newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

וולקאם טו עזה, להתראות בושה: הסבל של עזה כבידור להמונים

העונה החדשה של פאודה, כך מבשרים השלטים, תתרחש בעזה. הגטו שישראל נעלה את שעריו כבר לפני יותר מעשור הופך למגרש משחקים וירטואלי כדי לשעשע את הישראלים. הכיבוש כאקזוטיקה

מאת:

לקראת עלייתה של העונה השלישית של "פאודה", נדמה שכל הגשרים בעיר כוסו בשלטי החוצות המוגזמים של הסדרה.

בכל פעם שאני חולפת על פני שלט כזה, או תקועה מולו ברמזור אדום, אני מתכווצת. בחוסר נוחות, בבושה. לא בגלל איכותה; אני מבינה שהיא כנראה עשויה היטב והפכה ללהיט גם בחו"ל, אבל לא ראיתי יותר מחצי פרק בסדרה הזו. ולא בגלל שלא יצא. בגלל שאני מסרבת עקרונית לצפות בה.

ניצול ציני של המצוקה בעזה. השלטים לקראת עליית העונה השלישית של פאודה

פרסומות החוצות לעונה החדשה מטיחות בפני את פניו של שחקן קשוח מבט, פנים חבולות ומכוסות שטפי דם, לצד הכיתוב "וולקאם טו עזה". ברוכים הבאים לעזה. אני מביטה בשלט וחושבת על מידת הציניות הלא תיאמן. משהו מעבר לציניות, איזו חוצפה חסרת עכבות, אדנותית ואטומה יש בלעג הזה לרש. וולקאם טו עזה? באמת? לגטו שישראל נעלה את שעריו כבר יותר מעשור ומייסרת את שני מיליון תושביו בגוויעה איטית בתוך החורבן המוחלט שהמיטה עליהם? זה המגרש הווירטואלי החדש לסיפוק תאוות הריגוש של הצופים הישראלים? ועוד באנגלית, כדי לחדד עוד יותר את תחושת האקשן סטייל אמריקה?

הפיכת ההתעמרות הישראלית במיליוני פלסטינים נטולי זכויות לבידור איננה דבר חדש, כמובן; פאודה עצמה עשתה את זה כבר שתי עונות בהצלחה מסחררת, וזכורה לרעה גם הסדרה "מחוז ירושלים" שהרחיקה לכת עד כדי שתילת נשק בביתו של תושב פלסטיני תמים כדי להעצים את הדרמה. אבל עזה זה בכל זאת זוועה בסדר גודל אחר.

הנה כך מתוארת העונה החדשה בכתבה באתר "סרוגים", למשל: "צוות המסתערבים של "פאודה" ובראשם דורון (ליאור רז), חוזר בעונה מסעירה ומותחת מתמיד. משימתם העיקרית של המסתערבים הפעם היא לפגוע בתשתית החמאס בגדה המופעלת מעזה, ולהגיע לראש הזרוע הצבאית של הארגון ברצועה". מסעירה, מותחת, עם משימות נועזות ואתגרים חדשים. ממש כמו משחק מחשב משוכלל, הצופה יכול להישען אחורה בכורסה ולהיסחף אל תוך הדרמה בחסות המסך שחוצץ בינו ובין מראות עזה. המסך, וסגר ברוטאלי על שני מיליון אנשים תחת מצור שכעת הם כביכול תפאורה לסדרת האקשן שלו.

למעשה, הסגר עצמו הופך למקדם המכירות הטוב ביותר של הסדרה; בחסות המצור ארוך השנים, עזה הפכה בתודעה הישראלית לסוג של מיתוס: לא לגמרי אמיתי, במובן שבני אדם ממשיים חיים בה, ובה בעת מפחיד ומאיים מאוד. הבורות הישראלית שנגזרת ממסך החושך שישראל הורידה על עזה והפחד הקמאי שנגזר ממנה הם במידה רבה סוד ההצלחה של הסדרה. מה שגרוטסקי עוד יותר זה שהמעקב המתוח אחר עלילות "בחורינו הטובים" בעזה לא יפריע למרבית צופיה לטעון בוויכוח הפוליטי הבא "אבל יצאנו מעזה! אין שם יותר כיבוש!" ובמקביל יריעו לכל הוצאה להורג, מעצר או מארב מתוחכם שבו יצפו על המסך. יצאנו מעזה, אבל איזו עבודה נהדרת אנחנו עושים שם!

ההזרה הזו מחוללת בתורה גם סוג של אקזוטיקציה של הפלסטיני תחת הכיבוש. שהרי לא רק עזה הנצורה, אלא גם פרקי הסדרה שהתרחשו בגדה המערבית, מבחינת הרוב המוחלט של הצופים היהודים, תיארו מקום שהוא מעבר להרי החושך. שכם, רמאללה, ג'נין – כל אלה הפכו למסמלי השאול עצמו, אליו נכנסים ויוצאים בחורינו עזי הרוח, ולא ערים תוססות שנמצאות במרחק נסיעה לא ארוכה מהבית. אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שנסעתי לבקר חבר בג'נין, לא הצלחתי להפנים בהתחלה את ההוראות שנתן לי. זה היה נשמע לי לא הגיוני, פשוט להיכנס לאוטו ולנסוע ישירות עד אליו. נדהמתי לגלות כמה זה קל וקרוב.

פאודה לא רק בונה על הפחד הזה מפני המרחבים הפלסטינים, אלא מעצימה אותו, נותנת לו לגיטימציה, מנרמלת אותו. הפלסטיני כייצור מפחיד ואקזוטי שמתקיים במקום אליו רק המסתערבים מעיזים לחדור. קשה שלא לחשוב בהקשר הזה על האופן שבו ישראל הפכה גם את המזרחי לאקזוטי, במידה רבה; בכל פעם שאני רואה עוד כנס בלי דוברות ודוברים מזרחים ושומעת את התירוצים הנצחיים על כמה חיפשו מזרחים בנרות ופשוט לא הצליחו לאתר ולו אחת, אני חושבת על הפרויקט הגרוטסקי הזה שהצליח להפוך את המזרחים לאקזוטים ונדירים בלב המזרח התיכון, ואת הפלסטינים לאקזוטים במולדתם.

זה לא מוסרי להפוך את סבלו של הקורבן לבידור של המקרבן. לא מוסרי להתמכר לאדרנלין שמפמפמים בנו על חשבון אלה שנמצאים בצד השני של הכוונת. עזה היא לא תפאורה של סדרת דרמה, היא מקום אמיתי עם אנשים אמיתיים וחיים אמיתיים מאוד, חיי סבל בל יתואר שאנחנו משיתים עליהם מדי יום. כן, חשוב לדעת מה קורה בעזה המתפוררת תחת המצור, אבל לא דרך בידור להמונים. אפשר להתוודע לקולם של צעירי עזה עצמם, למשל באתר החשוב "אנחנו שמעבר לגדר". גם כאן ב"שיחה מקומית" אנחנו מביאים לא מעט קולות מתוך עזה עצמה. קל לומר "לעזאזל הפוליטיקה או המוסר" ו"אין ברירה אלא להיסחף", אבל תמיד יש ברירה. אפשר, למשל, לסרב לשתף פעולה עם הפיכת הקורבן לתפאורה בשעשועיו של הכובש.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

היוזמה משאירה את תושבי עזה נתונים לחסדיהן של אותן ממשלות המסייעות למתקפה הישראלית על הרצועה. חוף העיר עזה, 13 ביוני 2019 (צילום: חסן ג'די / פלאש90)

"הומניטריות מהכורסה": הכשלים של מסדרון הסיוע הימי לעזה

חמישה וחצי חודשים לתוך המלחמה, תושבי עזה זקוקים לסיוע משמעותי שיאפשר להם לשרוד. היוזמה האמריקאית להקמת מסדרון ימי תסייע בכך בטווח המיידי, אך היא מתעלמת מסיבת היסוד לאסונה של עזה: שליטת החנק הישראלית ארוכת השנים  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf