תחיית השמאל הישראלי: הצוואה הפוליטית של חיים כצמן ז"ל

ביקורת דווקא למחנה שאליו בחר להשתייך. חיים כצמן (מתוך עמוד הפייסבוק של חיים כצמן)

חיים כצמן משאיר לנו צוואה, למרות שלא התכוון לכתוב כזו. בטקסט מאיר עיניים זה, שנכתב במסגרת לימודי הדוקטורט שלו, כצמן, כדרכו, מביט נכוחה אל המציאות. השמאל הישראלי, בשנה שבה נכתב הטקסט, וגם אחריה, מצא עצמו במבוי סתום. ישראל הלכה והתבצרה בתוך התפיסה שהוביל הימין, מתרחקת מערכים ליברליים של שוויון, בה בעת שהיא מנציחה את הסכסוך דרך פרויקט ההתנחלויות שהוביל הימין הדתי. כצמן, שגדל במחנה הזה ובחר בדרך אחרת, מציע כאן (ובמקומות אחרים) מבט מורכב על הציונות הדתית. מחד, ביקורת ערכית ופוליטית. אבל, מאידך, גם הבנה ובעיקר כבוד לנחישותה של הציונות הדתית להוביל וסירובה להתייאש.

הביקורת החשובה של כצמן היא דווקא למחנה שאליו בחר להשתייך, השמאל. ניסיונותיהם של מפלגות ופוליטיקאים להגדיר עצמם מחדש כ"מרכז", טען כצמן, נועדו לכישלון. ראשית, בשל חוסר נכונותם להתמודד ברצינות עם המתח הלא פתור שבין הציונות (המדירה) לליברליזם (השוויוני והמכיל). שנית, הקושי של השמאל להתמודד עם המציאות הטריטוריאלית שיצר פרויקט ההתנחלויות. ושלישית, כשלונו "להתנחל בלבבות".

מה מציע כצמן לשמאל? במקום ייאוש או הפניית עורף לערכים, הוא קורא לשמאל לגבש רעיונות, להיות מחויב להם, לפתח עמידות ולדבוק בערכיו, במקום להמיר אותם במצגי שווא של "התמרכזות."

בתום הדוקטורט שלו, ומעט אחרי שנכתב הטקסט הזה, בחר כצמן לחזור לארץ, אל הקיבוץ שלו, שאהב. שם ניסה להגשים את הדברים שכתב למעלה: בחיבור שבין עבודה לכתיבה, בכתיבה אקדמית מקורית ומעמיקה, בפעילות פוליטית ,ואפילו בחיבור התרבותי למוזיקה הערבית. בעבודתנו המשותפת למדתי ממנו רבות והוא ייחסר לי, כמו לרבות ורבים אחרים.

ואולי בכלל יתברר שכצמן צדק? בשנה האחרונה נראה שהתעורר מחנה השמאל לחיים כנגד ההפיכה המשטרית. לכאורה, היו במאבק הזה הדברים שכצמן הזהיר מהם, בעיקר חוסר הנכונות להרחיב את המחנה ולכלול בתוכו את האזרחים הלא יהודים, או לדבר על מה שמתחולל מעבור השני של הקו הירוק. אבל, בתוך המחאה הזו נולדה גם סולידריות חדשה, ומאבק עיקש ונחוש, ודיון מחודש במה שמגדיר אותנו כישראלים. ונולדה גם חברה אזרחית שגם בתוך המלחמה הארורה הזו, שבה נרצח כצמן, מהווה קרן אור ובעיקר תקווה לעתיד טוב יותר. עתיד כמו שכצמן משרטט במאמר הקצר והחשוב הזה.

יהי זכרו סימן דרך לכולנו.

פרופ' גיא בן פורת, מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. כתב שני מאמרים עם חיים כצמן.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

תחיית השמאל הישראלי / מאת חיים כצמן

תוצאות הבחירות האחרונות בישראל [אפריל 2019] נראות כמו עוד מסמר בארון הקבורה של השמאל הציוני. מפלגת העבודה, שהיתה המפלגה ההגמונית בפוליטיקה הישראלית, זכתה ב-4.43% בלבד מהקולות. השמאל הציוני כולו מיוצג על ידי עשרה חברי כנסת בלבד מתוך 120. תוצאות אלה מעלות את מפלס החרדות בקרב המחנה הליברלי בישראל, שחושש שהקואליציה הימנית תוכל להמשיך את המדיניות של דחיקת המיעוט הפלסטיני בישראל. לפני הבחירות, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הצהיר כי יפעל לסיפוח הגדה המערבית. ההשלכות של מהלך כזה יהיו יצירתה דה-יורה של מדינת אפרטהייד יהודית. בעוד רעיון זה היה על סדר היום של הימין במשך שנים, נראה שכיום יש להם את התמיכה הציבורית להוציא את המהלך אל הפועל.

השמאל הישראלי, אם כן, ניצב בפני דילמה. כיצד יוכלו לחיות במדינה שבצורה כה גסה דוחה את ערכי השוויון? רבים בשמאל הישראלי איבדו תקווה. הם מאמינים שפתרון שתי המדינות אינו עוד בר-השגה, ושישראל לא תוכל להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. יתר על כן, בשל ביקורתם על מדיניות ישראל, הימין מאשימם תכופות בכך שהם לא "יהודים" או "ציונים" ברמה מספקת. מנגד, השמאל הלא-ציוני מבקר את הליברלים הציונים על שיתוף הפעולה שלהם עם המדינה הקולוניאליסטית הישראלית. לפיכך, אנשי השמאל הציוני חשים כי עליהם לבחור בין הציונות שלהם לליברליזם שלהם. לפי הגיון זה, חלקם החליטו לעזוב את ישראל ומביעים תמיכה בתנועת הבי.די.אס., אולם פריווילגיה זו לא נתונה לכולם. מה, אם כן, צריך לעשות ליברל החי בישראל? בהינתן שהסביבה הפוליטית לא צפויה להשתנות בעתיד הנראה לעין, כיצד הם יכולים למחות בצורה אפקטיבית נגד האי צדק?

על מנת לזכות שוב בהנהגה הפוליטית, השמאל הישראלי חייב להתגבר על שני מכשולים משמעותיים. ראשית, עליו לנטוש את התפיסה האתנו-לאומית של הציונות ולדמיין מחדש את הציונות בצורה שעולה בקנה אחד עם ערכיו הליברלים. אולם אידיאולוגיה לבדה לא תספיק. השמאל חייב לפעול פוליטית כדי לצבור תמיכה פופולרית בקרב הציבור בישראל. עד כה, מאמצי השמאל נכשלו. הפגנות, עצומות וקבוצות שיח לא הביאו לשינוי המיוחל. לפיכך, הגיע הזמן שהשמאל יקדיש מחשבה מעמיקה בשאלת האופן הפרקטי לחולל שינוי פוליטי בישראל. באופן פרדוקסלי, התשובה עשויה להימצא בהיסטוריה של יריביו הפוליטיים, הימין הדתי. למרות שוליותה בשנות השישים, הציונות הדתית הצליחה לקדם את משנתה השנויה במחלוקת ליישב את השטחים הפלסטיניים הכבושים. היום, הם ככל הנראה הכוח הפוליטי המשמעותי ביותר בספירה הפוליטית בישראל.

להלן אשרטט את המתחים בין הציונות לליברליזם. לאחר מכן, אתאר בקווים כלליים כיצד אני רואה את אותו דמיון מחדש של ציונות לא-אתנו-לאומית. לבסוף, אציע ניתוח היסטורי של הצלחת הציונות הדתית ובאמצעותו אציע לקחים פרקטיים עבור השמאל הישראלי.

עוד מסמר בארון הקבורה של השמאל הציוני. יו"ר מרצ, תמר זנדברג, במהלך קמפיין בחירות, 11 במרץ 2019 (צילום: פלאש 90)

האם ציונות וליברליזם יכולות להתקיים יחדיו? 

התשובה הקצרה היא "לא".

ציונות, כפי שהיא נתפסת על ידי רוב מכריע בציבור הישראלי כיום, מבוססת על הנחות אתנו-לאומיות. לפי תפיסה זו, יהודים חייבים להחזיק בזכויות יתר במדינת ישראל. חלק אף מרחיבים את התפיסה הזו לטריטוריות שאינן באופן רשמי חלק ממדינת ישראל אך נחשבות חלק מ"ארץ ישראל השלמה", כפי שהובטחה לאברהם על ידי אלוהים.

ביולי 2018, הכנסת חוקקה את "חוק יסוד: ישראל—מדינת הלאום של העם היהודי". מטרת החוק היתה להכריע באופן רשמי שישראל היא מולדת ליהודים, אך אין בו שום אזכור של הזהות הלאומית הפלסטינית. מטריד מזה, היעדר המילים "דמוקרטיה" ו"שוויון" מלשון החוק. מאחר שלישראל אין חוקה, לחוקי יסוד יש מעמד דמוי-חוקתי. בכל מקרה, חקיקת החוק הזה רק קיבעה בצורה רשמית את מה שהיה ידוע ומקובל: רשמית, ישראל היא דמוקרטיה. מתקיימות בה בחירות חופשיות תקופתיות, בהן לכל אזרח יש את הזכות להצביע. בפועל, לאזרחים פלסטינים בישראל יש זכויות פרט, אולם נשללות מהם זכויות קולקטיביות.

קיים דיון בקרב חוקרים האם ישראל צריכה להיחשב "דמוקרטיה אתנית" או "אתנוקרטיה", אבל יש קונצנזוס רחב שהיא לא דמוקרטיה ליברלית. חוק השבות מעניק לכל היהודים בעולם את הזכות להגר לישראל, אפילו אם אבותיהם מעולם לא גרו בארץ ישראל (או פלשתינה). פליטים פלסטינים, לעומת זאת, שחיו בא"י-פלשתינה ונעקרו במהלך מלחמת 1948, מנועים מזכות השיבה ומרובם נמנעת גם היכולת לבקר בישראל כתיירים. יותר מכך, המדינה מקדמת פרויקט ייהוד האדמה באמצעות עבודה משפטית, תמיכה כספית, ותשתיות – רק להתיישבות יהודית. לפיכך, במדינת ישראל יש מתח מובנה בין השאיפה להעניק זכויות שוות לכל ה"דמוס", לצד שימור פריבילגיות ל"אתנוס" היהודי.

מתח זה מגיע לשיאו כאשר לוקחים בחשבון את כל השטחים שבשליטת ישראל. במזרח ירושלים ובגדה, התושבים הפלסטינים אפילו לא נחשבים בצורה רשמית לחלק מה"דמוס". אין להם אזרחות ישראלית והם אינם יכולים להצביע בבחירות בישראל. המתנחלים שעברו לחיות בשטחים הכבושים נהנים מהזכות של "נשיאת" הזכויות הפוליטיות איתם, על אף שהם חיים בטריטוריות שאינן באופן רשמי בתוך גבולות מדינת ישראל. לפיכך, בגדה מתקיימות שתי מערכות חוק נפרדות, אחת לפלסטינים ואחת לישראלים. בחברון, המערכות השונות מתקיימות בתוך אותה עיר.

ברור כי מצב זה לא עולה בקנה אחד עם ערכים דמוקרטיים-ליברלים. רוב הישראלים מכירים בזה ומצדיקים זאת כ"רע הכרחי". הם מכירים בהיות המצב לא אידאלי, אבל כורח שנובע מהעובדה שהיהודים והפלסטינים נתונים במאבק לאומי. הענקת זכויות קולקטיביות לפלסטינים תביא לחורבן דמוגרפי (ואולי אף פיזי) של המדינה היהודית ולפיכך, לסוף הציונות.

דמיון מחדש של הציונות

מחקרים שפורסמו לאחרונה על ההיסטוריה של הציונות מעלים את הרעיון שמדינת לאום יהודית לא היתה אינהרנטית לציונות. לדידו של ההיסטוריון הישראלי דימיטרי שומסקי, הוגים ציוניים כמו פינסקר, הרצל, אחד העם, ז'בוטינסקי ואפילו בן-גוריון לא תמיד ראו במדינת הלאום היהודית כפתרון היחיד ל"שאלה היהודית". רבים מהם כתבו בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. באותו זמן, היהודים היו מיעוט קטן בא"י/פלסטין, שעוד היתה נתונה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. הרעיון של מדינה יהודית עצמאית היה בלתי נתפס עד להצהרת בלפור, ב-1917, או אפילו עד ועדת פיל, ב-1937.

מכאן ניתן לראות שבניגוד למה שנטען על ידי מקדמי חוק הלאום, מהות הציונות לא היתה מדינת לאום יהודית בלבד. הוגים ציונים היו הרבה יותר עסוקים ביצירה ובשימור זהות יהודית לאומית. הם שאפו לחבר את היהודים לא רק דרך אמונות דתיות ומנהגים, אלא לייסד זהות קולקטיבית דרך שפה, תרבות, וחשוב מכל – באמצעות יצירת תחושה של עבר, הווה ועתיד משותפים. לפי הבנה זו של הציונות, אין כיום איום קיומי על הרעיון הציוני.

מאחר וכיום רוב הישראלים מחויבים יותר לציונות מאשר לערכים ליברלים, חשוב להדגיש שאין ניגוד אינהרנטי בין השניים. במובן זה, המפנה החל לאחרונה (בעיקר בקרב יהודים אמריקאים) לעבר אנטי-ציונות או אי-ציונות אינו מועיל, מכיוון שהוא מרחיק את הליברלים הישראלים שאמורים להוביל את המאבק נגד האתנו-לאומיות היהודית. זהו לא מאבק נגד הציונות. זהו מאבק נגד זכויות היתר והמעמד העדיף של יהודים בישראל/פלסטין.

מאבק נגד זכויות היתר והמעמד העדיף של יהודים בישראל/פלסטין. הפגנה נגד חוק הלאום בכיכר רבין בתל אביב, 11 באוגוסט 2018 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

איזה קונסטלציה פוליטית יכולה לקיים את החזון הזה? 

רוב מכריע בקרב השמאל הישראלי תומך בפתרון שתי המדינות, הקורא להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. הם רואים בהפרדה של ישראל/פלסטין לשתי מדינות לאום כהכרח לצורך שימור הרוב היהודי בישראל. אולם, "פתרון" זה משמר את הרעיון שאזרחים יהודים חייבים ליהנות מזכויות יתר לעומת האזרחים הפלסטינים. אכן, ישראל תשלוט על הרבה פחות אזרחים לא-יהודים משוללי זכויות ותוותר על חלק מהשטחים, אבל ההיגיון האתנו-לאומי יוותר על כנו.

חשוב להדגיש שפתרון שתי המדינות לא בהכרח אומר שמדינת ישראל תישאר אתנו-לאומית. שינויים חברתיים וחוקיים עשויים להפוך את המדינה היהודית (בגבולות 1967) לדמוקרטיה ליברלית. אולם תמורות כאלה לא נידונות ברצינות כחלק מהפתרון המוצע. יתר על כן, ישנן שאלות שעדיין ממתינות לתשובות שמוסיפות אתגרים מעשיים להצעה זו – איך יראו הגבולות הסופיים? האם הפלסטינים יזכו ברצף טריטוריאלי? האם ההתנחלויות שייוותרו מחוץ לגבולות ישראל יפונו? מה יהיה מעמדה של ירושלים? האם פליטים פלסטינים יקבלו את זכות השיבה? ואם כן, כיצד?

כיום, עקב התפשטות ההתנחלויות בגדה, האפשרות של חלוקת השטח של ישראל/פלסטין לשתי מדינות נראית בלתי אפשרית. ההתפכחות מאפשרות החלוקה הטריטוריאלית נתנה פתח למספר רעיונות יצירתיים. אחת מהיוזמות הועלתה על ידי ארגון אזרחי יהודי-פלסטיני הנקרא "ארץ לכולם", שמציע הקמת קונפדרציה ישראלית-פלסטינית. לפי הצעה זו, גבול ישורטט בין שתי המדינות אך יישאר פתוח. האוכלוסייה תהיה רשאית לעבור, לעבוד ולנסוע בכל שטחי ישראל/פלסטין. בנוסף, ישראל ופלסטין יחלקו מוסדות פוליטיים, כולל כוחות ביטחון.

הצעה רדיקלית יותר מוצעת על ידי "קמפיין מדינה דמוקרטית אחת". תנועה זו מבקשת ליצור דמוקרטיה חוקתית אחת ליהודים ולפלסטינים על כל השטח שבין הים לנהר. כל האזרחים במדינה המוצעת ייהנו מזכויות אזרחיות שוות, והחוקה תגן על הזכויות הלאומיות של שני העמים. לפי הצעה זו, המדינה החדשה תסייע לפליטים הפלסטינים ולצאצאיהם לחזור לישראל/פלסטין. חוק השבות, המעניק אזרחות אוטומטית למהגרים יהודים, יבוטל, וכל המהגרים יהיו כפופים לאותו הליך שווה של קבלת אזרחות.

ציונות לא חייבת לכלול אתנו-לאומיות. ישנן קונסטלציות פוליטיות-ליברליות אפשריות היכולות להבטיח את קיום האומה היהודית. 6.7 מיליון היהודים החיים בשטח ישראל/פלסטין ייהנו מזכויות פרט ומזכויות קולקטיביות בתוך מדינה דמוקרטית, אולם לשם כך, עליהם לוותר על זכויות היתר.

יחד עם זאת, ההכרה באפשרויות אלו היא רק צעד ראשון. על מנת להתגשם, עליהן לזכות בתמיכה רחבה. ראשית, בקרב השמאל, אבל גם לחצות את כל המגזרים של החברה הישראלית. אכן, בהינתן המצב של הספירה הפוליטית בישראל, האפשרות שיהודים-ישראלים יאמצו איזו מהתוכניות הללו ויוותרו על זכויות היתר שלהם נראית בלתי סבירה. אולם גם המצב הנוכחי נתפס כבלתי אפשרי עבור רוב הישראלים לפני חמישים שנים. למרות זאת, הציונות הדתית נחלה הצלחה רבה בקידום התוכנית הפוליטית שלה וקבלת תמיכה מהאוכלוסייה היהודית-חילונית. בחלק הבא אתאר כיצד זה קרה, על מנת להסיק את ההשלכות הפוליטיות, להן השמאל הישראלי יידרש במאבקים הבאים.

ציונות דתית

תנועת הציונות הדתית קמה במאה ה-19 באירופה, כתגובה להתנגדות האורתודוקסית לציונות. באותו זמן, רוב הרבנים האורתודוקסים התנגדו לתנועה הציונית החילונית וראו בהגירה יהודית לארץ ישראל התערבות אסורה בתוכנית האלוהית. במטרה להתגבר על האתגר התיאולוגי הזה, הציונות הדתית, בהנהגת הרב יעקב ריינס, פירשה את התנועה הציונית כפתרון פרקטי לאנטישמיות האירופית. הגישה הפרגמטית לתנועה הציונית הובילה לברית ההיסטורית בין הציונות הדתית ותנועת הציונות הסוציאליסטית ההגמונית. ברית זו הבטיחה את תמיכתה הפוליטית של הציונות הדתית, בתמורה להבטחת האינטרסים המגזריים – ספירה ציבורית דתית ומערכת חינוך עצמאית (במימון ציבורי).

בשנות השישים המוקדמות, קבוצה של צעירים מתוך הציונות הדתית החלה למתוח את גבולות הסידור הזה. צעירים אלה חשו שהזהות הציונית-דתית שלהם הודרה/נפגעה פעמיים. מצד אחד, היתה להם עמדה פוליטית שולית וחוסר יכולת השפעה על החלטות פוליטיות הרות גורל. מאידך, החרדים הסתכלו עליהם בהתנשאות בשל הברית שלהם עם המדינה החילונית. הפתרון שלהם היה טמון בתיאולוגיה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ועוד יותר ממנו אצל בנו, הרב צבי יהודה קוק. הרבנים קוק היו חלק מהקהילה החרדית, אך גם תומכים גדולים של התנועה הציונית. לפי פרשנותם ההיסטורית, הקמת מדינת ישראל היא צעד חשוב בהגשמת הגאולה האלוהית. לפיכך, המעורבות בעניינים לאומיים היא לא רק פרגמטית אלא הכרחית. מדיניות לאומית חייבת להיות כפופה לשיקולים דתיים וקידום פעיל של הגאולה.

לאחר מלחמת 1967, הדיונים ההלכתיים האבסטרקטיים קיבלו לפתע משמעויות פרקטיות. בזמן המלחמה ישראל כבשה שטחים ממדינות ערב, שטחים שאותם החשיבו יהודים לחלק מהארץ המובטחת: מזרח ירושלים, הגדה המערבית, רמת הגולן, רצועת עזה וחצי האי סיני. למעט מזרח ירושלים, שאותה החליטה ישראל לספח כמעט מיד לאחר המלחמה, עתיד השטחים הכבושים האחרים נותר לא ברור. בעוד הציבור הישראלי שקל את האפשרויות, הצעירים בני הציונות הדתית כבר פעלו.

שלושה חודשים בלבד לאחר המלחמה, הציונות הדתית הקימה את ההתנחלות הראשונה בגדה, כפר עציון. בשנת 1968, הם שכרו חדרים במלון פארק בחברון וסירבו לעזוב. ב-1970, הקימו באופן רשמי את תנועת ההתנחלות "גוש אמונים", והגבירו את מאמציהם. בסבסטיה, מצפון לשכם, הם פונו על ידי הצבא שבע פעמים לפני שקיבלו רשות להתיישב בבסיס צבאי סמוך. בשנים הראשונות לא קיבלו את תמיכת הממשלה, ומשפחותיהם חיו בתנאים קשים, ללא תשתיות מספקות. למרות קשיים אלו, הם היו נחושים להגשים את החלום של התנחלות יהודית בשטחים הכבושים. המצב השתנה עם ניצחון מנחם בגין, תומך פרויקט ההתנחלות, בבחירות 1977. בגין הרכיב קואליציה עם מפלגת הציונות הדתית, המפד"ל, ובכך שבר את הברית ההיסטורית שלה עם מפלגת העבודה ומפא"י. עשור לאחר 1967, המתנחלים קיבלו את התמיכה המוסדית בפרויקט שלהם.

יש סיבות רבות מדוע המתנחלים קיבלו את תמיכת הישראלים החילונים. ההגמוניה הציונית-הסוציאליסטית שיוצגה על ידי מפא"י היתה בתהליך שקיעה. שהחל עוד לפני 1967, עם מיתון כלכלי שהביא ישראלים רבים לפקפק בכלכלה התאגידית של מפא"י. השלכות המיתון אוזנו באופן זמני על ידי השגשוג הכלכלי לאחר מלחמת 1967. תוצאות מלחמת 1973, שהפתיעה את ההנהגה הישראלית ותפסה את הצבא לא מוכן, היו טראומטית לציבור הישראלי. ישראל איבדה 2,656 חיילים ונאלצה להישען על תמיכה משמעותית מארה"ב בציוד צבאי. לאחר המלחמה החלו הפגנות הדורשות מהממשלה לקחת אחריות לכישלון. ברגע זה של אווירת טראומה ובלבול, היה זה גוש אמונים שהופיע עם מסר ברור ותוכנית פוליטית.

אולם, הופעת המסר הברור לבדה לא היתה מספיקה. המתנחלים נדרשו להצדיק את התוכנית מעוררת המחלוקת הפוליטית שלהם על ידי הצגת עצמם כאידיאליסטים ציונים. המראה שלהם, הרטוריקה שלהם, ובמיוחד המחויבות שלהם ליישוב האדמה, הזכירה לישראלים את רוח החלוצים הציוניים. ישראלים שכמהו לסוג כזה של רוח, שלתחושתם אבדה אחרי טראומת 1973, היו מוכנים להעלים עין מהעובדה שגוש אמונים ייצגו למעשה פרשנות דתית-משיחית לציונות.

המתנחלים הצליחו לשנות את המציאות הפיזית בישראל/פלסטין, כמו גם את דעת הקהל. ממספר קטן של התנחלויות שנויות במחלוקת, המתקיימות באופן תמידי תחת איום פינוי, הפרויקט הדתי-לאומי של ההתנחלות כעת לא רק בלתי הפיך בשטח, אלא גם נתמך על ידי רוב הציבור היהודי בישראל. דבר לא מראה את הצלחת המתנחלים יותר מהמספרים. בשנת 1977 היו 5,023 מתנחלים שחיו ב-38 התנחלויות, רובן סמוכות לגבולות 1967. בשנת 1987, היו כבר למעלה מ-60,000 מתנחלים ב-134 התנחלויות בגדה המערבית ועזה. מספר המתנחלים המשיך לעלות באופן עקבי, מעבר לגידול הטבעי בישראל. כיום, יותר מ-465,000 מתנחלים חיים ב-224 התנחלויות בכל רחבי הגדה, לא כולל מזרח ירושלים. חשוב יותר, ההתנחלויות אינן עוד פרויקט דתי-לאומי באופן בלעדי, שכעת מהווים רק כשלושים אחוז מאוכלוסיית המתנחלים. רוב המתנחלים הם חילונים וחרדים שהונעו על ידי מחירי דיור נמוכים (המסובסדים על ידי המדינה) ו"איכות חיים".

המתנחלים הצליחו לשנות את המציאות הפיזית בישראל/פלסטין, כמו גם את דעת הקהל. מתנחלים בכניסה לשכם, במהלך תפילת סליחות בבוקר לפני כיפור (צילום: איליה יפימוביץ)

איזה לקחים יכול השמאל להפיק מהימין הדתי?

יש קווים מקבילים בין הסטטוס הפוליטי של הציונות הדתית בשנות השישים לבין מצבו הנוכחי של השמאל. בדומה לצעירי הציונות הדתית, השמאל הישראלי חש מנוכר ומודר ומחפש פתח לצבור השפעה פוליטית. הם חשים מודרים ממוקדי השפעה בחברה הישראלית. מוסדות כמו הצבא, כוחות הביטחון, המגזר הציבורי, ואפילו העיתונות והתקשורת, שבעבר נשלטו על ידי מי שהיו מזוהים עם השמאל הציוני, כעת נשלטים בידי אנשי הציונות הדתית. עד עתה, הניסיונות של השמאל הציוני לשנות את המגמה נכשלו. לפני שיהיה מאוחר מדי, עליהם לנתח את הדרכים ליצור שינוי פוליטי בישראל על ידי הפקת הלקחים מהצלחת הימין הדתי. להלן כמה הצעות:

1. אחדו את המחנה מאחורי תוכנית אחת כוללת. הציונות הדתית ידעה בדיוק מה היא רוצה. הם רצו ליישב יהודים בכל שטחי ארץ ישראל השלמה. מה השמאל הציוני רוצה? חלק, קטן מתמיד, עדיין מדבר על פתרון שתי המדינות. אולם, כפי שהראיתי למעלה, פתרון זה לא עולה בהכרח בקנה אחד עם ערכים ליברליים. זהו מונח עמום ולא ברור מה הוא בדיוק כולל, בין היתר בשל היעדרה של תוכנית מוסכמת. ההיתכנות שלה נראית פחות אפשרית מאי פעם. ישנן עוד אפשרויות פוליטיות, כמו קונפדרציה או רעיון המדינה הדמוקרטית האחת. אלטרנטיבות אלה נמצאות במרכז הדיון של השמאל הישראלי ויוצרות מחלוקות פוליטיות בתוך המחנה. צריך להכיר בכך שתם הזמן לדיונים. כל אחד מהפתרונות עדיף על המצב הקיים. אם השמאל חפץ בהשפעה פוליטית, הוא חייב קודם כל להתאחד מאחורי תוכנית אחת כוללת וברורה לסיום הכיבוש.

2. מחויבות אישית. רוב השמאל הישראלי עדיין חי במרכזים אורבניים. בניגוד להם, הפעילים הדתיים של גוש אמונים היו מוכנים לשלם מחיר אישי על מנת להגשים את שאיפותיהם. חלקם עזבו בתים נוחים ועבודות ועברו עם משפחותיהם להתנחל בגדה, שם נאלצו להתמודד עם אתגרים רבים, כגון מחסור בתשתיות, משבר תעסוקתי, ויותר מכל, האיום של התקפות פלסטיניות. כאשר הם הבינו שהם צריכים לזכות ביותר תמיכה ציבורית, הציונות הדתית החלה בקמפיין "מתנחלים בלבבות" הישראלים. ב-2004, השיקו קמפיין שבו הלכו מדלת לדלת ושכנעו אנשי ליכוד להצביע נגד הפינוי של התנחלויות רצועת עזה. הם זכו בתמיכת חברי הליכוד, אולם ההתנתקות יצאה לפועל בכל זאת. בהבינם כי מאמצים חד-פעמיים אינם מספיקים, הם הקימו קבוצות שעברו יחדיו לגור ביישובי הפריפריה במטרה לעצב את הקהילות הללו ולקרבן אל ערכי הציונות הדתית. האם אנשי השמאל מוכנים לשלם מחיר אישי כזה? או שהנוחות האישית בבועה התל אביבית חשובה יותר משוויון אזרחי?

3. עמידות. במשך 52 השנים של התנחלות ישראלית בשטחים הכבושים, תנועת ההתנחלות חוותה נפילות. בהתחלה, ניסיונותיהם להתנחל בגדה הופרעו על ידי ממשלת השמאל. ב-1982 הם חוו את פינוי חצי האי סיני כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים. בראשית שנות התשעים, ישראל העבירה שליטה אדמיניסטרטיבית לרשות הפלסטינית כחלק מהסכמי אוסלו. לבסוף, ב-2005 ישראל יישמה את תוכנית ההתנתקות ופינתה יותר מ-8,000 מתנחלים מ-20 התנחלויות ברצועה ובצפון הגדה. הימין הדתי קיים הפגנות המוניות נגד הפינוי, ללא הצלחה. אולם, למרות שהכישלונות היו צורבים לתנועת ההתנחלות, הם לא שקעו בייאוש ואף הגדילו את ניסיונות ההתנחלות ככל שיכלו. בשמאל הישראלי, לעומת זאת, משתתפים רבים פשוט ויתרו על הסיכוי לשינוי פוליטי. חלק החליטו למקד את מאמציהם הפוליטיים בנושאים אחרים, חלק החליטו להימנע מפוליטיקה באופן כללי, ואחרים החליטו להגר מישראל. כדי לזכות מחדש בהנהגה, השמאל חייב להכיר בכך שזהו תהליך ארוך שייקח אולי אפילו עשורים והוא חייב להישאר מחויב למאבק.

4. ערכים משותפים. זהו אולי הלקח החשוב ביותר מהצלחת המתנחלים. למרות העובדה שהם הונעו על ידי להט דתי, המתנחלים הצליחו לדבר גם אל הציבור החילוני. בהדגישם את קרבתם הרעיונית לחלוצים הציונים הראשונים והצגת עצמם כממשיכי דרכם, הם זכו בתמיכה גלויה של חילונים רבים. יותר מזה, האמונה כי מעשיהם תורמים לביטחון ישראל גרמה להנהגה להעלים עין מהפעילות הלא-חוקית שלהם. ללא התמיכה הגלויה של הציבור החילוני, פרויקט ההתנחלות לא היה מצליח לשגשג בהצלחה רבה כל כך. באופן דומה, על מנת להיות שוב כוח מוביל, השמאל הישראלי חייב לפנות לערכים הציוניים המשותפים (ושנשכחו במקרים רבים), של צדק חברתי והגדרה עצמית. לפיכך, קריטי להגדיש את ההתאמה של מאבקם לציונות. ההוגה הציוני, אחד העם, הצהיר: "זכות היסטורית של עם ביחס לארץ נושבת על ידי אחרים אין פירושה אלא זה: זכות לשוב ולהתיישב בארץ אבותיו, לעבדה ולפתח כוחותיה באין מפריע… ואולם זכותו זו ההיסטורית אינה מבטלת זכותם של שאר תושבי הארץ, הבאים בשם הזכות הריאלית של הישיבה והעבודה בארץ מדורי דורות. גם הם הארץ הזאת היא ביתם הלאומי בהווה ורשות להם לפתח גם הם את כוחותיהם הלאומיים כפי מידת יכולתם. המצב הזה עושה איפוא את ארץ ישראל למקום משותף לעמים שונים, המשתדלים לבנות שם כל אחד את ביתו הלאומי".

זה הנתיב אותו התחלתי לבחון למעלה. האסטרטגיה של כמה מהפוליטיקאים הנוטים לשמאל להציג עצמם כ"מרכז" הוכיחה עצמה כלא יעילה בבחירות האחרונות. לפיכך, ניסיון הקריאה לערכים המשותפים לא יכול לבוא על חשבון מחויבות לאידאולוגיה שמאלית.

לשמאל הישראלי יש סיבות רבות וטובות לפסימיות. הרוב המכריע של הציבור לא תומך בפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים. יתר על כן, בניגוד לארה"ב, שם רוב הדור הצעיר נוטה לתמוך בערכים ליברלים, בישראל המצב הפוך. משפחות הימין הדתי נוטות להיות מרובות ילדים יותר מחילונים ליברלים. מחקרים גם מראים שבעוד שיהודים שנולדו למשפחות דתיות נוטים להיות פחות דתיים, הם עדיין משמרים את הדעות הימניות שלהם. זהו אתגר משמעותי. ההיסטוריה מראה שהדמוגרפיה היא לא הסיבה המרכזית להצלחת המתנחלים. הסיבה להצלחתם נמצאת ביכולתם לבנות גשרים עם קבוצות מודרות אחרות, כמו מזרחים וחרדים ועולים ממדינות חבר העמים.

זה חשוב מכיוון שהניסיונות להשתמש בכוח מבחוץ היו עקרים עד כה, בעיקר בכלל התמיכה החזקה של ארה"ב בישראל. היסטוריה הרלוונטית מראה שהדרך היחידה ליצור שינוי משמעותי היא על ידי גיוס תמיכת דעת הקהל הישראלית. לפיכך, הגיע הזמן שהשמאל הישראלי יפסיק להתאבל ויתחיל לעבוד. זה יהיה תהליך ארוך מאוד, שדורש תוכנית פוליטית מוסדרת, מחויבות אישית ויכולת עמידות. התקווה היא שהמחויבות הזו תזכה לתמיכת הציבור הישראלי ותפתח אפשרויות לשינוי פוליטי במרחב.

תרגם מאנגלית: פרופ' ליאור שטרנפלד