עזה מקום נורא, עזה מקום נפלא

"ארסמוס בעזה", שיוצג בפסטיבל סולדיריות בתל אביב תחת השם "חילופי סטודנטים בעזה" (הקרנה ראשונה ביום ו', 2 בדצמבר, הקרנה שנייה ב-10 בדצמבר), הוא סרט על עזה. וכמו סרט על עזה יש בו מצור, חומה וגדרות, טורים של אמבולנסים המביאים פצועים שנורו על ידי חיילים ישראלים בהפגנות "צעדות השיבה", נערים וילדים ממררים בבכי, פציעות קשות, נערים קטועי רגל, והפצצה אדירה שמחריבה מרכז מסחרי במרחק עשרות מטרים מגיבורי הסרט. לחץ מתמיד, פחד, ותחושת מחנק שאינה עוזבת לרגע.

ויחד עם זה, "ארסמוס בעזה" הוא סרט אופטימי. לא מפני שהוא מציע אופק כלשהו לדורות של עזתים שגדלים ללא שום אופק, אלא משום שהוא מראה כיצד בתוך כל הגיהנום הזה, בעזה מתנהלים חיים תוססים, עם הרבה מאוד שמחה ונדיבות. מרביצה על חוף הים עד מסיבות ריקודים, מסטודנטים מלאי סקרנות עד מועדון כדורגל לנשים. "מקום נפלא", חוזרים ואומרים שני יוצרי הסרט – העיתונאית קיארה אָוֶוסאני והקולנוען מתאו דֶלְבּוֹ – שבילו בעזה כמעט חמישה חודשים יחד עם גיבור הסרט, והאמירה הזו לא נשמעת צינית, מתריסה או עיוורת למציאות.

"ארסמוס בעזה" מספר את סיפורו של ריקרדו קוראדיני, סטודנט לרפואה מאוניברסיטת סיינה באיטליה, שמגיש בקשה להשתלם ברפואת חירום דווקא בעזה. את הבקשה הוא מגיש דרך תוכנית "ארסמוס" – תוכנית חילופי הסטודנטים הגדולה באירופה, שהורחבה בשנים האחרונות גם לישראל ולרשות הפלסטינית. אבל קוראדיני, כפי שאפשר לנחש, הוא הסטודנט האירופי הראשון, ובינתיים כנראה גם האחרון, שהגיע במסגרתה לעזה.

דלבו שמע על הכוונה של קוראדיני להגיע לעזה כאשר צילם ב-2018 בעיר את הסרט One More Jump, על צעירים עזתים העושים פארקור על גגות עזה. "זה נראה לי סיפור יוצא דופן", הוא אומר מרומא, בראיון זום משותף עם אווסאני, בהתייחסו להחלטה של קוראדיני להגיע לעזה. "קודם כל משום שזה מעולם לא קרה, אבל הדבר המרכזי היה שהוא בא ללמוד ולא לתת. הניסיון שיש לעזתים הוא שאנחנו, המערבים, מביאים סיוע הומניטרי, פרויקטים של שלום. סטודנט מערבי שבא במיוחד כדי ללמוד באוניברסיטה האסלאמית בעזה הוא אירוע מיוחד".

יחד עם אווסאני, שאתה הוא עובד מאז 2016 (הם זכו, בין השאר, בפרס על סרט דוקומנטרי שעשו על שחרור מוסול מידי דעאש), הם הסכימו שזו תהיה נקודת המוצא של הסרט. "ידענו שלעזה מתייחסים בתקשורת כמו אזור מלחמה, רצינו להרחיב את נקודת המבט", הוא אומר. הם יצרו קשר עם קוראדיני. "לא רצינו לעשות סיפור אידיאולוגי", מספר דלבו, "קיווינו למצוא בחור שאין לו השקפה מראש על הסכסוך. הוא בא ממניעים של לימוד".

המניעים שלו היו מדעיים?

אווסאני: "ריקרדו הוא בחור עם עקרונות חזקים, אבל הומניים. הוא מאמין באופן עמוק באוניברסליות של הרפואה לכל בני האדם. אבל הוא לא ידע מה תהיה החוויה שלו בעזה. בשבילנו זה היה חשוב, רצינו לגלות את עזה יחד אתו".

וזה אכן מה שקורה בסרט. קוראדיני מגלה את עזה דרך העיניים שלו. הוא חוצה את מעבר ארז, מגיע למשרדי "הקואופרציה האיטלקית", אחד הארגונים הזרים הבודדים שעדיין פועלים ברצועה ("עזה ננטשה למעשה", אומרת אווסאני), שארגן את חילופי הסטודנטים עם האוניברסיטה האסלאמית. שם "משדכים" לו את אדם ג'אד, עורך דין עזתי צעיר שאמור לארח אותו בזמן שהותו בעיר.

כשהם מגיעים לבית המשפחה, שוררת בבניין עלטה מוחלטת, תוצאה של הפסקת חשמל, חלק מהשגרה בעזה. "החדר מוצא חן בעיניך?", שואל ג'אד את קוראדיני בעודו מאיר את החדר בפנס של הטלפון הנייד שלו. מכאן והלאה, קוראדיני משתלב בחיים בעזה ובמשפחה שאצלה הוא מתגורר, עד שהוא מגדיר את עצמו כ"ריקרדו ג'אד", כלומר בן המשפחה.

בלה צ'או במסעדת שווארמה

קוראדיני מצטרף לצוות הרפואי באחד מבית החולים המטפלים בפצועים המגיעים בהמוניהם מצעדות השיבה שנערכו באותם הימים (באחת הסצנות החזקות רואים את הצוות הרפואי יושב בפתח בית חולים, צופה בשידור ישיר מההפגנות באל-ג'זירה, ומבין שהפצועים תיכף יגיעו), רואה את הפציעות הקשות שגורמים הקליעים, פוגש נערים קטועי רגליים הממלאים את הרצועה, ובסופו של דבר חווה את פחד המוות מפני הפצצה ישראלית – המחריבה את מרכז הקניות שבו קנה קודם לכן את העניבה, הנדרשת מכל מי שלומד באוניברסיטה האסלאמית.

אבל הוא גם מבלה עם אדם וחבריו, הולך למסיבה, לגברים בלבד כמובן, ויוצר קשר עמוק עם סאדי, הלומד אתו באוניברסיטה, משוחח ארוכות עם ג'ומאנה, פיקסרית העובדת עם עיתונאים זרים. באחת הסצנות היפות, סאדי מבקש מקוראדיני שילמד אותו את המלים של "בלה צ'או", שיר הפרטיזינים האיטלקים מימי מלחמת העולם השנייה, ובעודם יושבים במסעדת שווארמה הם שרים יחד, בהתרגשות גדולה, את השיר על הפרטיזן ש"מת למען החירות".

קוראדיני חווה את חוויית המצור כשהוא עולה עם חבריו על הגג והם מצביעים על אשקלון הקרובה, שאליה לא יוכלו לעולם להגיע. הוא שומע על חוסר האפשרות לצאת מעזה ("למי שמקבל אשרה, לא אומרים קיבלתָ אשרה", אומר לו אחד מחבריו העזתים, "אומרים לו קיבלת חירות, קיבלת את הזכויות שלך"). והוא מפתח גם רגשות אשמה על כך שהוא יכול לצאת באופן חופשי, בעוד חבריו נשארים מאחור.

"הגעתי לכאן עם חשש שאתקל בדברים קשים מדי", הוא אומר כשהוא עוזב את עזה בפעם האחרונה, "אבל גיליתי שהדברים החזקים נותנים לי חוזקה".

אווסאני ודלבו בילו עם קוראדיני את כל חמשת החודשים שעשה בעזה. "שהות ארוכה", אומר דלבו, "זה איפשר לנו לחוות לעומק את החוויה".

אתם וריקרדו ידעתם על מצעדי השיבה לפני שנכנסתם לעזה?

דלבו: "צעדות השיבה התחילו שנה קודם לכן, אבל אנחנו בעצמנו לא ידענו עליהן יותר מדי. ריקרדו לא ידע כמעט כלום".

אווסאני: "ריקרדו ידע משהו על מספר הפציעות הגדול. הוא כתב תזה על מצב חירום קיצוני. בצעדות היה מספר גבוה מאוד של הרוגים ופצועים. יש דור שלם של צעירים בלי רגליים בעזה, שספגו כדור בברך או בקרסול, נקודות ספציפיות שמכוונים אליהן, ולכן קשה מאוד לנתח ואתה מאבד את הרגל. היה לו (לקוראדיני) עניין מדעי להבין דברים שאצלנו, למרבה המזל, קורים מעט מאוד".

אחת הסצנות החזקות בסרט היא ההמתנה לפצועים בבית החולים "אל-עוודה". איך זה נראה שם?

דלבו: "זה הקו השני. הפצועים מובאים קודם כל לאוהלים ליד הגבול, שם עושים הערכה, ומחליטים לאיזה בית חולים לשלוח אותם, כדי למנוע את הצפת בתי החולים. מחליטים גם על פי מספר האמבולנסים, כי אין מספיק אמבולנסים".

הסצנה הזו שבה הם מסתכלים בטלוויזיה כדי לראות אם העימותים התחילו, היא מבוימת?

אווסאני: "זה חוזר על עצמו. אנחנו הלכנו תמיד בשלוש לבתי החולים כדי לחכות, כי ידענו שהפצועים מגיעים בערך בחמש. לוקחים אותם למיון ואז לחדרי ניתוח, עד שתיים בבוקר. כל יום שישי זה היה ככה. הכל מאוד צפוי".

הלכתם לצעדות האלה?

דלבו: "כן, וראינו שלא היו התקפות (מצד הפלסטינים; מ"ר) מעבר לזריקות אבנים או עפיפונים בוערים".

איך היתה התחושה ללכת למצעדים האלה?

אווסאני: "אני חשתי אותן כמו מקום מאוד מסוכן".

דלבו: "היתה תמיכה גדולה במחאה. הגיעו משפחות, אנשים מכל הגילים, ילדים, נערים, זקנים, נשים. רבים נשאו את המפתחות של הבתים שנלקחו מהם בזמן הנכבה".

בתור מי שעקב אחריהן מרחוק, היכתה בי העובדה שהאנשים התקרבו לגדר בידיעה שהם הולכים למות.

אווסאני: "במרחק של 500 מטר מהגדר, יורים בך".

דלבו: "זה הדבר הכי מרשים. באים הנערים האלה, בדרך כלל נערים, וברגע מסוים קוראים תיגר על אזור החיץ, והם קוראים עליו תיגר באופן לא הגיוני. הם לחלוטין לא חמושים, ולעתים קרובות הדבר היחיד שיש להם ביד הוא הדגל הפלסטיני. כדי לעשות אקט סמלי, הם מסכנים את החיים או אובדן של איבר.

"הפציעות, ואנחנו היינו עדים לכך בבתי החולים, נראות כמו כאלה שנגרמות מקליעים מתפוצצים. קשה להוכיח את זה מבחינה חוקית, אבל יש חור כניסה עצום, ואין חור של יציאה. הם לא יוצרים חורים בבשר האנושי, אלא מכתשים. לכן חייבים לקטוע את האזור שנפגע. יש דור שלם של נערים שיבלו את החיים שלהם קטועי רגל אך ורק משום שיצאו למחות, לקחו דגל וחצו את האזור האסור".

קוראדיני, אגב, כתב את התזה שלו על "כדורים מתפוצצים" אחרי שיצא מעזה.

אווסאני: "אתה צריך להבין שיש כבר יותר מדור, דור וחצי, שמעולם לא חווה מציאות אחרת, אלא את רצועת עזה הנצורה. לאנשים האלה אין עתיד, אין סיכוי אפילו לצאת לטייל אל מעבר לאותם קילומטרים מועטים".

סיטואציה שחוצה את גבולות האנושי

דלבו: "זה נראה לחלוטין לא הגיוני, שמישהו יעמוד מול המוות ללא שום סיבה, חוץ מהרצון לצאת מהכלא הזה. כאילו זו דרך לקחת לידיהם את האפשרות שלהם להיות חופשיים.

"אני גם חשבתי על הצעירים שנמצאים מהצד השני של הגדר, על הצעירים הישראלים, עם רובה ביד, שמים על הכוונת, במרחק של 300 עד 500 מטר, בן אנוש אחר, מקבלים פקודות להרוג אותו או לפצוע אותו לתמיד. זו אלימות שלא מדברים עליה. הנערים האלה מבוגרים בשנים ספורות בלבד מהנערים שהם יורים עליהם. נראה לי שיש השלכות על הנפש של אותם צעירים ישראלים.

"מצד שני נמצאים הקורבנות האחרים, אותם נערים שנשארים קטועי רגליים לתמיד. הנער הזה, בן קצת יותר מ-15 שנה, שלא יוכל לעולם ללכת וחי בעוני קיצוני. ריקרדו אומר שאי אפשר לשאת את המצב הזה, מנקודת מבט אנושית. הסיטואציה הזו חוצה כל כך את גבולות האנושי, שאי אפשר לא להכיר בה".

איך הרגשתם שם, כאירופאים, שיכולים לצאת מתי שאתם רוצים?

אווסאני: "חיינו שם כל החודשים האלה עם פריבילגיה גדולה, כי ידענו שאנחנו יכולים לצאת. מה שאתם רואים בסרט הוא 5% מהאוכלוסייה, האנשים העשירים בעזה, אלה שמצבם קצת יותר טוב. הם יכולים ללמוד רפואה, הם יכולים ללמוד משפטים. החיים היומיומיים שלנו היו יפים. אם אתה חי בעזה, ואתה יודע שאתה יכול לצאת, בלי כלא. זה מקום עם אנשים נהדרים. מאוד מקבלי פנים, מאוד שמחים.

"במה שנוגע לרפואה, הם מאוד משכילים. יש מעט מתקנים, ומעט מאוד כסף, אבל יש להם תרבות גדולה. הדור המבוגר יותר למד במוסקבה, אחרים למדו בקטר. זה (עזה) מקום שבו מי שמצליח לאכול, אלה שמצבם טיפה יותר טוב, חי חיים יפים. ברור שהמצב של המצור הורס את מי שיותר עני, וגוזל ממנו כל יכולת לחיות, לאכול. מחנות הפליטים הם נוראיים. אבל החיים שחיינו יחד עם ריקרדו הם חיים טובים, אלמלא זה היה כלא מופצץ".

חיים טובים, אלה מילים כמעט מוזרות להשתמש בהן כלפי עזה.

דלבו: "מוזרה כי בסוף מגיעות הפצצות. זו חברה נהדרת, עם הרבה שכבות, מאוד מתקדמת, עם אנרגיה ים תיכונית, יכולת יוצא דופן לתקשר עם האחר. היינו בהרבה מאוד מדינות אירופאיות, הוויטליות שמצאנו בעזה היא נדירה מאוד".

ריקרדו אומר שבגלל שזו חברה שחיה כמו במאה התשע עשרה, נותנים לאורח כבוד. אולי היחס הטוב היה כי הייתם הזרים היחידים?

אווסאני: "זה משעשע כי זה הפך את ריקרדו לבראד פיט של עזה, הכוכב הגדול מהוליווד. אבל לדעתי זה חלק מהתרבות הים תיכונית, תרבות של יורדי ים. היה לנו מאוד חשוב להראות את היופי של מקום, כאשר יש יופי כזה, ובעזה יש. כי אם אנשים יגידו שזה מקום נואש, שכבר הלך לאיבוד, רק מופצץ ורק עני להחריד, יהיה רושם שאין לעזתים מה להפסיד. אבל גם היום יש להם עוד הרבה מה להפסיד. כשאתה רואה מה יכול להיות, מה שעדיין קיים, אתה מבין שאתה מפציץ דבר מה חי ויפה. לא מקום מת ונטוש".

אתם עומדים על הגג, רואים את אשקלון כל כך קרובה. מה אתם אומרים לעזתים שלא יכולים לצאת?

דלבו: "כשריקרדו יוצא בפעם הראשונה (במהלך הסרט הוא מפונה מעזה יחד עם כל הבינלאומיים, ואז חוזר; מ"ר), הוא אומר שזה 'מגעיל' שהוא יוצא והחברים שלו נשארים. מופעל אצלו באופן אוטומטי רגש אשמה. ברגע שעברת את הגבול, והכרת את האנשים שחיים מעבר לגבול הזה, אתה כבר לא יכול לשפוט את הדברים באותו אופן, משום שיצרת קשרים אנושיים. זה כבר לא האויב. זה אדם, וסאדי, וג'ומאנה".

"מתייחסים אליך יפה לא כי אתה היחיד (הזר היחיד בעזה; מ"ר), אלא כי התרבות הים תיכונית פועלת פחות או יותר על פי אותם קודים. אם אתה מגיע לכאן, לדרום איטליה, בלתי אפשרי שתשלם על ארוחה. אותו דבר קורה בעזה. אתה עשיר לפי הפרמטרים שלהם, אתה מערבי, הם עניים מאוד, אבל בלתי אפשרי שתשלם על ארוחה ושתיפרד בלי לקבל מתנה".

ההפצצה הנראית בסרט, באיזה מבצע היא היתה?

אווסאני: "זה מאוד מעניין, כי ב-2019 לא היה שום מבצע צבאי. אצלנו במערב, באיטליה, באירופה, מגיעות ידיעות שיש מלחמה בעזה רק אחרי היום הרביעי או החמישי של ההפצצות. אבל בעזה, יש יומיים-שלושה של הפצצות כל חודש וחצי, ולא מדברים עליהן אפילו".

דלבו: "במיוחד כשיש בחירות בישראל".

אווסאני: "עכשיו היתה התקפה, באוגוסט 2022. דיברת על תחושת האשמה. זה עובד גם אצלנו. אנחנו חופשיים באיטליה, וכאשר מפציצים בעזה אנחנו מודאגים מאוד, כי הם גם חברים שלנו, לא רק של ריקרדו, ואנחנו מרגישים מאוד אשמים. עכשיו צריך לראות מה אתה עושה עם הרגש הזה".

ההפצצה המתוארת בסרט היתה אכן מפחידה?

אווסאני: "כן, כן, גם בגלל שזה היה מאוד קרוב. המבנה הזה שאתה רואה שנפל, הוא מרכז מסחרי בסגנון מערבי".

דלבו: "צילמנו שתי סצנות במרכז המסחרי הזה. צילמנו סצנה שבה ריקרדו הולך לקנות עניבה, כי באוניברסיטה האסלאמית רצו עניבה. היינו מופתעים, כי לא ציפינו שמרכז מסחרי כזה יופצץ. לא היה בו שום דבר של חמאס".

מה הכי הרשים אותכם או הפתיע אותכם במהלך השהות הזו בעזה?

אווסאני: "זו היתה הפעם הראשונה (בעזה). מה שהיה בל ייאמן הוא היכולת להישאר בריאים נפשית, באופן יחסי. לאדם אין אפשרות לעשות קריירה או ללמוד מחוץ לעזה. שעבאן, שהתחתן עם ג'ומאנה, הוא מתכנן מוצלח מאוד של אפליקציות ולא יכול לעשות שום דבר בעתיד. לא ייאמן שבכל זאת הם מצליחים לנהל חיים נורמליים יחסית, בלי להשתגע".

דלבו: "זה ההבדל בין להיות כמה ימים ובין להישאר ארבעה חודשים. האנשים שם בסטרס פוסט טראומטי שקשה לתאר אותו, הם גדלים לתוכו כתינוקות, ילדים, נערים ואחר כך כמבוגרים. אין מבנה פסיכולוגי שיכול לעבד את הטראומות האלה, אבל המערכות המשפחתיות הן עמידות באופן לא יתואר. הם מצליחים, בתוך המסגרות המשפחתיות, להפעיל תהליכים של הילינג, של שיקום, שצריכים ללמוד אותם בקורסים לפסיכיאטריה בכל העולם. הם מצליחים להכיל את הכאב, את הסבל, את האובדן, את האלימות, את האֶבֶל. אני חושב שזה הדבר שהכי טילטל אותי".

מה המסר שלכם לציבור הישראלי שיראה את הסרט?

אווסאני: "הייתי אומרת שתסתכלו עליו טוב, כי אם המצב הפוליטי היה שונה, אולי גם אתם תשמחו לעשות ארסמוס בעזה, זה מקום נהדר. העובדה שבנו חומה סביבו זו בעיה עצומה בשביל הפלסטינים והעזתים, אבל זה נזק גם לצעירים היהודים, שלא מסוגלים לראות את מה שיש לידם, במרחק 45 דקות נסיעה. השיטה הזו גוזלת מהם את זה (את האפשרות לראות; מ"ר) ויוצרת רצועת אדמה עם שני מיליון בני אדם, פצצה מתקתקת, ובאותו זמן גם מקום שיכול להיות שונה לחלוטין. זה הפסד שלהם (של הישראלים; מ"ר)".

דלבו: "אני מודה מקרב לב לכל ישראלי שיבוא לראות את הסרט שלנו, כי פירוש הדבר שיש לו רצון לדעת. פירוש הדבר שהוא שם את עצמו במצב שבו הוא יכול להכיר את הדברים, אחר כך לבקר אותם, או לדחות אותם או להבין אותם. בשביל ישראלי לראות את הסרט הזה זו בחירה אמיצה.

"גם הייתי אומר שידיעה של מה שיש מעבר לחומה היא הבסיס להפלת החומות. זו השאלה האמיתית: האם החומה הזו עוזרת לפתור את המצב המסובך להפליא של הסכסוך או גורמת לו להפוך לבלתי ניתן לפתרון בשביל הדורות הבאים?"