מצעד המתים בתל אביב: "אולי היהודים יבינו איפה אנחנו חיים"

ההיענות למצעד המתים שייצא לדרך מחר (ראשון) בערב מכיכר הבימה בתל אביב, בדרישה למיגור הפשיעה בחברה הערבית, צפויה להיות מכבדת, זאת אחרי שהצטרפו לאירוע קבוצה גדולה של ארגונים, כחמישים ראשי רשויות, אנשי עסקים, תנועות נוער ועוד גורמים רבים. היענות רחבה זו מעוררת תקווה ברשתות החברתיות ורבים רואים בה אקט של תקווה, למרות השם הקשה שבחרו המארגנים.

אף שברור לכולם כי מטרת המצעד נעלה ומוסכמת, ראשי ועדת המעקב לא הכריזו עדיין שהם תומכים בו פה אחד. סביר שיעשו את הדבר הנכון בקרוב, אחרי ההצטרפות הנרחבת של פעילים, בנוסף לחמישים ראשי רשויות. התקווה היא שוועדת המעקב תכיר בעובדה שאפשר, מותר ואף רצוי למחות בחברה הערבית מחוץ לחסותה הבלעדית.

"ועדת המעקב ארגנה בחיפה הפגנה דלה ועלובה", אומר הפעיל הפוליטי והחברתי, פאתן גטאס. "הבעיה בעיניי היא שהמפלגות נכשלו למעשה בתפקידן, לארגן את הציבור ולצאת למחאה. אני לא טוען שיש לי את התשובות והפתרונות לבעיית הפשיעה, אבל אני חושב שצריך לאזור אומץ ולעשות חשבון נפש ביחס לאקטיביזם המסורתי והמוכר של החברה הערבית, שהופקד בידי ועדת המעקב והמפלגות הערביות, ואני מדבר כפעיל מתוך הגופים האלו, מוטלת עלינו אחריות כאן".

מחאה היא סימן החיים הברור ביותר במדינה הזאת ועכשיו הגיעה למחוזותינו. לא, הערבים לא יוצאים למחות נגד ההפיכה המשטרית וממשלת הימין הפשיסטית הזאת, מה שמכעיס אותנו וכואב לנו בחודשים האחרונים הוא האלימות והפשיעה בכל מקום. מבחינתנו, עילת הסבירות יכולה לחכות. המאבק שלנו איננו למען הדמוקרטיה היהודית אלא למען החיים של האזרחים הפלסטינים בצל אותה "יהודית ודמוקרטית".

מצעד המתים יציב 140 ארונות מתים כמראה כואבת בפני החברה הישראלית, שבה שני מיליון פלסטינים הפכו לבני ערובה של שבעה ארגוני פשע חמושים בנשק מהצבא, בעוד ששרי הממשלה לא נוקפים אצבע כדי לשנות את המצב. בחירת המקום והעיתוי של המצעד, בלב המחאה היהודית על הדמוקרטיה המתפוררת, משדרת מסר לחברה הישראלית, שעליה להתעורר ולהבין עם מה מתמודדים עשרים אחוז מהאזרחים. סיסמת המצעד, "חברה אחת, גורל אחד, צעקה אחת", עוררה אי נחת בקרב מי שהסתייגו מהצהרת האחדות הזאת בין ערבים ויהודים.

לא הייתי מרחיקה לכת עד למחוז אחוות עמים ושלום עולמי, אבל דרישה מהחברה הישראלית להכיר במציאות של האזרחים הערבים –  בהחלט כן; קריאה לממשלה לעשות מעשה ולהתחיל לתפקד – כן; מחאה נגד בן גביר ושבתאי, שמאמינים שזאת התרבות שלנו לרצוח אחד את השני – כן, ועוד איך. סברין מסארווה, מחנכת ופעילה במיזם העממי למאבק בפשיעה, מספרת איך מצאה עצמה בלב העשייה האינטנסיבית הזאת, לקראת האירוע:

"לפני כחצי שנה הצטרפתי לקבוצה של פעילים חברתיים בוואטסאפ, כדי לחשוב יחד מה אנחנו עושים עם גל הפשיעה. בקבוצה השתתפו מחנכים, עובדים סוציאליים, אנשי עסקים ואקדמיה, פעילים פוליטיים, אנשי תקשורת ומי לא. דיברנו הרבה ואז התכנסנו פיזית, בנצרת, כדי להתארגן לפעולות מתמשכות בנושאי החינוך, הרווחה, החינוך הלא פורמלי, שינוי מדיניות וגם מחאה. היתה דרישה למחאה חוצה מפלגות שתצא מהמסגרת של הפעילות המוכרת והנדושה, וכך התבשל הרעיון.

"אני יוצאת מנקודת הנחה שלכל מתנדב במצעד, כל מי שתורם אוטובוס, שמגייס פעילים, שמדפיס חולצות או אפילו מפרסם ברשתות, לכולם כוונות טובות, ומבחינתי הם שותפים, ואני לא נכנסת לניתוחים ופרשנויות שאין להם מקום במצב החירום המדמם הזה".

כמו רבים אחרים, מסארווה לא משתייכת לאף מפלגה ואין לה אינטרס בפעילות מלבד שהמסר יעבור לחברה הישראלית: "אנחנו לא עם אלים, ומגיע לנו לחיות בביטחון".

איוב אבו עאמר, צעיר בן 17 מהעיר רמלה, שעובד בסופרמרקט ומדריך בתנועת נוער, הוא אחד המתנדבים שיישא על כתפיו את אחד הארונות במצעד.

"אחיין שלי נורה ונרצח מכדור תועה במהלך סכסוך עבריינים. עד עכשיו אחותי לא מעכלת את האסון, ואני חסר אונים מולה. אתרי החדשות וברשתות החברתיות מדווחים כל הזמן על עוד נרצח פה ועוד קורבן שם, זו המציאות שבה אנחנו חיים, ואני לא יכול יותר לשבת בשקט או להרים ידיים. איך אפשר להרים ידיים? אולי הארון שארים על הכתפיים יעביר את המסר שדי, די, לא רוצים את כל המוות המיותר הזה.

"אני חייב להיות שם כדי לצעוק במקום אחותי, במקום השכנים שלי והחברים שלי, שרוצים לחיות בביטחון כמו כל בני האדם, מגיע לנו לחיות בשלום ובלי פחד, המדיה צריכה להבין את זה".

"מי מזמין מאה ארונות מתים?"

אני מאמינה שרבבות היהודים שפוקדים את רחובות העיר הליברלית תל אביב, לא מבינים מה קורה בקלנסווה, בכפר קאסם ובטייבה. אולי אחרי המצעד הזה, מחאת דגלי הכחול-לבן תזוז מקבוצת "אחים לנשק", ותחתור לקבוצה חדשה, של "בני דודים בעד החיים", אולי יבינו בכירי הצבא בדימוס ששאריות הנשק של הצבא המוסרי שעליו היו אחראים רוצח בנו כבר שנים. ואם הלקח העמוק הזה, על הקשר בין חברה מיליטנטית שמקדשת את הכוח והנשק לבין צמיחתם של ארגוני הפשע בחברה הערבית לא יעבור, המטרה הצנועה שהציבו המארגנים, ואני בכללם, היא לזכות ברגע קצר של סולידריות ואמפתיה עם החברה הערבית, שסופגת מהלומות נונסטופ מידי הפשיסטים שנבחרו למשול כאן מצד אחד, ומארגוני הפשע ששולטים ברחוב הערבי מהצד השני.

על בניית הארונות למצעד עמלים כבר יותר מחודש ימים פועלים בנגרייה קטנה שבכפר נידח בצפון. אחמד (שם בדוי), נגר צעיר ונמרץ מספר:

"אני בונה מטבחים, חדרי ילדים, חדרי שינה, בדרך כלל ההזמנות שאני מקבל הם לקראת שמחה גדולה בחיי משפחה. חשבתי שההזמנה הזאת לא אמיתית, מי מזמין 100 ארונות מתים? הבנתי שלא מצאו נגרייה בצפון שתוכל לעמוד במשימה, ועכשיו, בדיעבד, אני מבין למה. הבחורה מהמארגנים מזמינה כל יום עוד ארון, כי כל יום יש עוד קורבן, אני שומע חדשות ובונה ארונות, זה כמו סיוט מתמשך, העבודה הזאת, ולראות את זה בכל פינה בנגרייה שלי עושה לי מועקה בלב".

אחמד מקווה שמראה עשרות הארונות שהוא מייצר יזעזע גם את המדינה, "ואולי יבינו היהודים בתל אביב, ובכל מקום, איפה אנחנו חיים, ושכל אחד עלול למצוא את עצמו מובא לקבורה בארון כזה".