newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השמאל והאתוס ההרסני של ההקרבה העצמית

רק אחרי שנשחקתי עד דק בפעילות פוליטית הבנתי שתנועות שמוכנות להיאבק לא חייבות לקדש אתוס של הקרבה. במקומו הן צריכות ליצור סביבה שדואגת לכל מי שרוצה לקחת חלק במאבק, מוקירה את אלו שמסכנים את עצמם ודואגת להם לאחר מכן

מאת:

כשרק חזרתי לארץ ב-2012-3, כאשר עוד נותר משהו מהמחאה החברתית, אהבתי את הרעיון של להקריב את עצמי למען המאבק. רציתי להישאר בארץ ולהיאבק, כמה שזה לא יכאב לי.

אז זרקתי את עצמי לתוך המאבק ודחפתי את עצמי כמו שרק בן עשרים וקצת שכרגע למד פוליטיקה מהפכנית יכול. חייתי מהפגנה להפגנה, לא ייחסתי חשיבות רבה לשינה ולבריאות שלי, עישנתי כמו קטר, וחלמתי על עימותים עטורי גבורה עם הימין.

שוטרים עוצרים פעיל בח'אן אל אחמר, 5.7.18. המחאות ימשיכו בסוף השבוע (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

להתארגן ולפעול מבלי להקריב את עצמנו, או אחד את השנייה. שוטרים עוצרים פעיל בח'אן אל אחמר, 5.7.18. המחאות ימשיכו בסוף השבוע (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

אחרי שנתיים אינטנסיביות שכאלה כבר נשחקתי כל כך, וכבר ספגתי כאלה מהלומות מהמאבק, ובמיוחד מהמפגשים עם הימין (על מדים ועל אזרחי) שכבר לא הייתה לי ברירה אלא לחשב מסלול מחדש. ובמקביל, גם נחשפתי לתפישות שונות שאיתגרו את הגישה שלי ברמה עמוקה יותר.

אחת מהן הייתה הביקורת הפמיניסטית האנטי-מיליטריסטית הנשמעת במעגלים מסוימים בארץ, הגורסת כי הרעיון לפיו ראוי ונכון להקריב עצמנו על מזבח המאבק הוא קבלה של גישת הימין ושל "ערכי" המדינה המיליטריסטית, גם אם כביכול בשירות השמאל.

שנייה הייתה טענה של חבר גרמני מתוך פילוסופיה קנטיאנית של המוסר: שאסור להפוך את האדם לאמצעי למען מטרה. שאם אנחנו לא מציבים את האדם כמטרה אלא ככלי להשיגה, כבר הפסקנו לשרת את מטרותינו. התחלתי להבין כמה רעילה תפישת ההקרבה.

כשל אסטרטגי

אך מעבר לפן המוסרי, חדוות ההקרבה גורמת להתנהגות הרסנית שחותרת תחת היכולת של השמאל, בפרט הרדיקלי, להצליח. מבחינת גנרלים ופוליטיקאים שיושבים במשרדים ממוזגים ומחליטים לאן לשלוח צעירים להקריב את עצמם, זה נוח ויעיל שאנשים גדלו על התפישה שהקרבה עצמית לא רק מותרת אלא רצויה. את אלו הנופלים היום על מזבח הנצחת הכיבוש והעליונות היהודית יחליפו אחרים מחר.

אבל עבור מחנה חלש ומודר, פולחן ההקרבה עושה דבר הפוך, משחית את הכוח המועט שיש לנו במקום לתחזקו. פולחן ההקרבה מוביל אותנו לעודד אחד את השנייה לפגוע בעצמנו, ואז אנחנו מתפלאים שהפעילים הכי מסורים ונחושים נעלמים משורותינו אחרי שנים מעטות ומותירים אותנו מעטים ומוחלשים.

כמו שאלי ביתאן כתב, הבעיה של השמאל היא הבדידות, וכאשר מרכז החברה מגדיר אותנו כ"בוגדים", אנו לא יכולים להרשות לעצמנו לגרום למי מאיתנו שלא במיטבה להרגיש שאין לה מקום במאבק.

הכוח שבחולשה

את תפישת ההקרבה העצמית למען המטרה צריך לעקור מהשורש, ולהחליף בתפישה של סולידריות ודאגה הדדית, תפישה שמרשה לנו להיות חלשים וגם להראות אחד לשנייה שאנו פגיעים. תפישה שמכירה בכאב שאנחנו סופגות במהלך המאבק ושואפת לא רק לשלוח אותנו לכאוב שוב, אלא לטפל בכאב ובאדם הכואב. את פולחן הכוח אפשר להשאיר לימין – אנחנו, כוחנו באחדותנו וביכולת שלנו לחזק אחד את השנייה, לא לפרק ולהקריב.

מצד שני, יש מקום לעמידה אמיצה ומסוכנת על עקרונותינו. הדבר הזה גם לא סותר. סמוך למתי שעזבתי שוב את הארץ, בשנה שעברה, נתקלתי דרך הרשת בתפישה שמתחילה לצבור הכרה במעגלים אנטי-פשיסטיים אמריקאיים ואירופאיים: שהפעלת כוח בהגנה עצמית ובהגנה קהילתית היא לא מעשה של תוקפנות אלא של אהבה, של אהבה עצמית, של עמידה על כך שאני, שאנחנו, משהו ששווה להיאבק עליו, משהו שלא נסכים לוותר עליו.

התפישה הזו, החיובית, משלימה עבורי את התמונה שהתחילו לצייר האחרות, הביקורתיות: זה טוב וראוי ונכון להיאבק עבור עצמך, עבור ערכיך, עבור עתידך, עבור הקהילות אליהן את משתייכת ואיתן אתה עומד בסולידריות. אבל מאבק שכזה גובה מחירים, ואף אחד לא יכול להחליט לשלם אותם מלבד אתה עצמך. לדרוש מאחרים לשלמם הוא אקט של קרבן אדם.

דאגה במקום הקרבה

תנועות שמוכנות להיאבק לא חייבות לקדש אתוס של הקרבה. תנועות שיצטרכו להיאבק בתנאים קשים לאורך זמן גם לא יכולות להרשות לעצמן אתוס שכזה. במקומו הן צריכות ליצור סביבה שדואגת לכל מי שרוצה לקחת חלק במאבק ולא דוחקת באף אחד לסכן את עצמו – אבל מוקירה את אלו שמסכנים את עצמם וחשוב מכך, דואגת להם לאחר מכן.

הפגנה נגד האלימות והאפליה המשטרתית כלפי יוצאי אתיופיה, כמה ימים אחרי מותו של סולומון טקה, ב-15 ביולי 2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

כוחנו באחדותנו וביכולת שלנו לחזק אחד את השנייה. הפגנה נגד האלימות והאפליה המשטרתית כלפי יוצאי אתיופיה, כמה ימים אחרי מותו של סולומון טקה, ב-15 ביולי 2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

תנועה שכזו מדגישה תמיד שיש הרבה דברים חשובים ומועילים לעשות שאינם מסוכנים, ומחפשת דרכי פעולה פחות מסוכנות ככל האפשר. תנועה שכזו מקפידה לבדוק מה שלומן של חברות שנעלמו אחרי פעילות אינטנסיבית או עימות קשה, מטפלת בהן ומכילה את הטראומה והכאב יחד איתן.

תנועה כזו עושה דרך קבע מקום בפעילותה לפגיעוּת ולשיח מטפל ומכיל, ומקפידה להזכיר גם לצעירים השׂשׂים אלי-קרב שיותר חשובה שלמותם הנפשית והפיזית והיכולת שלהם לפעול לאורך זמן מאשר כל מטרה פוליטית מיידית שהם ממהרים להשיג או כל אמירה שהם רוצים להדגישה בכל מחיר.

לשמחתי, נתקלתי בחלק מהמעגלים בהם פעלתי בארץ בגישות כאלה ובנסיונות ליישמן, אבל האווירה הכללית בשמאל הישראלי אחרת למדי, ורק אחרי ששחקתי את עצמי הרבה מעבר ליכולת שלי ושל סביבתי להכיל התחלתי להבין איזו טעות זו הייתה.

ייתכן שאילו הדברים היו מתנהלים אחרת, הייתי מרגיש פחות לבד ופחות בסיכון, ומסוגל להשתקם מבלי להגר ולחזור לפעול. ייתכן גם שאת הלקחים שלי הייתי חייב ללמוד בדרך הקשה ואחרי כן כבר היה מאוחר מדי.

אך אלו הן שאלות שאדם יכול לשאול בעיקר את עצמו, ואין לי טענות כלפי מי מהאנשים שפעלתי איתם, שדאגו לי, ושלמדתי מהם דברים שלא יכולתי ללמוד בכל מקום אחר. עכשיו יש לי רק מחשבות על המקומות בהם טעינו, ועל הדרכים בהן ניתן בעתיד להתארגן ולפעול מבלי להקריב את עצמנו, או אחד את השנייה.

אני חב כמה מהמחשבות כאן לפמפלט “Strong Mind, Soft Heart” (שכל קשוח, לב רך) ואני ממליץ בחום לקוראות האנגלית לקרוא אותו במלואו 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf