רע"מ לא בכיס של אף אחד, השאלה מה נשאר לה בכיס

בחברה הערבית לא הופתעו במיוחד מתוצאות הבחירות לכנסת ה-25. ניצחון הימין היה צפוי, כמו גם ההצלחה של חד"ש-תע"ל ורע"מ לחצות את אחוז החסימה, וכישלונה של בל"ד לעשות זאת. אולי רק הכישלון של מרצ הפתיע קצת, אבל לא עורר התרגשות רבה מדי, מכיוון שהפופולריות של המפלגה בחברה הערבית ירדה, בעיקר בשנה האחרונה.

עם זאת, אפשר לומר שהתחזקותה של רע"מ קרתה בניגוד לציפיות ולתחזיות רבים מהסקרים. ציפו שהמפלגה תרשום ירידה בנגב לאחר מותו של סעיד אל-ח'רומי, ובגלל הפעילות של הקואליציה, שרע"מ היתה חלק ממנה נגד האוכלוסייה הערבית באזור. בסופו של דבר, רע"מ התחזקה בנגב עוד ב-10,000 קולות, 55 אלף, כשליש מכלל מצביעיה. גם עזיבתו של שחקן החיזוק מאזן גנאים, לא השפיעה על התמיכה במפלגה.

בסופו של דבר, רע"מ מיצבה את עצמה כמפלגה הערבית הפופולרית ביותר, וגם כמפלגה הערבית הראשונה שהצליחה לקבץ כמעט 200 אלף קולות, ללא כל ברית. אמנם נרשמה ירידה בתמיכה בכמה יישובים, כמו סכנין והערים המעורבות, אבל גם התחזקות ברוב היישובים, בעיקר בנגב וביישובים הבדואיים בצפון.

יש מי שמסבירים את התחזקותה של רע"מ בכך שהיא העשירה מבין המפלגות הערביות, מה שסייע לה בקמפיין, כמו גם הקשרים והמיומנות שלה בנגב. הסבר נוסף הוא ההתמקדות בבדואים של הצפון – עשרות אלפי מצביעים שחשים שהמפלגות הערביות לא רואות אותן, ושרבים מהם נהגו בעבר להצביע למפלגות ציוניות.

במובנים רבים, השיח של רע"מ התאים לאוכלוסייה הזאת, שחלקה הגדול מאמין ברעיון ההשתלבות ושאחוז המשרתים בצבא בקרבה גבוה יחסית. זו אוכלוסייה שהשתייכותה האסלאמית חזקה יותר מהשיוך הלאומי הפלסטיני שלה, מה שמתאים מאוד לרע"מ כיום. בנוסף, רע"מ שריינה ברשימת המועמדים שלה את ד"ר יאסר חוג'יראת מביר אל מכסור, שהיה לחבר הכנסת הבדואי הראשון מהצפון.

אך הסיבה העיקרית והחשובה ביותר להתחזקות היא שישנה קבוצה לא מבוטלת בחברה הערבית שמאמינה בגישה שמציג יו"ר רע"מ, ח"כ מנסור עבאס, שגורסת כי יש להתמקד בעניינים אזרחיים ובשיפור תנאים, ובניסיון להשתלב בכל קואליציה כדי להשיג זכויות ותקציבים, ולהניח בצד את השיח הלאומי ואת עניין הזכויות הלאומיות.

אמנם חד"ש-תע"ל ובל"ד ביחד גרפו כ-320 אלף קולות (180 אלף לחד"ש-תע"ל ו-140 אלף לבל"ד), ו-45% מבעלי זכות ההצבעה בחברה הערבית לא מימשו אותה – אבל 194 אלף מצביעים זה לא מספר קטן, והוא בהחלט מעיד על מגמה בעלת משקל בחברה.

לדברי ד"ר דורון נבות, ראש המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה, "הבחירות האלה הראו שהחברה הערבית מחולקת לכמה זרמים, שמחזיקים ברעיונות שונים לגמרי. הגישה של עבאס נתפסת כהגיונית ומציאותית, וגורפת תמיכה רחבה. העובדה שרע"מ נכנסה הפעם לבחירות ללא ברית מעידה כמה שזה נכון".

מוחמד דראושה, מנהל המרכז היהודי-הערבי בבית ברל וממייסדי רשימת "ביחד" בבחירות לכנסת ה-24, שהתאחדה בסוף עם המשותפת, מאשר כי "רע"מ הצליחה למצב את עצמה במקום מיוחד, שאינו קלאסי בפוליטיקה הישראלית. יש מי שתופסים אותה כמפלגה לגיטימית למהלכים פוליטיים מסוימים, ואחרים – גם בחברה הערבית וגם ביהודית – סבורים שהיא לא לגיטימית".

דראושה סבור שעל אף הגידול במספר המצביעים לרע"מ, המפלגה "הגיעה לתקרת הפוטנציאל שלה, בגלל הזהות הדתית המסורתית, שאינה משקפת את המיינסטרים בחברה הערבית". לדבריו, "בעבר רע"מ הסתמכה על קואליציה עם מפלגות יותר חילוניות, ובבחירות הקודמות היא הביאה את מאזן גנאים כדי לקרוץ לציבור החילוני ואף ניסתה לשלב נוצרי. הפעם היא רצה לבד, והגיעה להישג נאה, אבל מוגבל.

"רע"מ מייצגת בעיקר סקטורים דתיים ובדואיים שהרגישו מוזנחים בעבר, או שהצרכים החברתיים שלהם מאוד אקוטיים, מה שהוביל אותם לתעדף את הפרגמטיזם הפוליטי על האידיאולוגיה", אומר דראושה.

"איש לא ידאג לנו מלבדנו"

השייח' איברהים סרסור, לשעבר חבר כנסת של רע"מ וחבר מועצת השורא, אומר כי "ההחלטה של רע"מ להיכנס לקואליציה (לא לממשלה) לראשונה בתולדות ישראל היתה לא שגרתית, והתקבלה מתוך מטרה להעביר את החברה הערבית, יותר מ-74 לאחר הקמת ישראל והנכבה הפלסטינית, משלב ה'מחאה' לשלב ה'השפעה'.

"רע"מ הציגה את התוכנית הפוליטית שלה בגלוי לפני הבחירות לכנסת ה-24, וקיבלה אמון בחברה הערבית. והניסיון שלה בקואליציה היה חיובי מאוד, גם מבחינת שינוי הלך הרוח בקרב המפלגות הישראליות ואפילו דעת הקהל הישראלית, וגם מבחינת התוכניות שהצליחה להשיג, כמו תוכנית תאקדום (התוכנית הכלכלית לצמצום פערים בחברה הערבית עד 2026)".

לדברי סרסור, "קשה להתעלם מכך שדעת הקהל הערבית הקדימה את ראשי המפלגות היריבות. ברע"מ קיבלו החלטה מושכלת, ששיקללה את דעת הקהל ובחנה את האינטרסים ואת הנזקים, והגיעה למסקנה שהאינטרסים גדולים מהנזקים. לכן לא מפתיע שהחברה הערבית הכתירה אותה בפעם השנייה לכוח הפוליטי הערבי הגדול בישראל".

סרסור טוען כי "דעת הקהל הערבית הלא מפלגתית והלא ממוסגרת, שהיא רוב המצביעים, הוכיחה שהיא מבינה את נחיצות המאבק להשגת זכויות ולקידום אינטרסים לגיטימיים של החברה הערבית . סדר העדיפויות שמדגיש את הקריטריון של סנכרון והקבלה בין המסלולים – דאגה לאומית אזרחית מקומית והמסלול הלאומי הפלסטיני – הוא שאיש לא ידאג לנו מלבדנו. לא המפלגות הציוניות, לא הרשות הפלסטינית, לא האומה הערבית והאסלאמית, רק המפלגות הערביות וגופי הגג הלאומיים שלנו, כמו ועדת המעקב, הוועד הארצי של ראשי הרשויות הערביות, התנועות העממיות וארגוני החברה האזרחית.

"לא היה קשה להבחין שמצביעים לא מפלגתיים רבים בחברה הערבית נוטים להאמין לתנועה האסלאמית ולרע"מ בכל מה שהם עושים לעמנו, לנזקקים ולמסגד אל אקצא".

סרסור מאשים את המפלגות הערביות האחרות בכך ש"לא הגיעו למידת אומץ שתדחף אותם לשנות טקטיקה, ולכן הכישלון שלהן. מפלגות המשותפת שלעבר לא הפיקו לקחים. הרשימה המשותפת דחתה את האתגר ונותרה בעמדתה הישנה, 'שבויה' בסיסמאות שלה, העוברות בירושה, בלי להתחשב בהתפתחויות ובהזדמנויות". לדבריו, זה תרם במידה רבה להפסד הגדול של החברה הערבית ולהתחזקות הימין הקיצוני,  איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ובנימין נתניהו, על כל הסיכונים שהם מביאים עימם.

"התנועה האסלאמית והזרוע הפוליטית שלה שילמו מחירים גבוהים על ההחלטה שלהם אחרי הבחירות הקודמות, אבל הם עדיין משוכנעים שהדרך שבה בחרו שווה את זה", אומר סרסור.

"גם באופוזיציה רע"מ יכולה להשפיע"

נבות מעריך שכיום, "מנסור עבאס מייצג את הזרם הפוליטי החזק ביותר ברחוב הערבי, וזוכה לתמיכה מהקבוצות במעמדות סוציו-אקונומיים נמוכים ובינוניים". מולו, אומר נבות, יש את הגישה של בל"ד, "ששואפת לעצור את הישראליזציה ולהעלות את שיח הזהות הפלסטינית, ואת הגישה של חד"ש-תע"ל, שנותרה ללא זהות או מאפיינים. אני סבור שח"כ אחמד טיבי (יו"ר תע"ל) לא מוביל השפעה לשום צד, וח"כ איימן עודה (יו"ר חד"ש) לא זוכה לתמיכה בתוך מפלגתו, ואולי הפתרון היחיד של חד"ש-תע"ל הוא ללכת לזרם יהודי-ערבי".

נבות לא צופה שעבאס ייכנס לקואליציה הבאה, "אף שהוא לא פוסל את זה, וזה מובן, כי מי שרוצה להשפיע אסור לו לפסול שום שיתוף פעולה", אבל "מפלגות הימין לא ירצו, ולא יציעו לו אפילו". אך, לדעתו, "גם באופוזיציה רע"מ יכולה להשפיע עם הגישה שלה, שבחלקה עוסקת בשינוי השיח ברחוב הערבי והיהודי", הוא אומר.

לעומתו, דראושה סבור כי ההשפעה בצל של קואליציה ימנית תהיה מוגבלת מאוד, "בעיקר מכיוון שמפלגות הימין לא ירצו להיות עם הערבים, שבעיני רבים מהם נחשבים למשתתפים לא לגיטימיים בתהליך קבלת ההחלטות". לדבריו, "רק במסגרת קואליציית מרכז-שמאל תוכל רע"מ, כמו חד"ש-תע"ל, להשיג הישגים משמעותיים. כרגע הם יידרשו להסתפק בפירורים, שלא יענו על הצרכים הבסיסיים של הציבור הערבי.

"אני מעריך שרע"מ תנסה להמציא את עצמה מחדש, ותמתין להזדמנויות של משבר בתוך הקואליציה של נתניהו כדי לנסות להשיג משהו שתוכל להתגאות בו מול מצביעיה. המפלגה תהיה חייבת להמשיך בתהליך ההתבדלות מול חד"ש ותע"ל, וזה לא יהיה קל. היא עשויה להמשיך ליצור קשרים עם הימין, מה שאולי נתפס כהתרפסות בעיני ציבור גדול בחברה הערבית, אבל בינתיים ממש לא פגע בכוח האלקטורלי שלה".

גם סרסור לא חושב שרע"מ תשב בקואליציה של נתניהו, אך לדעתו יש למפלגה משימות חשובות. "ברור שנתניהו לא זקוק לרע"מ כדי להקים ממשלה, זה היה צפוי. אבל המציאות הזאת לא אומרת שרע"מ לא תפתח ערוצי תקשורת עם ממשלת נתניהו, כדי לדחוף אותו לא לשנות את החלטות הממשלה הקודמת הקשורות לתוכנית תאקדום ולהכרה בכפרים הלא מוכרים בנגב ולמלחמה בפשיעה. אם רע"מ תצליח בכך, זה יהיה הישג גדול, שיוכל להיחשב כהמשך להישגים שלה בממשלה הקודמת".

לדברי סרסור, "רע"מ עדיין מאמינה שהיא לא בכיס של אף אחד. המפלגה לא נתנה לגיטימציה לשיתוף פעולה עם הימין, אלא פעלה ללגיטימציה של הנוכחות הערבית בקואליציה. רע"מ שינתה את הלך הרוח הכללי בעניין הזה בקרב רוב המפלגות, בין אם ימין, מרכז או שמאל, למעט הציונות הדתית. נכון שהחוויה היתה קצרה, אבל זה לא מפחית מחשיבותה. היא עשויה ללבוש צורות חדשות וטקטיקות יצירתיות בשלב הבא".

לדבריו, "נכון שעבאס היה 'סגפן' בדיבור על נושאים לאומיים, אבל התנועה האסלאמית, שהמפלגה היא הזרוע הפוליטית שלה, לא הזניחה נושאים מרכזיים כמו סוגיית פלסטין כמולדת והמקומות הקדושים, אלא המשיכה לשרת אותם עד כמה שניתן. התנועה האסלאמית היא הנציגה הלגיטימית של המגמה האסלאמית בישראל, לא המפלגה. באנלוגיה על האמרה העממית 'לממשלות יש את הצרכים שלהן ולעם יש את הבחירות שלו' אפשר לומר 'למפלגה יש את הצרכים שלה, ולתנועה יש את האפשרויות שלה'".