newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אתה שומע צעירים אומרים: אני רוצה למות כדי ללכת אחרי חבר שלי"

עד אירועי מאי 2021, מחנה הפליטים ג'נין נחשב לאזור שקט. מאז, הצבא ירה למוות ב-52 בני אדם במחוז ג'נין. צעירים במחנה מעידים כי גל ההתנגדות הנוכחי מתודלק בעיקר מייאוש. "אתה מגיע לשלב שאתה רק שואל: מתי הסוף? חלאס. אתה רוצה לסיים. מוות, הגירה, כל דבר, רק לסיים"

מאת:
פלסטינים מול כוחות הביטחון הישראליים, במחנה הפליטים ג'נין, ב-28 בספטמבר 2022 (צילום: נאסר אישתיה / פלאש90)

"התפיסה היא או שנמות, או שפלסטין תשוחרר בקסם". פלסטינים מול כוחות הביטחון הישראליים, במחנה הפליטים ג'נין, ב-28 בספטמבר 2022 (צילום: נאסר אישתיה / פלאש90)

הרחובות של מחנה הפליטים ג'נין מלאים בהנצחה למתים. תמונות עם פנים של נערים חמושים, שהצבא הרג בשנה החולפת, מודבקות זו על זו, שכבה חדשה על גבי שכבה דהויה.

"זה בכל מקום שאת הולכת במחנה", סיפרה יסמין, בת 23. "מרוב מוות כאן, נכנסתי לדיכאון".

רק אתמול הצטרפו עוד ארבעה הרוגים לרשימה, לאחר שבשעות הבוקר המוקדמות פשטו כוחות צבא ומשטרה על מחנה הפליטים ג'נין והקיפו את ביתו של עבד חאזם, אחיו של רעד חזאם, שביצע את פיגוע הירי בדיזנגוף באפריל השנה. בפשיטה נהרג האח ועוד שלושה אנשים.

מזה כשנה וחצי, בג'נין ובשכם, קבוצות של צעירים, רובם בני עשרים וקצת, מתעמתים מול הצבא עם נשקים מאולתרים ומטעני נפץ. מאז אירועי מאי 21, שהיו לנקודת מפנה, נורו למוות 52 איש במחוז ג'נין במהלך פשיטות ישראליות. לגבי כשני-שלישים מההרוגים, נטען כי השתתפו בעימותים חמושים.

"זה מצב משונה", אמר אמיר, בן 26, סמוך לשער הכניסה למחנה הפליטים. "אני רואה אצל חברים סביבי, שהם מונעים ממקום של 'אנחנו רוצים למות'. הם לא חושבים על שום רווח עבורם, הישג פוליטי שיוכלו להפיק ממנו תועלת בעתיד. התפיסה היא או שנמות, או שפלסטין תשוחרר בקסם, ברגע".

"אני מיואש מזה נפשית", הודה אמיר, והתיישב על כיסא מפלסטיק. "מצד אחד זה טוב שצעירים מובילים את המאבק. הם יצרו אווירה של התנגדות שכולנו זקוקים לה ושמחים ממנה. הם גיבורים. אבל אחרי שהם מתים, שום דבר בשטח לא משתנה. חוץ מזה שיש עוד שהיד".

תושבים במחנה מגדירים את החמושים כצעירים חסרי שייכות פוליטית, שפתחו חזית של התנגדות עצמאית. "אלו המנהיגים כרגע", אמר אמיר. רוב המתנגדים החדשים היו ילדים באינתיפאדה השנייה.

מוחמד לבש גופייה שהבליטה את שריריו, פניו לבנות וחלקות, כמו של ילד. הוא נולד במחנה ב-2002, עם מבצע חומת מגן, שבו הצבא כבש את הגדה מחדש והרס חלקים נרחבים ממחנה ג'נין. שאלתי אותו מה מתדלק את גל ההתנגדות הנוכחי, והוא ענה בנחרצות: "הרג של הצבא".

מוחמד סיפר שבחודשיים האחרונים ראה שלושה מחבריו נהרגים. הנקודה הזו חזרה על עצמה שוב ושוב בשיחות: הטריגר שגרם לצעירים לצאת להיאבק בצבא – לצד המיאוס הכללי מהחיים תחת כיבוש צבאי – הוא זעם אישי על הרג אדם קרוב.

"אם יש לי חבר שירו בו, ואני יודע שהוא היה בג'יהאד, אז אני שם על עצמי סרט של הג'יהאד כדי להביע איתו הזדהות, ויוצא", אמר אחמד, בן 31, תושב המחנה. "אתה שומע צעירים אומרים: אני רוצה למות כדי ללכת אחרי חבר שלי. זה לחלוטין השיח השולט כאן".

שאלתי אותו מה עומד מאחורי זה, והוא השיב בשטף: "למה זה קורה? כי אתה גדל במחנה, ובתת-מודע כל הזמן מתבשל אצלך משהו. רצון לעשות משהו. אתה חושב: למה הם נכנסים לפה, יורים בחברים שלי. למה אבא שלי בכלא.

"אתה יושב בחדר, במחנה, ברחוב, ושומע את המוזיקה שמתנגנת בחוץ, איך מפארים את שמות השהידים, ויא גדודי המאבק, ויא הטלת אימה באויב, ואתה גם ככה מתפוצץ מרגשות, הצבא הרג חבר שלך, אתה חי תחת משטר של אפליה וכיבוש, אתה מדוכא.

"ואז שמים לך שיר על חופש, וכבוד, ואנחנו והם, ומאבק. ומישהו אומר לך, יש מאבק, ושחרור, וג'יהאד. והצבא פולש לכאן, ואתה שומע טאח טאח, יריות, והם מקיפים בית, והורגים מישהו, ובלי שידעת, אתה מוכן. באווירה כזאת, נשבע לך, אפילו אני, שאני נגד כל העסק הזה, יכול לצאת לירות בצבא".

80% מסורבי כניסה

כל עשרת הצעירים שפגשתי במחנה אמרו שהם מסורבי כניסה לישראל. חלקם גם מסורבי מעבר אלנבי, כלומר השב"כ מונע מהם גם נסיעה לחוץ לארץ. המילה "כלא" חזרה על עצמה בשיחות. לכל מי שדיבר איתי היה לפחות בן משפחה אחד שנהרג באינתיפאדה או נכלא בעבר בישראל.

"זה סירוב על רקע המשפחה", הסביר איברהים, בן 19. "אני אוטומטית מסורב כניסה כי אבא שלי אסיר, וגם דוד שלי. הלכתי פעמיים לנסות לבקש להסיר את המניעה וזה לא הצליח. 80% מהצעירים פה ככה".

מוחמד בן ה-20 אמר: "אני אִבְּן מוּחַ'יֵם, בן המחנה, אז יש עלי סירוב ביטחוני. כמו כולם. אני לא יכול לעבוד בפנים, והעבודה שיש כאן, בג'נין, זה למכור סחורה בעגלה לא חוקית. כל שבוע מגיעה העירייה של הרשות והורסת את העגלה שלי, והורסת אותי. אז די, נמאס לך מהחיים המזויינים האלה, בן אדם מצטרף לפלג לא כי הוא רוצה למות, אבל אתה מגיע לשלב שאתה רק שואל: מתי הסוף? חלאס. אתה רוצה לסיים. מוות, הגירה, כל דבר, רק לסיים. אתה מבין".

מוסא, בן 22, גר ליד הרחוב הראשי במחנה הפליטים. כמו אחרים, הוא הזכיר מקרה מחודש יוני 2021, כנקודת ההתחלה שהציתה את גל ההתנגדות הנוכחי בג'נין.

"זה התחיל מהמוות של ג'מיל אל-עמורי", אמר מוסא. "לפני האירוע הזה הצבא לא היה יורה עלינו, ואנחנו לא היינו יורדים לירות עליו". נתוני "בצלם" מגבים את דבריו: במשך יותר מעשור, ועד אמצע השנה שעברה, כמעט ולא היו הרוגים במחוז ג'נין ובמחנה הפליטים. גם בצבא החשיבו את האזור כרגוע יחסית למקומות אחרים בגדה.

ג'מיל אל-עמורי, בן 23 היה פעיל חמוש בג'יהאד האיסלאמי, שנורה למוות במחנה, ביוני בשנה שעברה, והפך לגיבור מקומי. התמונה שלו מודבקת בכל מקום, וצעירים נוהרים להצטלם באתר לזכרו.

ציור קיר של חמושים פלסטינים שנורו למוות על ידי הצבא בשכם, ב-21 באוגוסט 2022 (צילום: נאסר אישתיה / פלאש90)

ציור קיר של חמושים פלסטינים שנורו למוות על ידי הצבא בשכם, ב-21 באוגוסט 2022 (צילום: נאסר אישתיה / פלאש90)

אל-עמורי היה מבוקש של מערכת הביטחון. הוא ירה לעבר עמדות הצבא בכמה מקרים, והצליח לחמוק מכמה ניסיונות מעצר. ביוני, שוטרי ימ"מ ארבו לו במחנה, וכאשר ניסה לברוח מהם – כך תועד בווידאו –הם ירו בגבו והרגו אותו. שני אנשי ביטחון של הרשות הפלסטינית נהרגו גם הם בחילופי אש שהתפתחו במקום.

"כל המחנה הכיר את ג'מיל", אמר מוסא. "נבנתה אחרי המוות שלו, סביבו, קבוצה גדולה. אנשים אמרו, ג'מיל היה חבר שלי. אצלנו, כל פעם שמישהו מת, השם שלו גדל, מפארים אותו. ככה זה המשיך. ואז הרגו את עבדאללה (אל-חוסרי, במרץ השנה, חמוש ותושב מחנה הפליטים), ונבנתה סביבו עוד קבוצה".

מוסא הרים את ידו, ומנה עם האצבעות את כל השמות של הקבוצות החמושות שפועלות במחנה, שקמו מאז מותו של אל-עמורי ביוני. כל אחת מהן, לדבריו, קמה על שם הרוג שמת בעימות עם צבא הכיבוש. "עם כל מוות, כמות הנשק במחנה עלתה בהדרגה", הוא שיחזר, "צעירים אוספים כסף בעצמם, מכינים מטעני נפץ, כדי לנקום".

"יש לנו צורך במנהיג לאומי"

מדובר בתופעה: אנשים כמו ג'מיל אל-עמורי וחמושים אחרים, חלקם בסך הכל בני 18, הפכו לגיבורים עממיים בשנה החולפת. הם נעשו דמויות מוכרות ואהודות מאוד. לאחר שהצבא הרג אותם, מעמדם עלה עוד יותר.

"יש לנו צורך במנהיג לאומי", מסביר את התופעה שאדי, תושב שכם,. "מישהו נקי, מהרחוב, שלא יושב במשרד, כמו בכירי הפלגים, ומחלק דגלים בצבעים שונים. אנשים צריכים איש שטח, שיוכל להגיד: יאללה חבר'ה, היום עושים הפגנה, מול הרשות ולא זזים מהכיכר שבועיים. ואנשים באמת לא יזוזו שבועיים, כי יאמינו בו".

לדברי שאדי, הצעירים האלו, חסרי הניסיון, צומחים כמנהיגים בתוך הקשר של משבר פוליטי פלסטיני עמוק: אין הנהגה, ואין אסטרטגיה ברורה לשחרור מהכיבוש; הפלגים השונים מסוכסכים ושקועים במאבקי כוח עד צוואר; ומעל לכל, הרשות הפלסטינית נתפסת כמשתפת פעולה של הכיבוש, חסרת לגיטימציה להנהיג את העם.

"אנשים הפסיקו להאמין במפלגות הפוליטיות", אמר שאדי. "אני לא באמת זוכר מאיזו מפלגה הגיע אל-חוסרי, או נאבולסי. וגם אם הם היו משוייכים למפלגה, זה לא משנה".

ברחבי הגדה נראים צעירים, ולא פחות מכך צעירות, עונדים שרשראות מהן תלויות תמונות ההרוגים החמושים, שאותם התקשורת הפלסטינית מסקרת בהרחבה. אחד מהם הוא איברהים אל-נאבולסי, תושב שכם, בן 18 – שהתפרסם  בטיקטוק בזכות סרטונים שבהם תועד יורה על הצבא. הוא חמק כמה פעמים מניסיונות מעצר והתנקשות, הצטלם עם נשק בפנים גלויות. הצבא הרג אותו לבסוף באוגוסט. אין איש במחנה הפליטים שלא מכיר את שמו.

"כל אדם, כמו נאבולסי, שהופך מנהיג ומוכר בין האנשים, שנהיה מפקד בשטח – מיד מחסלים אותו", אמר שאדי. "הכיבוש לא רוצה שנתאחד סביב מישהו מסוים. כל מנהיג שבולט, בכל פעם שיש לנו מנהיג לאומי, כבר שבעים שנה, מחסלים אותו".

הרשות הפלסטינית, שאינה נתפסת, כאמור, כהנהגה לגיטימית, מזינה גם היא את הכמיהה לדמות של מנהיג, אומרים תושבים בג'נין. מוסא, תושב מחנה הפליטים, אמר שהזעם הקולקטיבי כלפי הרשות משחק תפקיד משמעותי לא פחות באירועים מהזעם כלפי הכיבוש הישראלי.

"אנחנו הצעירים צריכים להיאבק ברשות, לסלק אותה, ורק אז להיאבק בכיבוש באופן נקי וישיר", טען. "אנחנו שמים לב, כל יום, שאם השעה אחת-עשרה ואין משטרה פלסטינית ברחוב – כנראה תהיה כניסה של הצבא. רואים שכל הג'יפים של הרשות נסוגים, ויודעים. הם עובדים יחד. אותו גוף. אותו מחשב".

"הדבר הכי משמעותי עבורי הוא שעמדת הרשות לא ברורה", הוסיף צעיר נוסף מהמחנה. "אתם איתנו או לא? כשחמושים ממנגנוני הביטחון עשו פיגועי גרילה, הרשות לא אימצה אותם במפורש, אבל באותו זמן, הם אמרו: אלו הבנים שלנו. העמדה שלהם לא ברורה. הם אומרים את שני הדברים באותו זמן".

הרשות לא נכנסת למחנה בכלל, ופעילות שלה לעצור חמושים בג'נין או בשכם נענית בזעם ציבורי ובהתנגדות רבה. מושל ג'נין ברשות הפלסטינית, אכרם רג'וב, אמר בראיון ל"שיחה מקומית" שהוא רוצה לפעול במחנה הפליטים, במטרה "לשרת את ביטחון העם הפלסטיני", אך מנגנוני הביטחון לא יכולים לעשות זאת בגלל הפלישות הישראליות למחנה.

"אם הביטחון הישראלי מרוויח מזה שאנחנו עובדים עבור העם שלנו, שיהיה לו לבריאות", אמר רג'וב. "הבעיה, שהם רוצים לפלוש למחנה בלילה, ולהגיד לנו, תעבדו ביום. זה לא ילך".

"הסתמיות של כל המוות הזה מפחידה"

המעורבות של הג'יהאד, החמאס וגדודי הפתח הולכת וגוברת בג'נין ובשכם, לדברי תושבים. אך בניגוד לאינתיפאדה השנייה, הם עדיין לא הגורם המוביל.

גורמי מודיעין בישראל השמיעו בשנתיים האחרונות אמירות מעט סותרות: מצד אחד, נטען כי הג'יהאד האסלאמי התחזק מאד במחנה ומשפיע על הצעירים החמושים; מצד שני, נטען כי רבים מבין החמושים כלל אינם משוייכים ארגונית, ופועלים באופן עצמאי.

"זה לא כמו ב-2002", אמר אחמד, תושב המחנה. "בתקופת האינתיפאדה, פעיל בג'יהאד, התחנך שנים בתוך הארגון, ופעיל בחמאס, היה צריך לדעת קוראן, וללמוד איסלאם, ורקע צבאי. היום זה לא ככה. הצעירים שמצטרפים לפלגים חסרי רקע פוליטי. רובם לא יודעים לתפעל נשק".

אמיר, תושב שכם, אמר שכיום ההתנגדות מוזנת מ"שני כיוונים": הצעירים מהשטח, והפלגים מלמעלה. למרות שלדעתו מאבק חמוש זו פעולה לגיטימית, הוא התייחס למצב הנוכחי בביקורתיות: "מגיע לפלגים האלו נער בן 19 ומבקש להצטרף. הם נותנים לו נשק. וזורקים אותו, ככה, למות. הסתמיות של כל המוות הזה מפחידה אותי ממש. בעבר לוחמי התנגדות נאבקו בכיבוש כי הם רצו לחיות על האדמה, לא כי הם רצו למות".

אחמד תיאר רגעים מחדר הקבורה בחודשים האחרונים, שבהם נציגים של פלגים שונים רבים באיזה דגל לכסות את השהיד החדש: שחור-ג'יהאד, ירוק-חמאס, או צהוב-פתח. לדבריו, התהילה הציבורית של ההרוגים גורמת לפלגים להשקיע כסף כדי לצרף עוד צעירים אל שורותיהם ולממן את הנשק, כדרך לזכות באהדה הציבורית ובתמיכה כלכלית נוספת מחו"ל.

פלסטינים חמושים במצעד צבאי במחנה הפליטים ג'נין, ב-19 ביוני 2022 (צילום: נאסר אישתיה / פלאש90)

פלסטינים חמושים במצעד צבאי במחנה הפליטים ג'נין, ב-19 ביוני 2022 (צילום: נאסר אישתיה / פלאש90)

"אבל איזה מין פלג אתה, כשיש לך ילד בן 16 שאתה נותן לו כסף להביא נשק ולמות ככה", אמר אחמד. "איך אתה נלחם? מה האסטרטגיה שלך? זה לעשות צחוק".

לדבריו, מוות המוני והתנגדות ללא אסטרטגיה משרתים את הכיבוש הישראלי. "נוח להם שיהיו שהידים ושיהיה ירי", אמר. "הם שמחים כשיש נשק, כי כל אדם מהקהילה הבינלאומית שרואה את התמונות של רעולי הפנים, ואין לו ידע, קל לעשות עליו פרופגנדה פוליטית, שהכל טרור".

מעל השיחות ריחף, כל הזמן, הייאוש. "כל כך הרבה שנים של כיבוש", אמר אחמד. "לפעמים אני חושב: ישראל, פלסטין, אמריקה, שכולם ילכו להזדיין. תנו לנו לחיות. ללכת לחיפה. ליפו. לשבת בים, אני והמשפחה שלי, עם האחיות שלי, והילדות שלהן, לאכול משהו. רק לצאת מהמחנה הזה".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf