הצעירים הפלסטינים התקוממו כדי להגן על המקום ועל זהותו

זו אכן היתה התקוממות הכבוד, הכבוד האישי והלאומי באותה המידה. כזו היא, משום שהיא שמה לה למטרה, בראש ובראשונה, להגן על הזכות להיות במקום, כפי ששמה לה למטרה להגן על הזהות הלאומית הפלסטינית של המקום, בין אם המקום הזה הוא שכונת שייח' ג'ראח או שכונת בטן אל-הווא או שער שכם או רחבת מסגד אל-אקצא, או השכונות הפלסטיניות בערי מישור החוף המעורבות (לוד, רמלה, יפו, חיפה ועכו), או מאוחר יותר בכפר ביתא בצפון הגדה המערבית.

בכל אחד מהמקומות האלה ובמקומות אחרים, הסכסוך התלקח סביב הזכות לבעלות ולמקום, כמו גם סביב הזהות הלאומית הפלסטינית. אם מסגד אל-אקצא, כמו המסגד האיברהימי (מערת המכפלה) בעיר חברון לפניו, ניצב בפני סכנה של חלוקה בזמן ובמרחב, כך המקומות שהזכרתי עומדים בפני סכנה של הפקעת זכות הבעלות או ייהוּד ו/או התנחלות.

משום שכך הם פני הדברים, אין זה מקרה שבראש העימותים מהצד הציוני עומדים המתנחלים ויהודים אחרים, קיצונים מבחינה לאומית ודתית, כמו שאין זה מקרה שמהצד הפלסטיני עומדים בראש העימותים הצעירים והצעירות בירושלים ובערי מישור החוף המעורבות שהזכרתי.

ואילו העימות הצבאי שחתרה אליה ההתנגדות האסלאמית בעזה, עם ההישג הניכר שלה, והעלות הגדולה החומרית והאנושית, שם לו למטרה, בראש ובראשונה, תמיכה והרתעה. אבל הבה נשים בצד את המטרה האחרת של העימות הצבאי, אם יש כזו.

התקוממות הכבוד בחודש שעבר (חודש מאי) אומרת לנו, אנחנו הפלסטינים, ולעולם הרחב שסביבנו את הדברים הבאים.

1. ההגנה על הזכות להיות במקום ועל הזהות הלאומית של המקום היא העצב של המאבק הלאומי הפלסטיני. המקומות שהיו תחת התקפה, ושבהם התלקחו העימותים בחודש מאי, הם גם סמל למקום הגדול והרחב והוא פלסטין, לצד החשיבות והייחוד של כל אחד מהם. הדבר מסביר את מידת גיוסו של הרגש הלאומי אצל הפלסטינים בכל מקום שהיו בו. זה בנוסף לגיוס רגש ההזדהות אצל בעלי בריתם של הפלסטינים, ערבים ולא ערבים, מוסלמים ולא מוסלמים.

2. הצעירים והצעירות הפלסטינים היו ונשארו מובילי ההגנה על הזכות הזו ועל הזהות הזו. להופעה הזו של הצעירים יש השלכות ארוכות טווח. הנוער הפלסטיני הזה, בניגוד למי שטעה בחשיבה, בהבנה ובהערכה, מכיר את הנרטיב, את המטרה ואת הדרך, והוא יודע כיצד לקרוא תיגר ולהתעמת. נוער שלא מתעייף, לא מתכופף, ולא מחכה להנחיות מההנהגה הזקנה של מפלגות ופלגים שתועה בדרך. נוער מיומן בשימוש ברשתות החברתיות כדי לגייס דעת קהל מקומית, ערבית ועולמית ולזכות בה.

3. המאבק העממי/אזרחי, מאבק אמיתי ומתמשך שיש לו מטרה, הוא היסוד. הוא מאבק על המקום, הגנה על הזכות לבעלות ועל זהותו של המקום, ומה שכרוך בהם מבחינת הכבוד האישי והלאומי. הוא מאבק שמתחזק מכוח שובם של המשתתפים בו, מבלבל את האויב ומתיש אותו, ומגדיל את מספר המזדהים בעולם. ללא מאבק מהסוג הזה, או בהיעדרו, המהלך המשפטי והדיפלומטי/המדיני יישאר חסר במקרה הטוב, פגום במקום הרע.

4. החיים המשותפים בין יהודים ישראלים והפלסטינים ב-1948, בעיקר בערי מישור החוף המעורבות, הם שבריריים הרבה יותר ממה שחשבו קודם. התהום בין שני הצדדים נותרה, כפי שהיתה במהלך עשרות שנים, עמוקה ופעורה. הדוגמה של העיר לוד היא הוכחה חותכת לכך. 73 שנים אחרי הנכבה, הזהות בשכונות הפלסטיניות בעיר הזו נשארה מחויבת להתנגדות לייהוד, וזכויות הפלסטינים בשכונות האלה נתונות להצקה מצד רשויות הממשל בישראל, כמו גם מצד חבורות היהודים הקיצונים.

5. הרשות הפלסטינית ברמאללה, הקוראת באופן רשמי להתנגדות עממית מזה שנים, מצאה את עצמה בשולי האירועים של התקוממות הכבוד בחודש מאי. תפקידה לא עלה על כיסוי תקשורתי אוהד למאמץ הדיפלומטי ועל מתן אפשרות מוגבלת לצעירים ליידות אבנים על חיילי הכיבוש במחסומים הצבאיים. אין זה מקרה, לכן, שהרשות הפלסטינית ברמאללה, בניגוד להתנגדות האסלאמית בעזה, היא בצד המפסיד, גם ברמה המדינית וגם ברמה העממית.

6. הערבוב בין הגורמים, הדתי והלאומי, בהתקוממות הכבוד אין פירושו או אין ההשלכה שלו שמרכיב אחד התגבר על השני. נכון שהציר הדתי היה נוכח באירועים במלוא הכוח, במיוחד כאשר רחבת מסגד אל-אקצא היתה נתונה למתקפות מצד משטרת ישראל והיהודים הקיצונים. אבל הציר הלאומי היה ונשאר השליט. הוכחה לכך היא ההשתתפות הנרחבת של פלסטינים לא-דתים בעימותים מול המתקפות של היהודים הקיצונים, הן במזרח ירושלים או בערי מישור החוף המעורבות בתוך ישראל. אוסיף לכך שלירושלים בכלל, ולמסגד אל-אקצא בפרט, יש מקום וחשיבות מיוחדים אצל הפלסטינים כולם, דתים ולא דתים.

7. התקוממות הכבוד הבליטה וחיזקה את אחדות העם הפלסטיני בכל המקומות שהוא נמצא בהם, בתוך פלסטין ההיסטורית או מחוצה לה. היא גם מבליטה ומחזקת את אחדות הנרטיב ואת סוגי המאבק המשלימים זה את זה, בהגנה על הזכויות, האזרחיות כמו גם הלאומיות.

התקוממות הכבוד אומרת לנו ולעולם הרחב הסובב אותנו דברים נוספים שלא כאן המקום לצמצם ולמנות אותם.

לסיכום: התקוממות הכבוד – או ליתר דיוק, התקוממות שייח' ג'ראח וההתרחבות שלה שהגיעה מאוחר יותר עד לכפר ביתא בצפון הגדה המערבית – היא איננה אינתיפאדה עממית מלאה למען שחרור פלסטין או אחד החלקים הכבושים בה. טעות היא להעמיס עליה את הנטל הלאומי הרחב והכבד הזה.

כפי שאמרתי קודם, זוהי התקוממות עממית, שמטרתה היא להגן על הזכות לבעלות על המקום, ועל הזהות הפלסטינית של המקום, בין אם המקום הוא שכונת שייח' ג'ראח או שכונת בטן אל-הווא בכפר סילוואן או שער שכם או רחבת מסגד אל-אקצא או כל אחת מהשכונות הפלסטיניות בערי מישור החוף המעורבות.

כתוצאה מכך, זוהי התקוממות מול פרצופם של המתנחלים והיהודים הקיצונים האחרים, ששמו להם למטרה את הבעלות הפלסטינית על המקום ואת הזהות הפלסטינית שלו, ומול פרצופן של הממשלות הישראליות המובילות, מגינות ונותנות לגיטימציה למתקפות האלה.

בקיצור, זוהי התקוממות שכותרתה היא שייח' ג'ראח, השכונה הירושלמית הזו שהפכה סמל לאומי, ובני משפחת אל-כרד הגרים בה – ובראשם הצעירה מונא אל-כרד – הם הכותרת והאייקון שלה. ולמרות המוגבלות של מטרותיה, להתקוממות הכבוד של חודש מאי יש היבט סמלי לאומי רחב מבחינה ההשלכות והחשיבות.

משמעותה היא שהפלסטינים, היכן שהם נמצאים, דוחים את משטר העליונות האתני ואת וההגמוניה האתנית השלטת היום בפלסטין ההיסטורית, פלסטין מערבית לנהר ומזרחית לים. ובמקביל, מה שהפלסטינים משתוקקים אליו ונאבקים למענו הוא זכויות שוות, בין אם הן אישיות/אזרחיות או קבוצתיות/לאומיות, במולדתם פלסטין.

ומי שצריך לדעת יודע כי בהיעדרו של פתרון כזה, המגלם בתוכו את הזכויות האלה ואת מה שכרוך בהן מבחינת כבוד אישי ולאומי, ומעבד אותן, הרי גלי התקוממויות מסוג זה או אחר, בהיקף כזה או אחר, ברגע כזה או אחר, ימשיכו לרחף מעל שמי פלסטין, בטרם ינחתו על אדמתה.

המאמר הופיע במקור באתר "אל-ערב אל-ג'דיד". תרגם מערבית: מירון רפופורט