הלקח מתהליך אוסלו: פתרון המדינה המשותפת

מאז חתימת הסכם אוסלו הראשון, ב-13 בספטמבר 1993, חלפו שלושים שנות עימות והפרות זכויות אדם. בשלושת העשורים האחרונים נהרגו למעלה מ-10,000 פלסטיניות/ים וישראליות/ים, השנאה עוד גברה והייאוש העמיק. שנינו, פלסטיני וישראלי, מבקשים לסכם מה קרה, להעריך את הפוטנציאל לשינוי ולהדגיש את הפוטנציאל לפעולה יעילה שכולנו יכולים לנקוט. בעשותנו זאת, עלינו להטיל ספק ביסודות "תהליך שלום", שזרע כישלונו היה טמון בראשיתו.

>> "אוסלו ביסס את הכיבוש והחליש את הנכבש"

הסכמי אוסלו קבעו הסדר זמני לשלטון עצמי פלסטיני מוגבל במובלעות קטנות של השטחים הפלסטיניים הכבושים. פתרון סוגיות הליבה – גבולות הסדר הקבע ירושלים, הפליטים, חלוקת המים ועוד – נדחה למועד מאוחר יותר. פרופסור אדוארד סעיד המנוח מיהר להתריע מפני סכנות גישה זו כבר באוקטובר 1993. הוא טען שההסכם עלול להוביל להעמקת הכיבוש וההתנחלויות על ידי ישראל, וציין כי "רק מעט במסמך מצביע על כך שישראל תוותר על אלימותה נגד הפלסטינים". סעיד הדגיש את ההיבט הקולוניאלי של ההסכם, הפיק לקחים מהמאבק לסיום האפרטהייד בדרום אפריקה והציע פתרון שמבוסס על "שוויון או כלום".

ראשי מפלגת העבודה בישראל היו כנים להפליא ביחס למהות תהליך אוסלו. פרופסור שלמה בן עמי, היסטוריון, חבר כנסת ושר החוץ בממשלתו של אהוד ברק, קבע כי "הסכמי אוסלו נוסדו על בסיס ניאו-קולוניאליסטי" שמשית על הפלסטינים "תלות כמעט מוחלטת בישראל" במצב קולוניאלי שאמור להיות "קבוע". שר הבינוי והשיכון דאז, בנימין (פואד) בן אליעזר, הצהיר כי "פואד בונה בשקט" בהתנחלויות בגדה המערבית, בהסכמה מלאה של ראש הממשלה, יצחק רבין. ואכן, בין השנים 1992-2000 הוכפל מספר המתנחלים בגדה המערבית מ-100,000 ל-200,000 (לא כולל תושבי השכונות היהודיות של מזרח ירושלים, שאף הן התנחלויות בשטח כבוש).

התנהלות נטולות תום לב זו הגיעה לשיאה במעלליו של ראש הממשלה אהוד ברק במשא ומתן הכושל בקמפ דייוויד בשנת 2000, שאחריו הצהיר, באוקטובר 2000, כי "הפכנו כל אבן…אין כנראה פרטנר לשלום". ברק, וכן בנימין נתניהו, ספגו ביקורת חריפה מד"ר רון פונדק המנוח, מאדריכלי הסכם אוסלו. בניגוד לשיח המיינסטרים הישראלי, שמטיל את האחריות על הפלסטינים, בעיקר או לחלוטין, פונדק כתב במאמרו "מאוסלו ועד טאבה – תהליך ששובש", כי "היישום הקלוקל, מעשה ידי ממשלת נתניהו, וניהול בעייתי של המשא ומתן של הסדר הקבע, מעשה ידי ראש הממשלה ברק, היו המכשולים העיקריים שמנעו מהצדדים להגיע להסדר מדיני".

תוכנית ה"התנתקות" הישראלית מרצועת עזה, שיושמה בשנת 2005 על ידי אריאל שרון, היתה צעד חד-צדדי במופגן, שתכליתו הייתה לסכל לחץ בינלאומי על ישראל, והיא הושתתה על עמדה מזלזלת ואף גזענית כלפי הפלסטינים. הדבר בא לידי ביטוי בהצהרתו של דב וייסגלס, עוזרו הבכיר של שרון, באומרו כי סוגיית המדינה הפלסטינית ירדה מהפרק, לפחות "עד שהפלסטינים יהיו פינלנדים". אין פלא שהתוכנית לא סיימה את שליטת ישראל ברצועת עזה, לא קטעה את מעגל הדמים, וחוללה "אסון הומניטרי מעשה ידי אדם", לפי דו"ח מקיף של בצלם, ארגון זכויות האדם המוביל בישראל.

בשנים האחרונות ניסה בנימין נתניהו, בשיתוף בני ברית במפלגות ימין ברחבי העולם, להסיר את הסוגייה הפלסטינית מסדר היום. ואולם, המציאות מסרבת להיעלם, ואי אפשר להתעלם מהמשבר. השיח הציבורי הבינלאומי, ואף יותר ויותר בישראל, מכיר במציאות המדינה האחת בישראל-פלסטין ומחיל עליה את פרדיגמת האפרטהייד. ארגוני זכויות האדם העולמיים אמנסטי אינטרנשיונל, Human Rights Watch וכן בצלם פרסמו דו"חות בעניין, ומסקנת בצלם היא כי "משטר של עליונות יהודית [מתקיים] מהים עד הירדן: זהו אפרטהייד".

אפרטהייד הוא פשע נגד האנושות, שהוגדר באמנה הבינלאומית בדבר דיכוי וענישה של פשע האפרטהייד, ובאמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. בית הדין המדובר נתון ללחץ גובר (ומוצדק) לפעול בעניין ולהעמיד לדין את האחראים להפרות חמורות של זכויות האדם והדין הבינלאומי כאן.

רבע מהישראלים ו-35 אחוז מהפלסטינים תומכים

עליית שיח זכויות האדם והאפרטהייד בעניין ישראל-פלסטין מחזקת את אלו שמבקשים פתרון צודק ובר קיימא מהים עד הירדן. במקום להתמקד באופן צר ברצועת עזה ובגדה המערבית, כפי שנעשה בתהליך אוסלו, אנו ב-One-State Foundation תומכים בקידום פתרון מקיף שיקנה לכל התושבים כאן זכויות שוות במרחב משותף. תוכניות מפורטות רבות לפתרון דמוקרטי במתווה המדינה האחת פורסמו במשך השנים.

במקום להציע גרסה נוספת, אנו סבורים שיש מקום להתמקד בלגיטימציה של עצם הרעיון וחיזוק כל הקבוצות הפועלות בעניין, מבלי לבחור בתוכנית מסוימת. עצם קיומו של שיח בעניין, והטיית מאזן הכוחות לטובת תומכי השוויון והדמוקרטיה כאן, מניחים את התשתית למאמציהם של אלו המציעים פתרונות מפורטים למצב הבלתי נסבל הנוכחי. מגוון האפשרויות רחב, אך ביסוד הפתרון שוויון זכויות חוקתי ברמת הפרט וזכות הגדרה עצמית לקהילות.

לפי נתונים שפורסמו השנה, רבע מהישראלים ו-35 אחוז מהפלסטינים כבר תומכים בפתרון המדינה האחת. הדבר בהחלט ראוי לציון, ואף מעודד למדי, בהתחשב בכך שאף לא אחת מהמפלגות הבולטות בישראל המתנגדות לכיבוש, ולו במס שפתיים, אימצה פתרון זה (יצוין כי מפלגות שיעשו זאת יהיו חשופות לסכנת פסילה על ידי ועדת הבחירות המרכזית). גם בקרב הפלסטינים לא אימצו רוב המפלגות הבולטות את הרעיון, אם כי מגמת שינוי מסתמנת כעת. יתרה מכך, השיחות החשאיות שהתנהלו בשלהי שנות ה-90 בין הנהגת המתנחלים בשטחים הכבושים לבכירים ברשות הפלסטינית מעידות על כך שגם בעלי דעות ניציות וכוח פוליטי רב עשויים לחפש דיאלוג ופשרה כאשר הם חשים שהמצב המדיני אינו מתפתח בכיוון הנוח להם.

האלימות המסתחררת, בייחוד בגדה המערבית, ממלאת כל חלל שמותירים מי שמתייאשים ומוותרים על מאבק לעתיד שוויוני וצודק. כולנו חייבים לפעול כדי שמהלך הדברים כאן ינוע לעבר הבטחת שוויון חוקתי לכל יושבות ויושבי הארץ. אנו משוכנעים שתמורה כזו תשרת את כל הקהילות החיות כאן. כולנו יכולים להרוויח רבות מסיום המציאות הנוכחית, מציאות של כיבוש, דיכוי, אפרטהייד ושכול.

חמאדה ג'אבר ועפר ניימן הם ממייסדי One State Foundation. גרסה אנגלית של המאמר ניתן לקרוא כאן