newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לרצוח את בן-גוריון ולבעול את המולדת: תסביך אדיפוס של הליכוד

לאן שאיש הליכוד מסתכל הוא רואה עדויות למעשיה של מפא"י, שתמיד היתה שם לפניו ושרטטה את אופיה ופניה של המולדת הנחשקת. זה מכניס את איש הימין לקונפליקט שייקספירי שהיה טראגי אם לא היה קורע מצחוק, והיה קורע מצחוק אם לא היה מפחיד כל כך

מאת:

יש ומחנות פוליטיים חסרי מזל, למרות כל הכוונות הטובות וההשתדלות, מגיעים מאוחר למסיבה. מה זה להגיע מאוחר למסיבה? קצת כמו להתחיל לאהוב את הביטלס ב-1970, נגיד, או להתלהב מקומוניזם בברית המועצות של 1980. מאוחר.

אצלנו המסיבה, אם ניתן לקרוא לה כך, היא הציונות. המאחר הנעבעך הוא הימין, בדגש על מפלגת הליכוד, שהיא הציר שעליו נסוב העולם כולו. ציר קוסמי שאם סטיבן הוקינג לא היה נפטר השבוע הוא בוודאי היה מוצא במודלים שלו יקומים נוספים הנסובים על מפלגה נאה וטובה זו שבה לא היה כלום ולא יהיה כלום, ממש כאילו מוחשיות הקיום הפיזי אינה אלא משל בעיניה.

הוא עטוי בלבוש אופנתי, מדיף ניחוח אפטר שייב יוקרתי ובעקביו דצה אנרגיה ליבידינלית משמעותית, אך כשהוא נכנס למסיבה היא כבר בשלבי סיום. אנשים יוצאים והולכים לאפטר-פארטי, או לסלון שלהם או של מכר או מכרה חובבי פנאן.

באופן דומה, ישלוט ברחבה ככל שישלוט, וימשול בכיפה ככל שימשול, לאן שאיש הליכוד מסתכל הוא רואה עדויות ברורות, חותכות וחד משמעיות לפעולות וליוזמה של מפא"י שכבר הלכה הביתה. ומה שגרוע מכך, את הפעולות והיוזמות האלה תקעה מפא"י באדמה הקדושה של המולדת ההיסטורית הנצחית וכולי. כאן הימני נכנס לקונפליקט שייקספירי, שהיה טראגי אם לא היה קורע מצחוק, והיה קורע מצחוק אם לא היה מפחיד קצת.

> האם כל מה שיש להגיד על שלטון נתניהו זה שהוא מושחת?

מה קורה כשהילד מרגיש שפחד הסירוס כבר התממש, מחמת שאביו הדומיננטי כפה עליו קיום שמזכיר את דמותו? בנימין נתניהו בטקס האזכרה הממלכתית לדוד בן גוריון (צילום: אבי אוחיון/פלאש90)

שונאים, סיפור אהבה

קונפליקט בלתי נסבל: מצד אחד הימני חייב לשנוא את מפא"י כי היא התנועה המגניבה והחצופה שבאה לפניו, העפילה ושרטטה גבולות, הבריחה נשק ואת הבריטים, קנתה את הכרת העולם במפעלה וקבעה את הכללים והמוסדות שאין ביכולתו לשנות מהשורש. מצד שני הוא חייב קצת לאהוב את מפא"י כי היא הביאה לעולם את המדינה שהיא משוש חייו ואור עיניו, מימשה את ראשית ההבטחה האלוהית ומה לא.

אם ככה, לא פלא שהימין כועס: הוא מרגיש שמפא"י הזמנית והחולפת הכתימה לתמיד את הישות הנצחית שהיא המולדת. זה כמעט בראשיתי, או מיני: מהזיווג שבין מפא"י לאדמה היהודית נולדה המדינה. והמדינה היא הכל. כמו בקווים הכי מוכרים והכי בסיסיים של תסביך אדיפוס, אליבא דפרויד, הימין רוצה להרוג את אביו (נקרא לו בן גוריון, מטעמי נוחות), ולתפוס בעלות בלעדית על אמו. אבל זו ממשימה בלתי אפשרית: אביו כבר אינו בתמונה ואמו נשארת בדמותה הקודמת, קשורה בקשר כלולות לאביו, למרות כל מאמציו.

בלשון פשוטה: צה"ל יישאר צה"ל, ואלה ראשי תיבות שקבעה מפא"י. בית המשפט העליון יישאר בית המשפט העליון, וההגנה הנרחבת יחסית לחופש הדיבור, מקורה בחזון של שופטים שמינה בן גוריון. מפא"י השיגה את הצהרת בלפור מהבריטים, הביאה לסיום נוכחותם בארץ ותפסה את השלטון מיד עם עזיבתם.

מפא"י קבעה את נוף הארץ: את עיירות הפיתוח בדרום ובצפון ואת תל אביב במרכז ואת שאריות הפליטה מהנכבה היכן שהן ממוקמות. את הבימה במקום שבו היא נמצאת ואת הכנסת במשכנה ה"חדש" מ-1966. מפא"י קבעה את מפת שירותי הביטחון ומשרדי הממשלה הבסיסיים, חלקם עוד לפני קום המדינה: השב"כ והמוסד ואמ"ן, הקריה והבור היכן שהם ממוקמים, האוניברסיטאות הגדולות כולן: הטכניון, העברית, תל אביב, חיפה ובאר שבע. מפא"י ניסחה את העמדות הדיפלומטיות הגדולות של ישראל ואת קווי המתאר לקשרים עם הקהילות היהודיות בגולה. זה הכל עבודה שלהם.

אפשר להמשיך עם רשימה אינסופית אבל העיקר ברור: הימני בן זמננו הוא בן המביט במראה ורואה את תווי פניו של אביו השנוא, למרות כל המאמצים שלו לגדל זקן ולתקוע עגילים ולקעקע. הדמיון בלתי ניתן למחיקה מכיוון שמאגר הגנים קרוב קירבה בלתי ניתנת להכחשה. מכיוון שאי אפשר לשנות את פני הארץ באופן שימחק את נוכחות והישגי מפא"י, או לפחות בלי הריסתה כליל. וזהו איננו אב השנוא רק מחמת תסביך אדיפוס, אותו שלב בילדות שבו הבנים רוצים להרוג את האב כדי לקבל את האם רק לעצמם, על פי פרויד: זהו אב השנוא מחמת ההשפלה שהוא השפיל את בנו. הסירוס שהוא סירס אותו. הזלזול שהוא זלזל בו.

> הפיל בחדר של בנט עולה להורים כסף, והרבה

במחנה הזה שנאת השמאל אינה עזה עד כדי כך: בסתר דמיונם, או בחביון מאווייהם, הציונים הדתיים רואים את עצמם שותפים וממשיכים שווי ערך של מפא"י, לא יריבים מרים האחוזים בקרב טוטאלי של מחיקה הדדית, כמו שהליכוד רואה את עצמו ביחס לשמאל. נפתלי בנט (אקטיבסטילס)

על הדמיון המכעיס לאב אי אפשר לעבור לסדר היום; אבל כשהדמיון הזה מחוזק באדיפליות של מחנות שהגיעו מאוחר למסיבה, אחרי שהאם כבר הולידה את ילדיה והיא אינה בת זוג פוטנציאלית עבורם, וכששני אלה עוד מהולים בזיכרון של זלזול והשפלה, השנאה תהיה יוקדת במיוחד. זה לא סתם שהליכוד נשמע כאילו הוא שונא את השמאל יותר מאשר את הערבים, אף על פי שאת הערבים הוא שונא היטב ולעומק. הערבים לא מעוררים תחושת השפלה. הערבים לא ניצחו את הימין אף פעם, ולא עשו ממנו ליצן. הם גם לא הגיעו לפניו באף תור חשוב. הזעם שהם מעוררים הוא פחות בהרבה.

ואם מסתכלים אפשר לראות שתסביך האדיפוס הזה, לוקה בו הליכוד בעיקר, או אולי אפילו רק הוא, כמחנה ששואף לדומיננטיות אך נדחק לעמדה שולית מסיבות כרונולוגיות גרידא. התסביך הזה אינו מנת חלקו של המחנה הדתי הלאומי. במחנה הזה שנאת השמאל אינה עזה עד כדי כך: בסתר דמיונם, או בחביון מאווייהם, הציונים הדתיים רואים את עצמם שותפים וממשיכים שווי ערך של מפא"י, לא יריבים מרים האחוזים בקרב טוטאלי של מחיקה הדדית, כמו שהליכוד רואה את עצמו ביחס לשמאל.

חיים של שנאה מתמדת

ההבדל הזה באופי הרגשות כלפי השמאל ההיסטורי (שלשמאל הנוכחי אין רשות להיבדל ממנו, כי הדבר יערער כליל את תפיסת העולם של הליכוד ויציג את השנאה והתיעוב שלו במערומיהם: כתוצרים של תודעה שהוקפאה ושומרה בפורמלין בכוונת מכוון לצורך נקרופיליה פוליטית), ההבדל הזה עומד ביסוד הפער האידיאולוגי, כלומר הפסיכולוגי, שבין הבית היהודי לליכוד. נציגי הכיפה הסרוגה והשביס רוצים לשלוט; נקמה והשפלה אינם המניע העיקרי שלהם, ומתוך רצון להידמות למפא"י הם מנסים לשמר שמץ, או לפחות מראית עין של ליברליות.

את הליכוד ליברליות לא מעניינת: אחרי שלושים שנות נתניהו ונצח של תחושת שוליות ומשניות בזמנים הכי קריטיים לבניית המקום הזה, הוא כולו שנאה ונקמה כלפי האויב ההיסטורי שאי אפשר לתפוס אפילו. אויב שאי אפשר לנצח, כי חלק נכבד מהעובדות שקבע אינן בנות שינוי. והעינוי הכי נורא: השנאה לא מוצאת מנוח כי האויב נמצא בכל מקום ובכל זמן. הליכודניק נושא עמו בתודעתו הפרטית את כל מפא"י והצלחותיה המשפילות, את העובדה שהיא הקדימה ועיברה את המולדת באון הראשונים שלה – את כל זה נושא הליכודניק עמו בכל אשר ילך. זה עונש נורא ודבר נורא לעשות לעצמך, אבל כשהשנאה והקורבנות קונות שביתה בנפש זה קשה כקריעת ים סוף לוותר על הכוח שהן מעניקות. הכוח שעיקרו הוא פטור ממוסר והגיון. פטור של קורבנות.

על פי פרויד, הילד מפסיק להתאוות לאמו באופן מיני כשהוא מבין שהוא אינו יריב שקול לאביו, ושאביו עלול לסרס אותו. אז, כשמתרחשת ההפנמה הזו של יחסי הכוחות, או פשוט סדר העולם הביולוגי כפי שהוא מתבטא אצל בני אדם, התינוק ממיר את התשוקה המינית, הזוגית, לאהבה ילדית. אהבה שבה הוא אינו תחליף לאב, אלא צלע נוספת בתא המשפחתי. אז הוא גם יכול לחזור ולאהוב את האב.

אך מה קורה כשהילד מרגיש שפחד הסירוס כבר התממש, מחמת שאביו הדומיננטי, מעבר אמו הבלעדי, כפה עליו קיום שמזכיר את דמותו? מה שקורה במקרה הזה הוא חיים של שנאה מתמדת. שנאה עצמית, קודם כל, אך גם שנאה בלתי פוסקת לאב המסרס והמשפיל, זה שהעדות הגדולה ביותר להצלחתו היא קלסתר הפנים שלך עצמך. נוף מולדתך.

אם הליכוד לא ילמד לקבל את ההיסטוריה של המקום הזה, לא יבין שתפקידו אינו לעקור את מה שבנו קודמיו אלא לשכלל ולתקן את הבר תיקון, סופו שיהרוס את עצמו (השלב הזה פחות או יותר הושלם, מוסרית ואינטלקטואלית), ולא תנוח דעתו עד שיהרוס ויאבד מהעולם את כל מה שמזכיר את החיבור בין אביו ואמו, כלומר הבית שבנו יחד, כלומר המדינה הזו. רק אז, כשייהרס הכל, תימחה מהעולם ומתודעתו אותה השפלה היסטורית שאין דרך ליכודניקית לחיות איתה בשלום.

> מה שיהודים לא מבינים על יחסי כוח בינם לבין פלסטינים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf