נתניהו פירק את מטה החטופים, והגביר את הזעם והמחאה נגדו

הימים האחרונים, מאז מוצאי השבת – אז משפחות החטופים הודיעו רשמית שנמאס להן ממחאות שקטות ואלפים רבים התאספו סביב מדורות בשער בגין לקריה בתל אביב, התקיימה הפגנה המונית מול הכנסת, הוקמה עיר אוהלים במקום ונחסמה דרך בגין בירושלים – הזכירו לרבים את האווירה ב"ליל גלנט", במרץ 2023.

הזעם של רבים על הממשלה, שרק התעצם מאז 7 באוקטובר, התפרץ לאחר חודשים, שבהם נראה כי בצל המלחמה יש הסתייגות מלחזור להפגין. אף שכבר זמן רב היתה הבנה לגבי הקשר בין התנהלותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לבין חוסר ההתקדמות לקראת עיסקה לשחרור החטופים, והיה ברור שאין שום תוכנית לסיום המלחמה. השבוע, נראה שמשהו השתנה.

לפני כמה שבועות התחילו חלק ממשפחות החטופים לארגן אירוע אלטרנטיבי מול שער בגין, במקום העצרת שהתקבעה במוצאי שבת – שכללה נאומים ושירים ברחבת מוזיאון תל אביב לאמנות ("כיכר החטופים"), ונמנעה מ"מסרים פוליטיים" ומביקורת על הממשלה. האלטרנטיבה, לעומת זאת, כללה הפגנות זעם, ואותן משפחות השתתפו בימים אחרים בפעולות ישירות כמו חסימת נתיבי איילון. הקבוצה כונתה בתחילה "נמאס מהשירים". מדי מוצ"ש הצטרפו למחאה שלהם המפגינים נגד הממשלה אחרי סיום העצרת בקפלן, והיא גדלה בהתמדה.

במוצאי השבת האחרונה הכריז מטה החטופים הרשמי כי העצרות השקטות בוטלו, וכי הם "ישרפו את המדינה". ברור מדוע בהתחלה רבות מהמשפחות העדיפו מחאה שקטה ומכובדת, שלא מתנגחת ישירות בממשלה, כדי לשכנע את נתניהו להוציא לפועל עסקת חטופים נוספת. אך בעוד שבנובמבר הלחץ הציבורי עבד לטובת אישור העסקה, הפעם נראה שההתנגדות בממשלה לא ניתנת לשינוי, ושהאדישות בציבור הכללי גדולה.

רבבות מוחים הערב בירושלים מול הכנסת וקוראים לפיזור הממשלה, להשבת החטופים ולביטול פגרת הכנסת. מאות חסמו את דרך בגין.
(צילום: אורן זיו) pic.twitter.com/bZVJz98qGi

— שיחה מקומית (@mekomit) March 31, 2024

אי אפשר להפריד את הודעת המטה מההתערבות של נתניהו ואשתו, וההתפטרות רונן צור ואחרים. או כפי שהגדירו רבים, "נתניהו לא פירק את חמאס, אבל את מטה משפחות החטופים, כן"; או לנתק את ההחלטה הזאת מההסתה ההולכת וגוברת נגד משפחות החטופים – מצד פוליטיקאים, שאף האשימו אותם בסיוע לחמאס, וגם ברחוב, שם הם הותקפו לא פעם בזמן מחאות.

בסופו של דבר, מה שקרה כאן הוא תוצאה של מהלך קלאסי מצד נתניהו, שהצליח אולי אפילו מעבר למצופה. ההסתה נגד המשפחות היתה כל כך גדולה, והתחושה שלהן שנתניהו ויתר על יקיריהן ויעשה הכל כדי למנוע עסקה – דחפו אותן לאחד כוחות עם המפגינים נגד הממשלה. במוצאי שבת, בשער בגין, זה היה ברור מאי פעם.

עינב צנגאוקר, אימו של מתן שחטוף בעזה, היא אחת מהקולות הבולטים במחאה הישירה של משפחות החטופים, ומהראשונות לחסום את הכביש מול שער בגין. במוצ"ש, אחרי שנאמה על הגשר שליד הקריה, היא אמרה ל"שיחה מקומית": "ראש הממשלה איבד כיוון. הוא לא עוסק בהחזרת החטופים, אלא בדברים אחרים שאינם קשורים למחדל של 7 באוקטובר. אני דורשת שהוא יילך הביתה וייתן לנו לנהל את המדינה, שמישהו אחר יחזיר לי את מתן ואת שאר החטופים".

צנגאוקר טוענת שנתניהו הוא הבעיה. "ראש הממשלה ויתר על החטופים. הוא לא מגיע לשום עסקה, גם כשיש היתכנות לעסקה על פי גורמי הביטחון. כל עוד הוא עומד בדרכי למפגש עם מתן, אני אעמוד בדרכו. הוא יילך הביתה".

במקביל התרחש תהליך נוסף שגרם להתעוררות המחודשת של המחאה. רבים מהמשתתפים במחאות לפני 7 באוקטובר שירתו במילואים או עסקו בסיוע אזרחי, ולכן לא מחו עד עכשיו, וגם מכיוון שקיים סנטימנט חזק נגד הפגנות בזמן מלחמה. אבל עם התארכות המלחמה, לרבים פשוט נמאס.

משיחות עם עשרות מפגינים בתקופה האחרונה, נראה שהדעה הרווחת היא שנתניהו מפקיר את החטופים, וגורר את המלחמה כדי להציל את עצמו פוליטית – מכיוון שסיום כלשהו של המלחמה ודיון על היום שאחרי נתקל בסירוב מצד שותפיו לקואליציה, ועלול להוביל לפירוק הממשלה.

לכך ניתן להוסיף את התנהלות המשטרה. בזמן המחאה נגד ההפיכה המשטרית, הוכח כי כל פעם שהשוטרים הקצינו את האלימות והדיכוי, המחאה רק התגברה. מאז שההפגנות נגד הממשלה עברו לרחוב קפלן בתל אביב, המשטרה חסמה פיזית את צומת עזריאלי – או "כיכר הדמוקרטיה" – שם היתה הבמה המרכזית בהפגנות השבת לפני 7 באוקטובר. החסימה הפיזית מונעת גם ממכוניות לעבור במקום, והכל כדי למנוע את החסימה הסמלית של הצומת על ידי המפגינים.

פרט לכך, שורת תקריות של אלימות משטרתית מעידה כי שרשרת הפיקוד במשטרה מתיישרת לפי השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, כשאחד השיאים היה הפעלה של מכת"זית נגד משפחות החטופים, כולל לעבר חטופה משוחררת, שצעדו בעוד מפגינים חסמו את הצומת לפני כחודש.

"תחילתו של גל ענק"

מיד אחרי 7 באוקטובר, הודיע יעקב גודו, פעיל ב"מסתכלים לכיבוש בעיניים" שבנו תום נרצח בכיסופים, כי יעלה לכנסת עד שנתניהו יתפטר. בנובמבר הוא אכן עשה זאת, עם קבוצה קטנה, שבה היה גם מעוז ינון, שהוריו נרצחו, ומאז נשאר שם. השבוע, החזון שלו על מצור על הכנסת התחיל להתממש, עם ההקמה של "עיר אוהלים".

"מרגש מאוד לראות קהל כל כך גדול שהגיע להילחם על המדינה שלו,  להילחם על עצמו, על נפשו", אמר גודו השבוע, לפני שעלה לנאום מול עשרות האלפים בירושלים. "הם צריכים ללכת הלילה. הם צריכים להתפטר ולעוף לנו מהעיניים. אני חושב שזו תחילתו של גל ענק, שייקח אותם במערבולת לאבדון ויציל את מדינת ישראל".

המוחים נגד הממשלה, וגם משפחות החטופים, תומכים בעסקה בכל מחיר, והסיסמה הרדיקלית "כולם תמורת כולם" נשמעת בהפגנות. להם זה ברור שכדי לשחרר את החטופים צריך לשלם מחיר פוליטי, כמו שחרור אסירים פלסטינים, ובפועל גם הפסקת אש שתאפשר את הוצאת העסקה לפועל, כמו בפעם הקודמת.

אך בתקשורת הבינלאומית דווח כי ההפגנות בתל אביב ובירושלים הן למען "הפסקת אש", מה שלא ממש מדויק. מלבד קבוצה קטנה של פעילי שמאל שמוחים (ונעצרים) נגד המלחמה, המחאה כמעט שאינה מתייחסת למצב הפלסטינים בעזה. חלקים גדולים מהמוחים תומכים במלחמה, אך רוצים הפסקת לצורך שחרור החטופים. אחרים יותר מסויגים לאחר שישה חודשים, כשגם המטרה הרשמית של נתניהו – מיטוט חמאס – לא התממשה, אך עדיין לא מפגינים נגדה בפומבי.

כעת עומדים בפני המחאה שני אתגרים. האחד הוא להמשיך להוציא אנשים לרחוב, להרחיב את המחאה ולהותיר אותה על סדר היום. האתגר השני, והקשה יותר, הוא לגרום לשרים כמו בני גנץ, יואב גלנט ואחרים, להבין שהסנטימנט בשמאל-מרכז משתנה, ושהמלחמה ו-7 באוקטובר לא יכולים עוד לשמש תירוץ להמשך התמיכה בנתניהו. בשל כך, על רקע זה שנתניהו מונע עסקה, הלחץ הציבורי ינסה לגרום להם לצאת נגדו בפומבי, בדומה למה שקרה בנאום גלנט לפני שפוטר, שהזהיר מהשלכות ההפיכה המשטרית.

בדומה למחאה לפני 7 באוקטובר, המוחים מנסים, לתפיסתם, להציל את ישראל מידי נתניהו. אז זו היתה ההפיכה, היום מדובר בהשלכות בינלאומיות, בקרע עם ארה"ב, והמשבר הכלכלי הצפוי. אז המוחים הצליחו לגרום לצמצום ניכר של ההפיכה, ובעצם לגניזתה. הפעם המצב מורכב יותר. "אנחנו לא הממשלה", נכתב באנגלית על באנר גדול שהונף בקפלן לפני כמה שבועות – אך על רקע הזוועות בעזה, שאמנם נעשו בהובלת נתניהו אך תוך מעורבות של כל זרועות המדינה וחלקים גדולים מהציבור היהודי, ספק אם המוחים יצליחו לשכנע מישהו בעולם שהאחריות לכך היא רק על הממשלה, ולא על החברה כולה.