מחנה הפליטים ג'נין 2002-2022: כרוניקה של דיכוי והתנגדות

כבר מ-2002, אז כבש הצבא את ערי הגדה המערבית במבצע "חומת מגן", נודע מחנה הפליטים ג'נין, השוכן בקרבת העיר ג'נין, בהתנגדות הצבאית העזה שגילה כלפי הכוחות הכובשים. המגינים על המחנה, שהורכבו מקואליציה של ארגונים חמושים פלסטיניים (בייחוד הג'יהאד האסלאמי וגדודי חללי אל־אקצא, אז מעין הזרוע הצבאית של פתח), פעלו בתיאום ובארגון, והפעילו תצפיות, מארבים, מטענים וצלפים. בשל כך, הצליחו החמושים הפלסטינים להסב אבדות כבדות לצבא בעל כוח ואמצעי לחימה עדיפים בהרבה – כולל חיל אוויר, שהופעל במהלך הקרב. בסך הכל, נהרגו 23 חיילים ונפצעו 75.

מנגד, 56 פלסטינים בני המחנה נהרגו – כמחציתם חמושים, כך לפי הערכת האו"ם וארגוני זכויות אדם. לבסוף, הוכרע הקרב על ידי דחפורי D9 מסיביים, שהצבא הכניס למחנה במטרה לפרוץ את עמדות ההגנה הפלסטיניות על ידי הריסת המבנים שבהם היו העמדות ממוקמות – תוך הסבת הרס רב לבתי המחנה.

עשרים שנה אחרי, מה השתנה? אמנם, המצב חזר לקדמותו, לכאורה, והצבא נסוג מן המחנה; פעולות הטרור הקטלניות של האינתיפאדה השנייה שהובילו למבצע פחתו גם הן. אך הכיבוש והשלטון הישראלי בגדה נותרו על כנם. כוחות הצבא נכנסים בקביעות למחנה. הם נתקלים בהתנגדות, פעמים רבות חמושה. ברם, התנגדות זו שונה באופייה – היא בהיקף קטן הרבה יותר, ובעיקר איננה מאורגנת היטב כמו ההתנגדות הארגונית הסמי־צבאית של אירועי 2002. תחת זאת, היא מתבססת על יוזמות אישיות ספורדיות – אך מסרבת להיעלם. שתי התופעות – מותה של ההתנגדות המאורגנת ועלייתה והתמדתה של ההתנגדות האישית – דורשות הסבר. דומה שהן משקפות תהליכים עמוקים הנוגעים ליחסי ישראל והפלסטינים ולמבנים החברתיים והפוליטיים של הפלסטינים עצמם.

אתוס של אחדות, התנגדות ומאבק

סקירתו המפורטת של עבד אלבאסט ח'לף, שפורסמה במכון למחקרים פלסטיניים ומתבססת על עבודות אקדמיות ועל ראיונות עם מומחים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת, מבקשת לבחון שאלות אלו. המחנה, הוא מציין, היה מוקד מרכזי של התנגדות כבר בהתקוממויות העממיות ב־1987 שהובילו אל האינתיפאדה הראשונה, שנמשכה בקרב על ג'נין ונראית בשנתיים האחרונות, שבהן עלתה תופעת ההתנגדות האישית.

מוחמד חויל, שספרו "הקרב על ג'נין 2002 – היסטוריה חיה", המבוסס על תזה אקדמית שכתב בנושא, יצא השנה, מבקש לשמור על אופטימיות. הקרב על ג'נין, על אף שלא היה "ניצחון" במובן המקובל של המילה, היה בכל זאת ניצחון במובנים רבים. פלסטינים בני המחנה גילו בו גבורה ויכולת מרשימה להתנגד לכוחות חזקים מהם בהרבה – וגבורתם הוכיחה שניתן להתנגד. הדבר היה, אם כן, ניצחון מורלי חשוב, והעביר מסר לעולם כולו: הפלסטינים לא עומדים להיעלם. חויל אף משווה את ההתנגדות של הפלסטינים למיתוס מצדה. ברם, לדעתו הקרב על ג'נין לא היה אגדה ואיננו בהכרח חד־פעמי. התנאים היסודיים לכך שהדבר יחזור על עצמו, לדעתו, מתקיימים – בעיקר אתוס של אחדות, התנגדות ומאבק בקרב הצעירים במחנה. הללו, לדעתו של חויל, בטוחים בזכותם וביכולתם לגרום לכובש לשלם מחיר על פשעיו. אתוס זה, לטענתו, נשמר.

עם זאת, חויל מכיר בכך שהסיכוי שקרב מאסף כזה יתרחש היום נראית רחוקה. הסיבות לכך מרובות: ראשית, קשה לדמיין את התנועות הפלסטיניות השונות פועלות כיום בתיאום זו עם זו, בייחוד מאז הפילוג בין תנועות הפתח לחמאס, מאז 2007, אז השתלטה חמאס על השלטון ברצועת עזה. הפער בין התנועות רק הלך וגדל לאורך השנים, כאשר כל צד חושש מהתחזקות השני. יותר מכך, מאז 2002 התנועות גדלו והתבססו, ויש להן הרבה יותר אינטרסים, כלומר הרבה יותר מה להפסיד – פתח התבססה בשלטון בגדה, וחמאס בעזה. הן אינן אותן תנועות שהיו ב-2002.

אך השינויים אינם רק בתנועות – החברה הפלסטינית עצמה, שהיתה חלק מרכזי בעורף הלוגיסטי והמורלי של הלוחמים בג'נין, כבר איננה מגויסת באותה מידה לסיוע להתנגדות. החברה הפלסטינית מפולגת, מתוסכלת ומבולבלת. זאת ועוד: היא נתונה ללחץ מתמיד של ישראל, שלוחצת הן על ההנהגה הפלסטינית והן על האוכלוסייה כדי ליצור חברה פלסטינית חדשה, צייתנית ושקטה, שלא תתנגד לכיבוש המעמיק, להשתלטות על ירושלים, לגדר ההפרדה ולמצור על עזה. גורם נוסף התורם למצבה הירוד של החברה ושל ההנהגה הפוליטית הפלסטינית, ובשל כך משפיע לרעה על ההתנגדות, הוא הנורמליזציה שמקיימות בין מדינות ערב לישראל.

תופעת החמושים הבודדים במחנה היא, לפי חויל, תגובה לבלבול הכללי השורר במחנה ובחברה הפלסטינית כולה. צעירים אלו, חסרי יכולת להתארגן, חשים בכל זאת צורך למחות על הכיבוש ולהתנגד לו. הוא מדגיש כי אמנם לעיתים ארגונים נוטלים אחריות לפעולות ההתנגדות לאחר מעשה, לצרכים תעמולתיים ציניים, אך למעשה הפעולות מתרחשות באופן עצמאי.

מדיניות של "הפרד ומשול"

חויל מצביע על דינמיקה נוספת, בעייתית, בין הרשות הפלסטינית למחנה. הראשונה מתעקשת על דרך המשא ומתן לפתרון ומתנגדת לטרור. בשל כך, הרשות מנסה להפיל את האחריות לבעיותיה על מחנה ג'נין הסרבן. הדבר מהווה חלק מבעיה גדולה יותר – הרשות מוקיעה את ההתנגדות. חמאס לא מוקיע אותה, אך לא מציע חזון אלטרנטיבי מלבד השמדת ישראל (חזון יותר רטורי מאשר ריאליסטי). מצב זה משחק לידי ישראל, המבקשת לנהל פוליטיקה של "הפרד ומשול" גם בין חמאס ופתח, אך גם בין אזורים שונים בגדה במטרה להחליש את היכולת של הפלסטינים להתאחד נגדה. לטענתו, מבצע "שובר גלים", שאליו יצא הצבא לאחר פעולות ההתנגדות שהחלו במרץ 2022, כוון בדיוק לאסטרטגיה זו – בידוד מחנה ג'נין משאר הגדה, מתוך פחד שיהפוך למודל של התנגדות. חויל מעריך כי ישראל כבר היתה מצליחה בבידוד ההתנגדות ובפירוקה אלמלא פינוי המשפחות בשייח' ג'ראח והמחאה כנגד הפינויים – מחאה שסביבה התאחדו הפלסטינים.

באופן כללי, מציין חויל, שתי אופציות עומדות בפני הפלסטינים: הדרך של הרשות – משא ומתן בלתי־אלים, או דרכו של מחנה הפליטים ג'נין – ההתנגדות. הרשות מאשימה את מחנה הפליטים בכך שדרך ההתנגדות היא אלימה, ואף משבשת את האפשרות למשא ומתן.

ברם, הוא משיב, לא נראה שדרכה של הרשות הובילה להישגים רבים, אלא בעיקר להעמקת הכיבוש: תחת הרשות, התרחבו ההתנחלויות, אלפי אסירים פלסטינים נותרו בבתי הכלא הישראליים, נמשך ייהוד ירושלים, וגדר ההפרדה הוקמה. אם כן, ההתנגדות – גם אם הישגיה אינם יכולים להיות יותר מאשר סמליים כרגע – היא הדרך היחידה שנותרה. היא מוכיחה לקהילה הבינלאומית ש"הבעיה הפלסטינית" לא תיעלם אם יתעלמו ממנה. מעבר לכך, במצב שבו כוחות ישראליים נכנסם באופן יומיומי למחנה הפליטים, שהוא שטח כבוש, התנגדות אלימה כמוה כהגנה עצמית, המותרת על ידי אמנת ג'נבה.

גם מבחינה כלכלית דומה כי הרשות מזיקה יותר מאשר מועילה: לא רק שהרשות מושחתת ומנצלת את החברה הפלסטינית, היא גם יצרה תלות כלכלית מוחלטת של הפלסטינים בישראלים. תלות זו הובילה למצב כאוב נוסף מבחינתו של חויל – הפיצול בין האינטרסים של אנשי העסקים ובעלי האמצעים במחנה לבין האינטרס הלאומי הפלסטיני – האינטרס של ההתנגדות. אנשי עסקים חוששים להביע תמיכה פומבית בהתנגדות ולהיראות בלוויות שהידים. הללו חוזרים על טעות היסטורית קלאסית – בעלי כספים ואנשי עסקים מעמים כבושים נוטים לחשוש לאינטרסים שלהם ולשתף פעולה עם הכובש, ושוכחים שבכל העולם תנועות שחרור היו כרוכות בתשלום מחיר.

אימן יוסף, מומחה למדע המדינה באוניברסיטה האמריקאית בג'נין, סבור כי הכוח הפוליטי הרב שצברו אנשי העסקים, לצד הקליינטליזם והשחיתות של הדרגים המדיניים, החריפו את המשבר הכלכלי השורר ברשות – מה שתרם לתחושת הייאוש של הפלסטינים ושל תושבי המחנה בפרט, ובכך החריף את תופעת החמושים הבודדים.

הרשות לא מספקת את הסחורה

על נקודות דומות חוזר סעיד אבו מעלא, פרופסור לתקשורת באוניברסיטה האמריקאית בג'נין. לפי אבו מעלא, לא רק שהרשות איבדה את השליטה על ג'נין – עצם רעיון הרשות פשט את הרגל בפלסטין כולה, מפני שהרשות פשוט אינה "מספקת את הסחורה" ואינה דואגת לאינטרס הלאומי. לאור זאת, עולה השאלה מדוע הפעולות הבודדות מתרכזות דווקא במחנה ג'נין. את זאת מייחס אבו מעלא למעמדה הסמלי של ג'נין ולדימוי העצמי של אנשי ג'נין כמתנגדים. דבר זה בא לידי ביטוי באופנים רבים – למשל, כל האסירים שברחו מכלא גלבוע, ללא יוצא מן הכלל, היו בני ג'נין. את האלמנטים הסמליים האלו הרשות הפלסטינית מבקשת, ללא הצלחה, לדכא.

לגבי ירידת כוחם של הארגונים החמושים הפלסטיניים, המכונים "הפלגים הפלסטיניים", מציין אבו מעלא כי הללו נתונים לרדיפה קשה מצד ישראל, המונעת מהם בפועל להשתתף בארגון ובמימון פעולות התנגדות. לדוגמה, לאחר שורת אירועי טרור שאורגנו על ידי החזית העממית לשחרור פלסטין, ששיאם היה באירוע הטרור במעיין בגדה שבו נהרגה הנערה הישראלית רינה שנרב, רדפה ישראל את הארגון, פגעה בו אנושות, ולמעשה גרמה לפירוקו. באופן כללי, מעלא מדגיש כי מלבד פתח, כל ארגון שיבקש להוביל תנועת התנגדות אלימה עתיד להיכשל, שכן הרשות תמנע זאת ממנו. לפי אבו מעלא, זו האחרונה איננה מעוניינת בהתנגדות, גם לא בדגם העממי-יחידני שלה. השליטה של הרשות ושל מנגנוני הביטחון שלה בשטח והתנגדותה לתנועת התנגדות, אינן מאפשרות לאירועים מקומיים להתפשט לגדה כולה.

המערכה בין ישראל למחנה ג'נין אינה מתנהלת רק במחנה הפליטים עצמו. לפי עאטף אבו אלרוב, עיתונאי מקומי מג'נין, כבר לפני עשרים שנה ניהלה ישראל קרב תעמולתי נגד המחנה, שאותו הציגה כ"קן צרעות". כעת היא מנסה לעשות את אותו הדבר, אך אם בעבר עמדה לרשותה רק התקשורת הממסדית, כעת עושה ישראל שימוש בשיטות חדשות של השפעה ברשתות החברתיות.

מבחינה צבאית, אבו אלרוב מסביר כי ישראל עושה שימוש כבד במודיעין, בייחוד ביחידות מסתערבים, כדי להפוך את הפשיטות שלה לאפקטיביות עוד יותר. עם זאת, הוא מדגיש, הסיכוי שישראל תשתמש שוב בחיל האוויר במחנה הפליטים, כפי שעשתה בתחילת שנות האלפיים, קטן מאוד. כפי שראינו, המצב אז היה אחר לגמרי – כל הכוחות בגדה ניהלו אז מלחמה כנגד ישראל, כאשר הרשות תחת יאסר ערפאת תמכה אקטיבית בארגונים החמושים. ערפאת אף הורה למנגנוני הביטחון הפלסטיניים לפעול נגד ישראל, ובהתאם, הפעילה ישראל כוח צבאי מסיבי כדי לדכא את ההתקוממות.

אבו אלרוב מסכים גם הוא להערכה שלפיה הרשות מאבדת את השליטה ואת ההשפעה במחנה. לצד הגורמים שקודמיו מנו, הוא מעלה שני גורמים נוספים: ראשית, הרשות נתונה בקשיים כספיים גדולים הרבה יותר מאשר ב-2002, עקב הפסקת הסיוע האמריקאי והחרמת כספי הסילוקין על ידי ישראל. שנית, התיאומים של ישראל מול חמאס פוגעת ביוקרת הרשות, שבפועל אינה עוד הגורם היחיד המייצג את הפלסטינים. את עליית התנגדות היחידים הוא תולה בחולשה זו של הרשות ושל הארגונים הפלסטיניים, וביכולות הסיכול המודיעיניות המתקדמות של ישראל, המסוגלות לגלות התארגנויות מורכבות ולמנוע אותן מבעוד מועד. לטענתו, הפעולות שכן מתרחשות כיום הן פעולות התנגדות ספונטניות, כמעט ללא תכנון מוקדם.

מורשת המחנה

ת'אאר חמאד, חבר החזית הדמוקרטית, חולק על כך. לדעתו, עולה כעת במחנה ג'נין תופעה חדשה, הנמצאת בין פעולה אישית למאורגנת. חמאד, בדומה לאבו מעלא, מקשר תופעה זו למורשתו של מחנה ג'נין. לטענתו, בבית הקברות של המחנה יש כ-200 קברים, המכונים בפי העם קברי "גיבורים צללים" חצי מאורגנים, שנלחמו נגד ישראל ב-2002. אם כי, כפי שציינו לעיל, בדיקה של האו"ם ושל ארגוני זכויות אדם מצאה פחות מ-60 הרוגים. המודל והאתוס של "גיבורי הצללים" הללו, לדעת חאמד, ולא רק הייאוש, הוא שגורם לצעירים מן המחנה לבצע פעולות של התנגדות. לדעתו, המתנגדים הללו הם יחידה אחת גדולה מפני שהם כולם שייכים לאותו אתוס ולאותו מודל – מעבר לאחדות מקומית כזו או אחרת, התלויה בשייכות לארגון.

עבאס זכי, חבר המועצה המרכזית של פתח, מבקש לאתר את האתוס של ג'נין רחוק עוד יותר בעבר. עוד בזמן המנדט הבריטי, עיז א־דין אל־קסאם, שנוהגים לכנות "השהיד הפלסטיני הראשון", נהרג ביעבד שליד ג'נין. בג'נין גם קבורים הרוגי הצבא העיראקי, שלחם למען הפלסטינים במלחמת 1948. זכי מזכיר את הכינוי שהעניק ערפאת לג'נין בעקבות הקרב ב־2002: "ג'נין-גראד". הקרב, לדעתו, הפך את ג'נין לסמל של אחדות לאומית ושל רוח קרב.

בהיותו איש הרשות, זכי מנסה להגן עליה מפני ההאשמות המוטחות נגדה על כך שאינה מסייעת אקטיבית להתנגדות בג'נין. לדעתו, יהיה בכך משום התאבדות של ממש מצד הרשות, התלויה באופן מוחלט בגורמים חיצוניים. הרשות גם לא מסוגלת להשליט סדר במחנה ג'נין וללכוד את החמושים, מה שיוצר בפועל חלל, שבו יכולים לפעול יחידים כנגד הכוחות הישראליים למטרת "הגנה עצמית". בכך, נוצרת מעין "חלוקת תפקידים" בלתי־רשמית בין אנשי המחנה לבין הארגונים – אלו עוסקים בהתנגדות, ואלו במשא ומתן פוליטי. זכי סבור שעל פתח לזכור את ערכי היסוד שלה, של התנגדות ומאבק, ולראות בישראל את מה שהיא – אויב, ולא שותף או אדון. המטרה של פתח, הוא מטעים, צריכה להיות מאבק באויב, שיביא לסיום הכיבוש, אך כרגע היא מרוויחה מן המצב הקיים – ומתנהלת בהתאם. אם פתח אכן תעשה זאת, על אף שאולי לא תוכל לסייע בעצמה ללוחמים במחנה, היא תוכל ליצור אחדות לאומית, שתאפשר למודל של לוחמים להתפשט ברחבי הגדה.

ברם, אנשי המחנה אינם רק סמלים או תוצאות של תהליכים, אלא אנשים חיים ונושמים, עם חיים אישיים, רצונות ומאוויים. לפי פרחה אבו אלהיג'א, התקשורת המקומית הפלסטינית עושה מן המחנה כולו סמל של איבה לישראלים ושל מאבק בהם, ואינה טורחת להתעניין באנשים החיים בו. כאשר הישראלים הורגים ילד, למשל, היא אינה מספקת מידע על משפחתו או על הרקע האנושי והחברתי שממנו הוא הגיע – אך היא גם נמנעת משיח פוליטי של ממש. כך יוצא שהתקשורת מדווחת רק על עצם עובדת המוות.

לעומת זאת, מציינת אלהיג'א, יש גם יתרונות לצורת הדיווח הזו: ראשית, בניגוד ל־2002, אז ניפחה את מספרי ההרוגים במחנה ודיווחה על מאות, כיום התקשורת נצמדת יותר לאמת. עוד בניגוד ל־2002, התקשורת מראה את הבכי ואת אבל אימהות ההרוגים ולא רק מראות תעמולתיים ומגויסים של אימהות צוהלות על בניהן שנהרגו. מעבר לכך שהדבר קרוב יותר לאמת, מציינת אלהיג'א, סיקור כזה מכבד את האנשים הממשיים ואת כאביהם, ואינו רואה בהם רק חלק מהמאבק הלאומי. אמנם, היא מטעימה, אכן מתרחשים מראות של שמחה הנובעים מכך שאנשי המחנה ונשותיו מגויסים למאבק מול הכובש. עם זאת, גם בהקשר זה חל שינוי מאז 2002, אז השתמשו הלוחמים במשפחות ובבתים כבמגינים אנושיים, וגרמו לכך שהללו נהרגו בבתיהם. כעת, היא מסבירה, אנשי המחנה נחושים שהדבר לא יתרחש שוב.

למתרחש במחנה ג'נין יש גם משמעויות החורגות מהאחדות הפוליטית הפלסטינית. זאת מדגיש הסופר עדנאן א־צבאח, מייסד הקמפיין הבינלאומי לתיעוד פשעי הכיבוש. מצד אחד, א־צבאח מציין כי למחנה הפליטים היתה, לפחות עד 1967, משמעות סמלית מיוחדת – הוא סמוך לשטחי 1948, וסימל את הגעגוע. יותר מכך, הכאוס השורר במחנה, בשונה מהעיר ג'נין עצמה, הוא ביטוי של עומק משבר הפליטים. פליטים אינם רק מי שאדמתם נלקחה מהם, אלא הם גם אנשים הסובלים מהרס המסגרות החברתיות שלהם, שאותו קשה מאוד לשקם.

לבסוף, מוחמד אבו עלאן, מומחה לתקשורת ישראלית, מבקש להציג את התמונה כפי שהיא נראית "מהצד השני". אמנם, עבור הפלסטינים, חוסר הארגון והחולשה היחסית של פעולות ההתנגדות נדמים כחולשה ארגונית, אך בתקשורת הישראלית אבחנות אלו אינן קיימות. התקשורת הישראלית מאשימה בכל פעולת התנגדות את הגורמים הפלסטיניים כולם בהסתה שהובילה לפעולה – את הרשות, את חמאס, את בתי הספר ואת הפלסטינים הפעילים ברשתות החברתיות. למרות הסתירה הפנימית שבדבר, התקשורת גם מאשימה את הרשות בכך שהיא מאבדת את השליטה על הרחוב הפלסטיני, ושאת מקומה תופסים חמאס והג'יהאד האסלאמי. התקשורת הישראלית מתארת את פעולותיו של הצבא ושל השב"כ ככאלו המבקשות להשיג ביטחון על ידי הרתעה, שתמנע מצעירים פלסטינים לחשוב על ביצוע פעולות התנגדות – ובכך מצדיקה את פעולותיה האגרסיביות של ישראל. עם זאת, אירועי החודשים האחרונים, ובהם הפיגועים בתל אביב ובבני ברק, הוכיחו, לדעתו של אבו עלאן, את חולשתה ואת פגיעותה של פרדיגמת הביטחון הישראלית, שלא הצליחה למנוע את התרחשותם.

דומה שרוב המרואיינים מסכימים על דבר אחד – אופיה השונה מאוד של ההתנגדות במחנה הפליטים כעבור עשרים שנה. רובם מסבירים תופעה זו באופן דומה – כתוצאה של חולשת האחדות הפוליטית הפלסטינית. עבורם, מחנה ג'נין הוא מעין פלסטין בזעיר אנפין – משתקפים בו הבעיות, הקשיים, הפצעים, אבל גם הסמליות הלאומית. בשל כך, הוא משקף את התהליך שעבר על פלסטין כולה מאז 2002 – התפוררות פוליטית, שאותה רואים המרואיינים כהידרדרות מובהקת. אמנם, אין לנתק הידרדרות זו של הפוליטיקה הפלסטינית מהלחץ שמופעל עליה על ידי ישראל, משינוי המגמה במדינות ערב, שבעבר עמדו לצד הפלסטינים וכעת נוטשות אותם, ומחוסר האמון של העם ברשות הפלסטינית – אך דומה שהיא קשורה גם לירידתו של הפוליטי מן הבמה בעולם כולו, תופעה שהסוציולוג אולריך בק כבר היפנה אליה את המבט. גם מחאות שייח' ג'ראח ואירועי מאי 2021, שחלק מן המרואיינים רואים בהן הזדמנות או נקודות אור, מציגים מודל פוליטי אחר של מחאה – ספונטנית, נטולת מרכז וחסרת הנהגה.

אליצור גלוק כותב בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.