מול ה"יחד ננצח" של נתניהו, יהודים ופלסטינים צריכים להציע "יחד" אחר

חודשיים של לחימה, ובתוכם שבוע של הודנה מקרטעת, כבר מאחורינו, הדָמוֹ-מֶטֶר בעלייה וגבה עד כה את חייהם של לפחות 16,000 פלסטינים, יותר מ-6,000 מהם ילדים חפים מפשע, 1,200 ישראלים נרצחו. על כל קורבן ישראלי נרצחו 12 פלסטינים, ונראה שהצימאון הישראלי לנקמה עוד לא הגיע לרוויה.

>>תחיית השמאל הישראלי: הצוואה הפוליטית של חיים כצמן ז"ל

עסקת שחרור חטופים כוללת מהבהבת ברקיע ותלויה בלחץ שמפעילות משפחות החטופים ולא בעוצמת המתקפות והטילים של ישראל. מיליוני ישראלים ופלסטינים חיים בפחד, טראומה ייאוש וכאב תהומי, ובקושי מדברים על מצבם הנפשי.

סיפורי הזוועה מעזה לא מפסיקים להגיע: משפחות שלמות נרמסו מתחת לחורבות הביטון, גופות שהריקבון אוכל בהן מפיצות ריח מוות לכל עבר, ילדים פצועים וכבויים מחפשים את הוריהם ברחובות, אימהות שכולות אל מול ערימות גופות של ילדים עטופים בשקיות ניילון, ורופא ממרר בבכי ומנסה להחיות עובר שהוציא מרחמה של אישה שנהרגה בהפצצות. סרטון של סבא, שמחבק את גופת נכדתו האהובה, וקורא "נשמת נשמתי את, يا روح الروح", הפך ויראלי. התמונות של ילדי עזה לא תלויות ברחובות, ואיש לא קושר בשמם סרטים צהובים על מראות הרכבים. בקושי סופרים את הילדים המתים, וגם המניין הזה הופסק בכמה מקומות.

כאן, בישראל, דגלים מתנוססים בכל מקום, והסיסמה "יחד ננצח" משתלטת על המרחב הציבורי. גם אחרי חודשיים של מלחמה, עדיין לא הצלחתי לפענח את צמד המילים הזה: לא ברור לי מי ב"יחד" שמדברים עליו ומה ייחשב לניצחון. האם ה"יחד״ הזה מכוון לעם היהודי, ליהודים בארץ, לציונים, לישראלים? ואולי הכוונה ב"יחד" למנהיגי העולם המערבי, שתומכים בישראל מסיבות שונות, בראשם עומד הדוד סם, בדמותו של הנשיא ג'ו ביידן שרוצה להראות לפוטין את גבולות הגזרה במזרח התיכון.

במתקפת החמאס הארורה נרצחו ונחטפו הרבה אזרחים ערבים, מבקשי מקלט ועובדים זרים. האם הקורבנות הלא יהודים נכנסים גם הם לקטגוריה הזו של ה"יחד", האם כל האזרחים הבדואים שנרצחו ונחטפו שייכים לקטגוריה הזו?

כולם רוצים לנצח

מי רוצה להפסיד? כולנו רוצים לנצח. אבל כשאני שואלת יהודים וערבים איך ייראה הניצחון בעיניהם, אני מתקשה לסנכרן בין התשובות.

מיטב המוחות הצבאיים אומרים שניצחון פירושו מחיקת חמאס מהייקום. אבל בינתיים זה לא הולך. חמאס לא נמחק, מה שנמחק הן שכונות שלמות על יושביהן. חמאס הוא לא קבוצת כדורגל שמדיחים מטורניר. חמאס מייצג אידיאולוגיה ענפה ועמוקה, שהרבה פלסטינים מבינים ומזדהים איתה, שיש בתוכה זרמים ומחלוקות. יש לה זרוע צבאית, שאמורה לקדם את האידאולוגיה זו, אבל לזרוע הזו יש הרבה פחות אוהדים וחיילים. ומה אם נגלה שקבוצה קטנה בחמאס "חטפה" את התנועה וגררה אותה למלחמה הנוכחית.

איך נראית תמונת הניצחון של הצבא הישראלי? האם ציד וחיסול הנהגת חמאס ייחשב ניצחון, האם התוכנית היא שהצבא יהרוג את כולם בעזה, גם את העזתי הפעוט שיגדל להיות תומך חמאס? רבים ממנהיגי חמאס בכלל לא ברצועה, והשאר מסתתרים כנראה במנהרות. אני מקווה שהתוכנית לחיסול יחיא סינוואר לא דומה לחיסול אוסמה בן לאדן. הנשיא האמריקאי אובמה בישר לאומה על ההישג אחרי שנים של מרדף, אך לאחר החיסול הזה, הטאליבן רק התחזק, וארה"ב ובעלות בריתה נטשו את האפגנים לגורלם בידי טאליבן אחרי שהחריבו שם כל חלקה טובה.

כיבוש קרקעי ושיטוחה של הרצועה לא יביאו את תמונת הניצחון המיוחלת, גם אם חיילים יתקעו דגל בחוף עזה וישירו את ההמנון סביב התורן.

אני רוצה לנצח, מאוד רוצה. תמונת הניצחון שאני רוצה אולי לא תגיע בקרוב, אבל אחרי המלחמה הזו, תמונת הניצחון הזו חייבת להיות קרובה יותר. בתמונה הזו מפסיקים את כל הפעילות הצבאית, מבטלים את הסגר על עזה ובונים מרחב פתוח ובטוח לשני מיליון עזתים. התוכנית לפינוי צפון הרצועה ולהקמת ערים בסיני לפליטים פלסטינים תיעלם מהשיח ולא תחזור לעולם.

בתמונת הניצחון שלי, ישראלים ופלסטינים יוכלו לנוע לכל כיוון במרחב הזה, ולשני העמים שחיים כאן יהיו זכויות שוות וזכות להגדרה עצמית, בלי למחוק או לשאוף למחוק את הצד השני. המלחמה הזאת לא תימשך לעד, וכולנו נידרש להיאבק על החיים שלנו ועל חיי ילדינו. השיחה על היום שאחרי חייבת להתקיים, גם אם היא קשה וכואבת.

לי ברור שהגאולה לא תבוא מהמנהיגים המטורפים, שמכתיבים לנו את מרחץ הדמים הזה. היא תבוא מהאומץ של אזרחים ערבים ויהודים, פלסטינים וישראלים, שיחפשו "יחד", שאין בו הבדלי דת, לאום, גזע ומין. השותפים שלי, שאין לי ספק שינצחו בסוף, הם חברים לאור ולנאורות. הם חברים שחושבים שדמוקרטיה, שלום וצדק הם לא מילים ריקות.

החברים שלי נמצאים במחנה הלא אלים, הלא מיליטריסטי, שרואה את הפלסטינים הדמוקרטים כשותפים לדרך ולא כאויב שצריך לדכא, להוקיע ולהילחם בו. הם אלה שמוכנים לוותר על אחיהם היהודים הגזעניים לטובת שכנים פלסטינים חפצי חיים.

צריך להגיד ליהודים /ישראלים/ ציונים שעליהם להחליט מי נכלל ב"ביחד״ שלהם. אבל גם אנחנו – הפלסטינים בתוך ישראל, מעבר לגדר, בעזה, ובעולם – נצטרך לחשוב לאן אנחנו חותרים, מה משותף לנו עם השכנים היהודים, ומה משותף לזהות הפלסטינית שלנו. אנחנו, הערבים אזרחי ישראל, עברנו כברת דרך עד שעיצבנו את הזהות החדשה של הפלסטיני במדינת ישראל, זהות שמחברת את הלאום הפלסטיני יחד עם מאבק עיקש על אזרחות שווה במדינה בעלת סממנים דמוקרטיים. חבלי הלידה טרם הסתיימו, אבל המסע הזה צריך להתבהר ולהתעצב מחדש בצל המלחמה הזו. השיחה הזאת מחפשת לה מקום, והיא מתבשלת לה במחשכים ומאחורי הקלעים. ויום אחד תצא לאור.