"אמא, אנחנו הולכים למות בקרוב?"

לפני כשבועיים חזו האזרחים הפלסטינים של ישראל באחד מהפשעים האלימים ביותר מזה שנים, כשארבעה צעירים וקטין נורו למוות ביפיע (בערבית יאפת א-נאצרה), כחלק ממלחמה בין ארגוני פשיעה מקומיים. אמנם אלימות וירי נפוצים מאוד בקהילות הערביות בישראל בשנים האחרונות, אך המקרה הזה היה קשה במיוחד – אולי בגלל מספר ההרוגים הגדול ביישוב קטן, או מכיוון שהתרחש שעות בודדות אחרי מקרה ירי נוסף, בכפר כנא, פרבר אחר של נצרת, שבו נפצעו קשה ילדה בת שלוש וגבר בן 30. בהמשך אותו יום נפצע אנוש גבר נוסף באירוע ירי בעיר אום אל פחם.

מאז הטבח ביפיע, מרחפת תחושה משותפת של זעזוע וחרדה מעל ראשיהם של האזרחים הפלסטינים, קהילה של כשני מיליון איש, שמחוברים זה לזה בקשרים משפחתיים, חברתיים ותרבותיים. אף שהם אזרחי המדינה, הם סובלים מאפליה מבנית מצד ישראל –שמזניחה ואפילו מערערת באופן פעיל את ביטחונם האישי.

שיעורי הפשיעה הקשורה בנשק ורצח בקרב הפלסטינים בישראל גבוהים בהרבה מהממוצע הכללי. מניין הנרצחים מתחילת 2023, נכון לשבוע השני של יוני, כבר עבר את ה-100, ובהם שש נשים ושני ילדים; רוב הנרצחים נהרגו מירי. המספרים מראים גידול דרמטי במספר קורבנות הרצח במהלך השנים. לפי נתוני יוזמות אברהם, ב-2022 נרצחו 116 אנשים בקהילה; ב-2021 נרצחו 126; ב-2020 – 96; ב-2019 – 89; וב-2017 – 71. לפי דיווחים, המשטרה פענחה רק 20% מהפשעים.

באופן מבהיל, חלק משמעותי מקורבנות וממבצעי הפשעים האלה הם צעירים. כמעט מחצית מ-100 הקורבנות השנה היו בני פחות מ-30. רוב "חיילי" ארגוני הפשיעה הם בני 15 עד 28, והם החשופים ביותר להרג, לקרבות הרחוב ולמאסר.

בין השאר, העלייה החדה בפשיעה בשני העשורים האחרונים קשורה בחלקה למדיניות השב"כ. בסוף שנות ה-90 של המאה שעברה, ישראל התחילה "לשתול" סייענים מהשטחים הכבושים, שעבדו כמודיעים של שירותי הביטחון, בערים ובכפרים פלסטיניים בתוך ישראל. לעתים קרובות, הסייענים היו מעורבים בסחר בנשק ובסמים, והביאו את הפעילות הפלילית שלהם לקהילות שבהן התיישבו. הדבר השפיע משמעותית על הדינמיקה החברתית והכלכלית המקומית.

לפני שנתיים נחשף בחדשות 12 כי בפגישה בדרגים בכירים שעסקה בגידול בפשיעה, גורם בכיר במשטרה אמר בצורה בוטה במפתיע כי העבריינים שמובילים כיום את הפשיעה החמורה ביישובים הפלסטיניים בישראל "הם ברובם סייענים של השב"כ", וכי "במצב הזה, ידי המשטרה כבולות", מכיוון שהסייענים האלה נהנים מחסינות. האמירה הזאת מאשרת את מה שכבר נחשב לידוע בקרב הפלסטינים בישראל, ושגם נמצאו לו סימוכין בספר "ערבים טובים" של ד"ר הלל כהן, שמראה על בסיס מסמכים סודיים של השב"כ, משרד ראש הממשלה ויחידות המודיעין והמיעוטים במשטרה, כיצד התפתחו היחסים האלה עוד מימי הממשל הצבאי בין 1948 ל-1966.

"הם מאבדים ריכוז, והציונים שלהם יורדים"

ספא שחאדה היא מורה כבר 20 שנה. העיר שלה, באקה אל-גרבייה, נפגעה מאוד מפשעים אלימים. שחאדה, שמלמדת כיתות ח' וט', רואה כיצד התלמידים שלה מושפעים עמוקות מהגידול במקרי הרצח.

"הם מדברים הרבה על אלימות ופשיעה. החשיפה שלהם לרשתות חברתיות בלי פיקוח הורי היא בעייתית. ילדים שיירו על הבית שלהם או שקרובי משפחתם נרצחו מתכנסים פנימה ונסגרים. כאילו שהם חיים לבד בעולם משלהם. הם מאבדים ריכוז, והציונים שלהם יורדים", היא אומרת.

"אני לא מרגישה שהם מזועזעים – הם יותר קפואים, כאילו שהמצב הזה נורמלי והחיים פשוט נמשכים", ממשיכה שחאדה. "הם מגיבים לחדשות על פשעים כשהם קורים, ואז מעמידים פנים ששכחו מזה. גם כשאני נותנת להם אפשרות לבטא את עצמם ולשתף את המחשבות שלהם, הם מתנהגים כאילו שזה לא משפיע עליהם. הם מסתירים ומנסים להתנהג רגיל". שחאדה מציינת שהיא מנסה לעתים קרובות להתמקד בסיפורי הקורבנות בני גילם של תלמידיה, "שנרצחו על לא עוול בכפם, קטינים שיכולים להיות כל אחד מתלמידיי".

>> חברה על הכוונת: פשיעה בחברה הערבית

שחאדה מוסיפה כי משרד החינוך הישראלי לא מראה כל עניין לסייע למחנכים להתייחס לבעיות האלה. לדבריה, הממשלה מבקשת מבתי הספר לקיים יום או שבוע של "סובלנות", אבל לא מספקת תוכניות ארוכות טווח עם אנשי מקצוע כדי להתמודד עם סוגיות שקשורות לאלימות ולפשיעה. "אחרי הטבח האחרון ליד נצרת, המשרד שלח מכתב שמבקש מהמורים לדבר עם התלמידים על מה שקרה למחרת בבוקר. אבל אין שום תהליך מתמשך", היא מסבירה.

שחאדה מדגישה שיש דברים שהורים ובתי ספר יכולים לעשות בהיעדר תוכנית ברורה ממשרד החינוך. בין השאר, היא מציעה לעשות סדנאות "אני ואימי" ו"אני ואבי", מכיוון ש"הילדים בדור הזה מבודדים ממשפחותיהם, והחיים שלהם סובבים סביב חברים. המטרה היא לחזק את הקשרים, כדי שבני נוער יוכלו לשתף את המשפחה שלהם בכל מצב שבו הם חשופים לאלימות מילולית או לבריונות פיזית".

היא מציעה גם שבתי ספר יעודדו תלמידים "להשתתף בעצרות זיכרון מאורגנות", ויקדישו יותר תקציבים לסיוע לתלמידים שסובלים מקשיים כלכליים, "מכיוון שלרוע המזל, אלה שנושאים נשק אינם מי שלומדים ומתכוננים להשכלה אקדמית". והיא מסכמת: "בכל פעם שאנחנו נותנים להם סביבה תומכת, פסיכולוגית ופיננסית, נצליח לזכות בהם מחדש כגורמים מועילים לחברה".

"תוכנית לרמוס את כבודם של האזרחים הפלסטינים"

"אזרחים נגד פשיעה ואלימות" היא תנועה שהוקמה לפני שנתיים על ידי פלסטינים ויהודים בישראל. סלים עבאס, תושב נצרת ואחד ממייסדי התנועה, אומר שהיה רוצה שבתי ספר יעבדו על תוכניות חינוכיות שמשלבות ערכים כמו רוח הנתינה וההתנדבות, ושמעודדות קולקטיביות על פני אינטרסים פרטיים. "אפילו הצעדים שבהם נוקטים בתי ספר כשהם מכריזים על שביתת סולידריות לנוכח אירועים טראגיים הם לא שלמים, כי לא משתמשים בהם כדי לפתוח בדיאלוג קונסטרוקטיבי שנועד לחנך את התלמידים", הוא מסביר.

"בכל הנוגע להורים, הפחד משתלט על רוב המשפחות, שאפילו נוטות להגן על הילדים יותר מדי", הוא ממשיך. "יש ילדים שעוברים חוויה קשה שמובילה אותם לשקוע לעולם שאין בו עתיד. משפחות אחרות שנמצאות במצב כלכלי קשה בקושי מצליחות להתמקד בהישגים של בן הנוער בבית הספר, מה שמוביל לעבריינות של תלמידים ולגיוסם למשפחות הפשע".

בשל כך, הוא טוען, "הורים ובתי ספר צריכים ליצור מסגרות חדשות, שיספקו לתלמידים תוכניות מחוץ לשעות הלימודים ויפחיתו את החרדה והפחד של ההורים. בית הספר האידיאלי יהפוך למודל מודרני לגידול דורות של ילדים שחולמים על חיים מוצלחים ובטוחים".

עבאס חושב שכישלונם של בתי הספר להתמודד עם הסוגייה נובע בחלקו מ"עבודה לא מקצועית וחסרת מחשבה, ולפעמים גם חסרת זהירות באופן מכוון". לדבריו, "לחלק גדול מהמורים לא אכפת מחינוך; אכפת להם רק מהמשכורת שלהם; ורוב מנהלי בתי הספר בקהילה הפלסטינית לא נשכרים ללא אישור של השב"כ, שעדיין שולט במינויים במשרד החינוך".

עבאס טוען עוד שהתגברות האלימות היא חלק מ"תוכנית אוטוריטרית" שישראל התחילה ליישם אחרי האינתיפאדה השנייה בסוף שנת 2000. "כשהם [הרשויות הישראליות] מאשימים אותנו שהאלימות היא חלק מהתרבות הערבית, זה פשוט לא נכון", הוא מדגיש. "מ-1980 ועד שנת 2000 – במשך כ-20 שנה – נהרגו רק 83 אנשים כתוצאה מאלימות ופשיעה. ומשנת 2000 עד 2022 – 22 שנה – נהרגו 1,613 אנשים. ממשלת ישראל מודה שיש יותר מ-400 אלף כלי נשק ללא רישיון בקהילה הפלסטינית, בעיקר בידיים של פושעים, ורוב כלי הנשק האלה מגיעים ממאגרי הצבא.

"כשבוחנים את הגידול במספר הקורבנות מאז אירועי אוקטובר 2000, מגיעים למסקנה שהופעלה כאן תוכנית לרמוס את כבודם של האזרחים הפלסטינים, שבמהלך השנים נאבקו בדיכוי, בגזענות, בטיהור אתני ובפינוי כפוי. נאלצנו לעזוב או לחיות בפחד, מנותקים מהמאבק שלנו על שוויון זכויות אזרחיות, בתקופה שבה הסמכות השלטונית הבינה שמגיפת הסמים אינה מספיקה כדי לדכא את רוח המאבק שלנו, אז הם הוסיפו נשק למשוואה".

"אין לנו את כל הכלים להתמודד עם מה שקורה"

נטלי האייק היא עובדת סוציאלית ומטפלת בדרמה בתלמידים מבית ספר יסודי ועד חטיבת הביניים. היא גם אם לשני ילדים בכיתות א' וג' – שניהם הזדעזעו מאוד מאירועי הירי האחרונים.

"הפשע שבו נרצחו חמישה אנשים ליד נצרת התרחש במרחק כמה מטרים מבית הוריי", היא מסבירה. "אנחנו [בעלי ואני] ניסינו להסתיר את פרטי הפשע עד כמה שאפשר מהילדים, אבל מהר מאוד הם נחשפו לפרטים, ושמעו על הנער בן ה-15 שנהרג מכדור בראש; הוא היה בכיתה ט' ולמד בכיתה של בן דודי. הבנים שלי שמעו על המוות שלו מבני הדודים שלי, וזה גרם להם לחרדה גדולה. הם לא יכלו לישון כמה לילות, ושאלו אותי שוב ושוב, 'אמא, אנחנו הולכים למות בקרוב? אמא, ומה אם אני אמות? ומה אם את תמותי?"

החוויה שוברת הלב שלהם מדגימה את תחושת חוסר הביטחון שחלחלה לכל היבט בחיי המשפחה הפלסטינית. "כדי שהילדים שלנו יתפתחו בצורה טבעית ובריאה, הם צריכים להרגיש בטוחים", אומרת האייק. "האלימות והפשיעה נמצאים בכל מקום סביבנו. גם כשאת בבית, עדיין מרגישים את זה. יש יריות בכל העיירות והכפרים, במקומות ציבוריים, בתוך בתים, בכל שעות היום, בלי כבוד לנשים, ילדים או קשישים, בלי כבוד למקומות קדושים, בלי כבוד לפרטיות, או כל קו אדום שהתרגלנו אליו בעבר כקהילה".

כמטפלת שעובדת עם ילדים, האייק מדגישה שקשה מאוד לטפל בחרדה מתמשכת כזאת. "הם מתקשים לישון ולאכול. הם סובלים מהשתנה בלתי רצונית. הם עייפים, עצבניים, ומסרבים לשתף ברגשות שלהם", היא מסבירה.

"ההורים גם אינם מצוידים בכלים להתמודד עם הרגע שבו הילד שלהם נחשף לחדשות בנושא פשיעה ואלימות. היו לי שבע פגישות טיפוליות בשבוע שעבר, ובשלוש מהן ילדים דיברו על כדורים שנורו על הבית שלהם או על בית של שכנים. היריות היו בשעות שונות ביום, כך שאין 'כללים', וההורים יודעים שהם לא יכולים להתחמק מזה. בנוסף, כמטפלים, אין לנו את כל הכלים להתמודד עם מה שקורה. אנחנו רוצים לעסוק בזה, אבל אנחנו לא יודעים איפה להתחיל".

האייק מוסיפה שחלק מהילדים שהולכים לטיפול אצל היועצת החינוכית בבית הספר הם למעשה ילדים ממשפחות פשע, אבל המטפלים עלולים לפחד להעניק להם סיוע, מכיוון שהמשטרה או משרד החינוך אינם ערבים לביטחונם. "פלסטינים בתוך ישראל לא רק מרגישים שהמצב גרוע, הם גם מרגישים שאין להם שום הגנה", אומרת האייק. "המשטרה אמורה להגן עלינו, אבל הם לא עושים את העבודה שלהם. אין תקווה באופק, ומעגל האלימות סוגר על כולנו".

בתגובה לשאלה מה יכולים הורים וצוותי בתי הספר לעשות כדי להקל על הבעיה, אומרת האייק: "אני חושבת שחשוב מאוד הורים ישימו לב אילו תכנים הם משתפים עם הילדים שלהם ולמה הם נחשפים ברשתות החברתיות. אנחנו לא צריכים לשתף אותם ביותר מדי פרטים [לגבי החדשות], זה משהו שאנחנו יכולים לשלוט בו.

"שנית", היא ממשיכה, "אנחנו צריכים ליצור להם חוף מבטחים. אנשים דתיים יכולים להשתמש בדת, ואחרים יכולים להשתמש בכל סוג של אמונה שמחברת אותנו לאחדותנו עם הטבע או עם דברים רוחניים אחרים. אנחנו צריכים לחזור לעקרונות שמגדירים מי אנחנו, איך אנחנו יכולים לפעול, ומהם הגבולות שלנו. אנחנו צריכים לגדל את הילדים שלנו נכון, לא להשאיר את חינוכם לבתי הספר או לרחובות".

למרות האתגרים הגדולים, האייק אומרת שעדיין קיימת מידה רבה מאוד של תמיכה חברתית בקהילה הפלסטינית, ומציינת יוזמות מקומיות רבות, ובהן קו תמיכה טלפוני, מחאות, עצרות זיכרון, הרצאות ופעילויות ציבוריות אחרות. "אני מאמינה בחברה שלנו, ועוד לא הרמתי ידיים וויתרתי. המדינה מזינה את הפשעים ולא ממלאת את תפקידה להגן עלינו, אבל הקהילה שלנו מפגינה סולידריות נפלאה".

ורה סג'ראווי היא עורכת וכותבת במגזין 972+, שם פורסמה הכתבה במקור. שימשה קודם לכן מפיקה ברדיו, טלוויזיה ואון-ליין ב-BBC ובאל-ג'זירה; בוגרת אוניברסיטת קולורדו ואל-ירמוכ; פלסטינית החיה בחיפה. תרגום: יונית מוזס