חולצה לאחר 58 שעות מצינור בקוטר 20 ס"מ ובעומק 7 מטרים, שהוביל את המים מהבאר. אנשי המקצוע שגויסו על ידי המדינה קדחו צינור מקביל לצינור שבו היתה ג'סיקה, וממנו, צינור רוחבי, כדי להגיע אליה. במהלך הקידוח הם גילו שהבאר מוקפת בסלע. מהנדס המכרות שהובהל למקום הפעיל טכנולוגיה חדשה לחיתוך סלעים באמצעות סילון מים. לאחר שחולצה, הרופאים נאלצו להילחם על רגלה, שהיתה בסכנת קטיעה עקב הפרעה באספקת הדם, תוך שימוש בטיפול היפרברי (תא לחץ) ובטכניקות כירורגיות מורכבות.

התקשורת סיקרה את האירוע בהרחבה, ואזרחי ארה"ב עקבו בדאגה ובאמפתיה אחרי מאמצי החילוץ. בלשונו של הנשיא דאז, רונלד רייגן, "כולנו היינו האבות והאימהות של ג'סיקה בעת החילוץ". שאלת מחיר החילוץ, הן במשאבים כלכליים והן בסיכון חיי המחלצים, מעולם לא עלתה לדיון. היתה תמימות דעים מלאה כי על המדינה מוטלת החובה לעשות ככל שביכולתה למען הצלת חייה של "התינוקת ג'סיקה", בכל מחיר. זאת, אף שהיה ברור כי במשאבים שהושקעו בחילוץ ניתן היה להציל תינוקות רבים, שנולדו לתנאים של רעב ומחסור.

באוגוסט 2010 נלכדו 33 כורים במכרה בצפון צ'ילה בעומק 700 מ' במרחק 5 ק"מ מהכניסה למכרה. המדינה קיבלה מיד את האחריות על פעולות ההצלה. שלושה צוותי קידוח פעלו במקביל: מטעם הממשלה, מטעם סוכנות החלל של ארה"ב, וגם צוות משותף ל-12 גופים מקצועיים מכל העולם. לאחר 69 יום הגיעו לכורים וחילצו אותם אחד-אחד בקפסולה מיוחדת שנבנתה לשם כך. עלות החילוץ היתה 20 מיליון דולר, שליש ממנו גויס מתרומות ואת השאר כיסו בעלי המכרה והממשלה.

העולם כולו עקב אחרי פעולות החילוץ בנשימה עצורה ובאהדה גדולה. מעולם לא נשמעה טענה או ערעור על חובת הממשלה להשקיע את כל המשאבים הנדרשים להצלת הכורים. זאת, אף שהסכום שגויס יכול היה לממן תוכניות לשיפור הבטיחות במכרות ולמניעת תאונות המתרחשות בתדירות גבוהה וגובות חייהם של כורים רבים.

ההחלטה הנחושה להציל חיים בכל מחיר בנסיבות ובתרבויות שונות עוררה עניין רב בקרב מלומדים רבים (פסיכולוגים, פילוסופים, אתיקנים). בהסברים התגבשו שתי אסכולות. הפסיכולוגים הניחו, ואף מצאו עדויות לכך, כי האדם הנורמטיבי רואה עצמו מחויב לבוא לעזרתם של קורבנות "מזוהים" (עם שם, פנים וסיפור חיים), אך אינו חש מחויבות כלפי קורבנות סטטיסטיים (לא מזוהים, פוטנציאליים).

הקורבנות המזוהים שמעוררים אמפתיה ומחויבות גדולה במיוחד הם אלה הנמצאים בסכנת חיים מיידית ברמת ודאות גבוהה. התקשורת והרשתות החברתיות יוצרות אשליה של היכרות קרובה עם האדם, על ידי הצגה מפורטת של מסכת חייו לפני האירוע הפוגעני, ומציגות אותו כחסר ישע וכחסר אשמה – קורבן. הקירבה גורמת לאמפתיה, ומגבירה את הנכונות לשלם מחירים גבוהים עבור צעדים אשר יביאו להקלת סבלו.

חוק ההצלה (Rule of Rescue) נוסח ב-1986 על ידי הפילוסוף והאתיקן האמריקאי אלברט ג'ונסן. על פי חוק זה, האדם המוסרי מציית לציווי אבסולוטי לנסות להציל אדם הנמצא בסכנת חיים מיידית ברמה גבוהה של ודאות – למשל, לזרוק חבל לטובע, לחלץ אדם מבניין בוער, להחיות ולחבר למכונת הנשמה אדם במצוקה ולו גם אם תוחלת החיים שלו היא כמה ימים.

החוק הזה הוא חלק מהטבע האנושי, ואינו מותנה במחיר שהחברה או המציל נדרשים לשלם. חוק ההצלה הוא חוק בלתי כתוב המוטבע באנשים החיים בחברה שלחיי אדם באשר הוא אדם יש ערך בעיניהם; שבה הכבוד לחיי הפרט הוא אבן יסוד. ליישום חוק ההצלה ערך סימבולי גבוה. אנשים מפיקים ערך רב מידיעה שהם חיים בחברה אנושית שמונעת על ידי חמלה ואמפתיה, עם תחושה של חוב מוסרי כלפי הזולת באשר הוא. דבקות בציות לחוק מעלה את הלכידות החברתית, אשר במקרים רבים חיונית לעצם קיומה של החברה.

בישראל של פברואר 2024 אין די אמפתיה לחטופים, שתמונותיהם וסיפוריהם האישיים הפכו אותם למוכרים בכל בית בישראל. לא כל שכן לתושבי וילדי עזה אשר הצנזורה עושה כל מאמץ להשאיר אותם "קורבנות סטטיסטיים". פוליטיקאים, בתמיכת חלקים הולכים וגדלים בציבור, רומסים ברגל גסה את הציווי המוחלט להציל חיים. זה אולי סימן ההיכר המובהק ביותר לחברה מתבהמת, חסרת לכידות וערבות הדדית, שמאבדת בהדרגה את ההצדקה לקיומה.

ד"ר בנימין מוזס הוא רופא פנימי ואפידמיולוג קליני, החוקר את יחסי הגומלין בין רפואה, מדע וחברה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ואנואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

"התחלתי לבנות את הבית ב-2020 וסיימתי השנה בכוונה להתחתן וגור פה". אנוואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

פרעות בדומא: "אלמלא ברחו, משפחות שלמות היו נשרפות בבתים"

עם מציאת גופתו של הנער בנימין אחימאיר ממאחז "מלאכי השלום", מתנחלים פשטו על הכפר דומא, שבו הוצתה משפחת דוואבשה לפני 9 שנים, וזרעו בו חורבן. לדברי התושבים, חיילים שנכחו במקום גיבו את הפורעים ולא עשו דבר למנוע את האלימות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf