newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הדבר הכי חשוב במחאה כרגע הוא פשוט להיות שם"

אחרי שמחאת בלפור הגיעה לשיא בשבת האחרונה, "שיחה מקומית" יצאה לשאול חמישה מהמפגינות והמפגינים לאן ממשיכים. אין לנו אמון באנשים שמשרתים אותנו, הם אמרו, והכי חשוב זה להתמיד. "הדור שלנו הוא אינסטנט, זה המבחן שלו"

מאת:

במוצאי השבת האחרון, פחות מחודש אחרי שהתפרצה במלוא עוזה, "מחאת בלפור" הגיעה לשיא. יותר מ-10,000 איש, יש אומרים אפילו עשרים או שלושים אלף איש, מילאו את הרחובות של מרכז ירושלים, מול מעון ראש הממשלה.

"זעם זה לא לעמוד בשורה הראשונה מול השוטרים, זעם זה להגיע". זוהר קרני במחאה בבלפור (צילום: אורן זיו)

"זעם זה לא לעמוד בשורה הראשונה מול השוטרים, זעם זה להגיע". זוהר קרני במחאה בבלפור (צילום: אורן זיו)

כמו תמיד אחרי הצלחה כזו, נשאלת השאלה האם המחאה הזו תמשיך לצמוח או שהיא תתחיל לרדת, האם האנרגיה תמשיך לדחוף את המפגינים קדימה או שהם יתעייפו. השאלה הזו רלוונטית במיוחד במחאה שהתפתחה בבלפור: בלי הנהגה, בלי ארגון ברור, בלי תביעות מוגדרות ועם מסרים שונים, ולפעמים סותרים.

את השאלות האלה הפנינו לחמישה מפגינים. שאלנו אותם מה לדעתם צריך להיות הצעד הבא של המחאה, האם ניסיונות הדיכוי וההשתקה יצליחו, ומה התקווה שלהם להשיג הישגים. התשובות שלהם לא היו אחידות, אבל נדמה שמסר אחד עלה אצל כולן וכולם: הדבר הכי חשוב כרגע הוא להישאר ברחובות ולהגביר את הלחץ, כי רק בעזרת סבלנות והתמדה יהיה ניתן להפיל את שלטון נתניהו.

הנה התשובות שלהם:

זוהר קרני, בת 29

"הכי חשוב זה שינוי התודעה של הדור שלנו. חייבים להבין שההצלחה מותנית בהתמדה. יש כאלה שאומרים שצריך לאחד את ההפגנה ויש כאלה שאומרים שכל אחד יבוא עם המסר שלו. יש כל מיני טכניקות. זה לא משנה. רק ההתמדה חשובה. מבחוץ לאף אחד לא אכפת על מה מוחים. מה שעשוי להפיל את ההפגנות זה דור ה-Y שלא רגיל להתמיד.

"הקורונה מאפשרת את ההתמדה כי יש המון מובטלים או אנשים בחוסר עשייה. למי שסטודנט, אין לימודים. בגלל זה אני אופטימית. מצד שני אני יודעת שהדור שלנו הוא אינסטנט וכשלא רואים תוצאה, מתייאשים ומוותרים. זה מדאיג אותי. מה שאנחנו עושים זו פעולה לטווח ארוך. אנחנו לא יכולים לקצור עכשיו את הפירות. זה המבחן של הדור שלנו.

"אני חושבת שלא קולטים עד כמה המצב רע. התרגלנו לשנים של שקט. גם בהפגנות של 2011 המשבר לא היה מורגש ברמה הזאת. יש משבר משוגע.

"זעם זה לא לעמוד בשורה הראשונה מול השוטרים. זעם זה להגיע. להגיע לא כי כל החברים שלך מגיעים, אלא כי אין ברירה.

"הפגנת הכוח של השבועות האחרונים תיוותר בתודעה. היא הופכת להיות חינוך אקטיביסטי לדור שלם, שאולי לא ידע שיש בו את זה"

"מצד אחד, עומס מסרים הוא בעוכרינו כי פחות אנשים יצטרפו. מצד שני, ריבוי מסרים יוצר כאוס שיותר קשה לעצור אותו. זה הגרעין של מהפכה: כל אחד בא עם הדברים שלו. אני חושבת שצריך למקד את הנרטיב במכנה המשותף: אין לנו אמון באנשים שעובדים בשבילנו. אני יודעת ש'צדק לאיאד' זה עניין לאומי, אבל הוא גם מבטא את זה שאין אמון במשטרה.

"המבוגרים אומרים לנו ׳סוף סוף הגעתם׳. אנחנו לוקחים את האחריות ואומרים להם ׳תודה, עכשיו תורנו׳. זה מאוד מאחד בין הדורות. יש בזה מסר משפחתי ועממי: אני דואג להורים שלי. אבא שלי יושב בבית עם הקורונה ואני הולכת בשבילו, הוא נורא גאה".

סדי בן שטרית, בן 56, פעיל בקבוצת Crime Minister, נעצר עם אמיר השכל בסוף יוני

"אני חושב שבחודש הקרוב מצביעי ביבי מובהקים יתחילו לצאת לרחובות. הם האנשים שבאמת יפילו אותו. אנחנו הולכים וצומחים מרגע לרגע. אנשים נמצאים על הסף, מתחילים להתאבד ולהשתגע. אני עובד בסביבה של ביביסטים טהורים, שבחיים לא חשבתי שאשמע אותם אומרים מלה נגדו. אנשים מתחילים לערער עליו, על השלטון שלו, להרהר אם הוא בכלל ראוי. זה סימן שהוא מאבד את האחיזה שלו. ההערכה שלי היא שאת 2020 הוא לא מסיים כאיש ציבור.

"מצביעיי ביבי מובהקים עןוד מעט ייצאו לרחובות".סדי בן שטרית במחאה בבלפור (צילום: אורן זיו)

"מצביעיי ביבי מובהקים עוד מעט ייצאו לרחובות".סדי בן שטרית במחאה בבלפור (צילום: אורן זיו)

"כל ניסיון של המושחת וחבר מרעיו לדכא את המחאה עשה אותה יותר גדולה. הם הדליקו את האש. במשך שנים אנחנו היינו עשרות בודדות, אפילו לא מאות. ואז הם עשו את הטעות. החבר'ה הצעירים מובילים, אנחנו עומדים בצד ורק מלווים אותם. הם סוסים פראיים צעירים, שאין להם מה להפסיד יותר. הם לא עובדים.

"אנחנו בנקודת אל חזור. אנחנו לא נצא מבלפור לפני שהוא ייצא. הרכבת עזבה את הרציף. אם היה אכפת לו ממדינת ישראל, הוא היה קם הולך ועושה את המשפט שלו.

"לי לא משנה מי מגיע. כל עוד האמירה היא 'ביבי הביתה', מבחינתי וולקם. אבל זה לא רק ביבי. גם אוחנה, רגב, זוהר אמסלם וכל הרפש והזבל.

"הם יצטרכו להרוג לפני שהם מקימים דיקטטורה. את הפה שלי יסתמו רק עם כדור. כל עוד אני יכול לצעוק, אני אעשה זאת. לא מבינים כמה אנחנו נחושים, הוא יצטרך להכין בית כלא ל-30 אלף איש, כי אנחנו נצא לרחובות לא משנה מה ואיך.

"לא ניתן להם להרוס לילדים את התקווה. אנחנו ברחוב לא בגלל שאנחנו משועממים. אני מוציא רבע מהמשכורת שלי על דלק. אנחנו ברחוב כדי שלילדים יהיה עתיד יותר טוב. זה מה שמעניין אותנו. צריך לעשות מצור ולהקיף את בלפור. לא לצעוק ולא לקלל, רק לשבת על הרצפה".

אריאל ברנשטיין, בן 26. פעיל בבלוק נגד הכיבוש, נעצר פעמיים מאז ה-14 ביולי.

"הנתק בין הממשלה לבין המוחים כל כך גדול, שההפגנה הפכה למטרה בפני עצמה. כשאתה לא מצפה מנבחרי הציבור לשום דבר, נותר רק למחות. התחושה של רבים היא שהדמוקרטיה קורסת. אנשים לא מסתכלים על ההפגנות ככלי להשגת משהו, אלא כדרך להביע את הסלידה מהממשלה וממה שהיא מייצגת בעשור האחרון. האם זה ימשיך או יספיק? זה לא קשור לצעדים מתוכננים, אלא לרמות הזעם. יכול להיות שזה יירגע, אבל אז יקרה משהו שירגיז אותנו ונחזור לרחוב.

"חינוך אקטיביסטי לדור שלם". אריאל ברנשטיין נעצר במחאה בבלפור (צילום: אורן זיו)

הנתק מהממשלה כל כך גדול שההפגנה הפכה למטרה בפני עצמה". אריאל ברנשטיין נעצר במחאה בבלפור (צילום: אורן זיו)

"הנושא החשוב הוא איחוד מאבקים. הגוש נגד הכיבוש ונגד אלימות משטרתית הולך וגדל, כולל אמירות שלא מכוונות לראש ממשלה כזה או אחר. אנחנו צועקים 'צדק לאיאד, צדק לסלומון' ו'די לכיבוש', אבל אנחנו מתקשרים עם מאבקים אחרים: המחאה אחרי הירי בסלומון טקה, או המחאה של החברה הערבית והדרוזית נגד חוק הלאום. הצעד הבא הוא ליצור קישור למאבקים וקהילות. צריך לנצל את המומנטום לטובת אנשים שצריכים את הקול שלנו ולא זוכים לתהודה שאנחנו זוכים לה בבלפור.

"הרבה מהמומנטום נוצר בזכות נתניהו, המשטרה ואוחנה. לכן אני חושב שהפגנת הכוח של השבועות האחרונים תיוותר בתודעה. היא הופכת להיות חינוך אקטיביסטי לדור שלם, שאולי לא ידע שיש בו את זה. עצם זה שהבית של אוחנה מוקף בגדרות, פרשים ויס"מ – מעיד על הכוח שיש לנו מרגע שיצאנו לרחובות".

גלי ישראל-טל,  בת 60, ממקימות "אמהות נגד אלימות משטרתית"

"הקמנו את ארגון האמהות כי הבנו שיש לנו תפקיד. האלימות מגיעה רק מצד המשטרה. ראינו את התוצאות בהפגנה האחרונה. האלימות היתה הרבה יותר מרוככת.

"לאיפה זה יילך? אני מקווה שזה יילך ויגדל, שיהיו מאה אלף, שצעירים יבינו שצריך נחישות והתמדה כדי לעשות מהפכה אמיתית. המפה הפוליטית-חברתית-כלכלית היא מטורפת. אי אפשר לדעת מי יקום במקום נתניהו. אחרי הסטירה של גנץ, אין אמון בפוליטיקה. לא רק את ביבי אני לא רוצה, אלא את כל המשטר הזה. נכון לעכשיו זה בלתי אפשרי, אבל הכל אפשרי.

"כל מהפכה לוקחת זמן". גלי ישראל-טל (במרכז) במחאה בבלפור (צילום: אורן זיו)

"כל מהפכה לוקחת זמן". גלי ישראל-טל (במרכז) במחאה בבלפור (צילום: אורן זיו)

"הם לא יכול לעשות את שהם עשו ב-2011, מסמסו את המחאה. אוחנה ניסה להיפגש עם כמה מהמוחים, כולם סירבו. אם אין לך אמונה בהם, למה שתשב לדבר איתם? המחאה היום קיימת עם כל הצורות והגוונים שלה. אתה יכול לראות את ׳הפגנת האהבה׳ לצד הפגנה נגד הכיבוש. אין היום הובלה של מנהיגים, אלא הובלה של קבוצות שונות. זה נפלא בעיני שיש גיוון ושוני.

"האם יש לי תקווה? אני שותקת כי אני מהרהרת, אני במקום של עייפות, אבל עדיין מעדיפה לעשות מאשר לצפות מהצד. הצעירים הם התקווה שלי, אני ברחובות עבורם. אני בת 60, אני אסתדר, אני עושה בשביל הבנות שלי. אם הן ימשיכו באותה עוצמה, התקווה שלי תלך ותתחזק. כל מהפכה לוקחת זמן. צריך להבין שזה לא אינסטנט. אחרי ההפגנות הראשונות הייתי באופוריה, אבל שינוי דורש סבלנות. הקורונה התהפכה על ביבי. ב-2011 חלק מהצעירים חזרו להורים, הכל היה כרגיל. היום לצעירים אין עבודה. בגלל הקיצוניות של המצב אני מאוד מקווה, שתהיה התמדה ונחישות לעשות את השינוי.

דניאל קנטור, בת 26, נעצרה בשבוע הראשון של המחאה והורחקה לשבועיים מבלפור.  ממקימות קבוצת "תרבות של סולידריות", שמסייעת למשפחות נזקקות מאז תחילת משבר הקורונה

"ברמה האישית, אני משתדלת לא להגיד ׳'ככה זה צריך להיות׳. הייתי בלא מעט הפגנות בחיים שלי, אבל בכל ההפגנות סתם עמדתי שם. זאת המחאה הראשונה שיש לי בה משהו אישי. בחצי השנה האחרונה אנחנו מחלקות סלי מזון ומקבלות שיחות טלפון ממשפחות שלא אכלו חמישה ימים. אני צריכה לשאת את העול שצריך להיות של המדינה. זה לא אמור להיות ככה. זה לא הגיוני שעמותות שנתמכות על ידי המדינה והעירייה מתקשרות אלינו כדי לבקש אוכל, כי אין להן מספיק לחלק לאנשים.

"הרבה מהפכות התחילו רק עם ססמה אחת". דניאל קנטור נעצרת במחאה בבלפור (צילום באדיבות: איליה יפימוביץ׳)

"הרבה מהפכות התחילו רק עם ססמה אחת". דניאל קנטור נעצרת במחאה בבלפור (צילום באדיבות: איליה יפימוביץ׳)

"הרבה מהפכות התחילו עם סיסמה אחת, כמו רק לא ביבי, ורק אחרי זמן הגיעו (המפגינים, א"ז) למסקנות מה הם דורשים כדי שהיה צדק. חברים שלי בארה"ב הם חלק אינטגרלי מתנועת Black Lives Matter. רק לפני חודש, חודשיים-שלושה אחרי שהתחילו להפגין, הם מציגים את הדרישות של כל עיר וכל מדינה.

"לגבי העתיד, אני לוקחת את כל מה שלמדתי בהפגנות עד היום: פשוט להיות שם, כי זה הדבר היחיד שחשוב כרגע. זה משפיע על כולם.

"בהתחלה אף אחד לא הבין מה אנחנו מבקשים. לוקח זמן להבין איך ליצור צדק. כעת אנשים כועסים ויכולים לחלוק את הכעס והזעם שלהם על הממשלה אחד עם השני. השלב הזה הוא מאוד מיוחד. בשלב מסוים נגיע לדרישות, וזה אולי יפריד בינינו, אבל בינתיים אנחנו בונים מערכת יחסים בין האנשים שבאים להפגנות, כל אחד עם האמת שלו. אני לא חושבת שנסכים על דבר אחד, אבל התקווה שלי היא שנוכל לבנות דרך. להיות בחוץ ביחד יעזור לנו להבין את הדרך שתאפשר לשתף קהילות שונות.

"אחד הדברים שאפשר לשפר זו השפה שלנו. כשמזמינים אנשים להפגין, צריך לא לשתול פחד מהמכות של המשטרה. חשוב להנחיל תקווה. אנחנו באים כי יש לנו תקווה אחרי שנים של דיכוי. סיימנו לפחד. היינו עצלנים במשך שנים. עכשיו השפה נותנת מקום. לקבל את זה שיש אנשים שעושים מדיטציה לצד אנשים שצועקים ACAB. (כל השוטרים הם נבלות, All Cops Are Bastards, א"ז).

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf