newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לקבל את זה שזה נגמר

יום אחד נבין שהשבוע שבו הצבא שחרר צלפים על מפגינים, וראש הממשלה החשוד בפלילים השתלט על טקס יום העצמאות, הפך פליטים לפושעים והכשיר מתקפה מספר הדרכה פשיסטי על הקרן החדשה, יהיה אחד השבועות האחרונים של האשליה על מדינת ישראל חופשית. עכשיו נותרה ההתנגדות האישית

מאת:

חמש דקות בשקט. לא מאמרים מאירי עיניים, או ניתוחים מבריקים ומעמיקים. חמש דקות בשקט, זה מה שדרוש לישראלים וישראליות שעדיין, בשלב הבלתי תמים הזה של חיינו, מאמינים בליברליות, בשוויון, בהומניות, כדי להבין שהמאבק על אופיה ונשמתה של ישראל הוכרע. ושהם בצד שהפסיד.

חמש דקות בשקט, לא הרבה יותר, כדי להבין שהדמוגרפיה וההיסטוריה, הכוח השלטוני ותמיכת העולם, הממסד הביטחוני ונהיית הלב של הרוב המוחלט של היהודים בישראל אינם פנטזיה. הם מציאות פוליטית ואנושית בלתי ניתנת להכחשה.

חמש דקות, זה הכל, כדי להסכים עם הידיעה הפנימית שישראל האידילית, של דגל כחול לבן מתנופף מעל חברה שמחה ושוחרת שלום שמסוגלת להתמודד בהגיון ואנושיות עם הבעיות שלה, ישראל הזו, אם בכלל הייתה קיימת אי פעם, בהחלט אינה קיימת עכשיו.

אולי זה הזמן לקבל את זה.

במבט לאחור, אולי לא היה צריך להיות גאון גדול כדי לחזות שהשבטיות והאובּר-אנושיות שהיהודים מייחסים לעצמם (בעודם שוללים אנושיות משאר בני האדם בעולם, ושוללים אותה בשנאה ובתוקף מבני אדם ממוצא ערבי), המשיכה הבלתי נדלית לנרטיבים של רדיפה וסבל, העובדה שהיהודים מוקסמים עם העבר שלהם הרבה יותר מאשר עם עתיד כלשהו – במבט לאחור אולי לא היה צריך להיות גאון גדול כדי לחזות שאלה ינצחו את הניצנים הרכים והפגיעים של דמוקרטיה, שוויון וחופש.

אולי אין מקום להתפלא שקבוצה לאומית שמעולם לא טרחה להעניק מימד אנושי לקיומם של מי שגירשה מכאן וירשה את מקומם תמשיך ותשתגע בתוך העולם התרבותי החנוק והסגור של הנבדלות המיסטית שלה משאר האנושות, וסופה שתכלא מליוני בני אדם במכלאת ענק ולא תהסס לשלח בהם צלפים, תוך שמנהיגי האופוזיציה שלה מברכים את הצבא תודה על 'חג בטוח ושמח'.

קבוצה לאומית שסופה שתכלא מליוני בני אדם במכלאת ענק ולא תהסס לשלח בהם צלפים ואופוזיציה שמאחלת חג שמח (צילום: דו"צ)

קבוצה לאומית שסופה שתכלא מליוני בני אדם במכלאת ענק ולא תהסס לשלח בהם צלפים ואופוזיציה שמאחלת חג שמח (צילום: דו"צ)

ברגע הזה בסיפור של המקום הזה כל ילד, כל ילדה, שיסתכלו על הדברים בעיניים נקיות מאשליות ומנוסטלגיה, יבינו את האמת: ישראל השתגעה מדי, הלכה רחוק מדי עם השנאה והאמונה בהבלים ובהזיות מיסטיים, פסיכיים, מכדי לחזור ולהיות אי פעם מדינה שבני אדם מצפוניים יכולים לחיות בה בחזה שאינו מעוך מבושה ומכווץ מאיום.

שנאה מושרשת, עממית, לכל דבר הומני

אני כותב את הדברים האלה בעיקר כי אני מרגיש שאין טעם לכתוב אחרים. קיומו של דיאלוג (אפילו בצורת הטחה כועסת, פנייה נרגשת, או הבעת כאב וצער) מצריך מידה מסוימת של אמונה במסוגלות של הצד שכנגד להבנה וראייה כלשהי של עמדה אחרת משלו.

שבישראל 2018, אם אתה לא במיינסטרים הדתי/ציוני, זה כבר לא נכון. אני לא צריך להוכיח את זה. אתם יודעים את זה. השנאה העמוקה שאנחנו מרגישים, הזרות שגורמים לנו להרגיש במולדת – אלה אינם מאפיינים של ויכוח על עמדות: זוהי הכנה פסיכולוגית, מודעת או לא מודעת, לסילוק סופי.

אני הייתי ימני רוב חיי. אני מכיר את השנאה הזו. העיניים האלה כבר אינן עיניי, אבל זכרון המבט השונא הזה עדיין חקוק בי. אני יודע מה זה להסתכל על שמאלני אשכנזי ולראות בו זיהום וזוהמה ונטע זר. ואני יודע, כמו שאתן ואתם יודעות ויודעים, שראש הממשלה הזה, והממסד הפוליטי הזה, של הכוחות השליטים הנוכחיים, לא היה מדבר כמו שהוא מדבר אם לא היה נשען על שנאה מושרשת, עממית, רחבה, לכל דבר הומני ("לא יהודי"). לכל עמדה של פשרנות, לכל ראייה של בני אדם שאינם יהודים כבני אדם.

אני הייתי ימני רוב חיי. אני מכיר את השנאה הזו. העיניים האלה כבר אינן עיניי, אבל זכרון המבט השונא הזה עדיין חקוק בי

יש הרבה דברים שהפסיכולוגיה האנושית יכולה להשתקם מהם, כולל שנאה עזה ויריבות רושפת, אבל להשתקם מראיית הזולת, או מראיית קבוצת אנשים, כלא בני אדם, מזה כמעט אי אפשר להשתקם. למחלה הזו כמעט ואין תרופה.

בארץ ישראל, במדינת ישראל, כשליהודים הייתה סוף סוף ההזדמנות להיות כאחד האדם, לנהל חיים לאומיים סבירים ונורמליים, הם בחרו במקום זה לחסות בצילם של התנ"ך והרובה, הופכים את עצמם לענף משנה מוזר, קולוניאליסטי עד אימה, של אוונגליזם אמריקאי.

"ערכים משותפים", נדמה לי שקוראים לזה.

אבל לא לנתח את ההיסטוריה והפסיכולוגיה של הציונות באתי. את זה עוד יעשו היסטוריונים. באתי להוריד מעל ליבי את העול, עול הכפירה בכל המחנות כולם, ובזרם המרכזי, האומלל ובעל עיניי העגל, יותר מכולם.

השמאל לא פספס הזדמנות להרוס לעצמו

חמש דקות בשקט, ואולי עוד חמש דקות לסקור בעיניי רוחכם איך נפל מעוז אחרי מעוז בדרך להרג חלום המדינה העברית. איך נפלה העיתונות, בוגדת בכל ערך הומני וליברלי בדרכה, מסתירה את הכיבוש, מרדדת ומזנה את השיח, הופכת לחברה נאמנה (או מעריצה שוטה) של המתועבים בפוליטיקאים, נכנעת בפני השררה ונופלת אפיים ארצה בפני ההון. איך קרס בית המשפט והכשיר כל שרץ וכל שיקוץ, כל אמתלה בטחונית וכל גחמה ממסדית.

בית המשפט הזה, שהכשיר את הדיקטטורה הצבאית של מדינת ישראל בשטחים שכבשה ב 67, והכשיר את העינויים, הפינויים, ההתנחלויות – מי שמדמיינים אותו כבן ברית חיים בהזיה.

בית המשפט הזה עוד נדון להסב שברון לב ולהעניק גושפנקא חוקית לכל מעשי העריצות, הרדיפה והכליאה שעוד יבואו בישראל בשנים הקרובות.

אין מזור במעשה הפוליטי: השמאל הפוליטי נמחק ונשלל מכל סוג של השפעה ולגיטימיות ואין לו סיכוי לחזור לשלטון. במקרה האופטימי ביותר מפלגת מרכז גדולה תחבור לימין ותספח מפלגת "שמאל" ציונית ותומכת כיבוש ואפרטהייד כמו העבודה לגוש שלטוני שיהפוך את הקיצוניים והגרועים במעשים לביטוי לגיטימי עוד יותר של רצון העם.

גם אם נתניהו ייילך, חוסר המעצורים של יורשיו בימין יגרמו לכולנו להתגעגע לימים המתונים יחסים של שלטונו. (פלאש90)

גם אם נתניהו ייילך, חוסר המעצורים של יורשיו בימין יגרמו לכולנו להתגעגע לימים המתונים יחסים של שלטונו. (פלאש90)

ולא שבשמאל יש חיים או שכל: אני יותר מתמיד שמשוכנע בקבוצת אנשים אובדנית. בקבוצה שלא פספסה הזדמנות אחת להרוס לעצמה. שלא נתנה לגרעין אחד של כוח לצמוח, ודרסה את כולם בעצמה: את החיבור עם הערבים, את ההתנגדות לכיבוש, את המלחמה בשלטון הדת, את ההפגנות של אלדד יניב, את המאבק של ברק כהן, את הביקורת על הליכוד ומצביעיו. הכל תוך אימוץ הנרטיבים ההרסניים ביותר של הימין: הנרדפות, האין ברירה, הצדק של ההתנחלויות, המזרחיות כרכיב זהות משחית והרסני, שנאת הפריפריה את העיר, הדת האורתודוכסית כנציגה הבלעדית של היהדות. מדובר בסוג של אובדנות חברתית ופוליטית שמישהו יצטרך לחקור פעם.

בשנים הקרובות, ואולי אפילו מייד אחרי תום פסטיבל ה-70 להקמת מדינת ישראל (והנכבה שהיא מעולם לא טרחה להכיר בה, בטמטומה), הברגים שהשתחררו השבוע, והולכים ומשתחררים מאחיזתם כבר תקופה ארוכה מאוד, יילכו ויתרופפו בקצב מסחרר. אנחנו נראה בישראל דברים שלא דמיינו. חופש הדיבור יוגבל, חופש ההתארגנות יצומצם, ההסתה נגד גורמים חתרניים ובוגדניים במימון זר תעלה למדרגה שתגרום אפילו לבני המשפחה שלנו להסתכל עלינו במבט מנוכר, מפוחד, שונא. אם הם עוד לא עושים את זה.

גם משפטי נתניהו המיוחלים לא יביאו אור גדול: רבים מאוד הסיכויים שלא יעמוד למשפט כלל, תוך השחתת ועיקום המערכות (בשלב הזה אין לדחות לחלוטין את הרעיון שהמשטרה והמערכת המשפטית רק עושים הצגה של איום על נתניהו כדי לבצר את כוחו ולתת גושפנקא להרג שאריות הדמוקרטיה). ואפילו אם יעמוד למשפט, ואפילו אם ישלם על מעשיו, דחף הנקמה וחוסר המעצורים של יורשיו בראשות הימין יגרמו לכולנו להתגעגע לימים המתונים יחסים של שלטונו.

האם יש נקודת אור בתרחיש חסר התקווה שאני מציג כאן? כן ולא. כן עבורנו כאינדבדואלים, לא עבור מדינת ישראל, לפחות לא כבית ליהודים ליברליים באמת, אלה ששמים את המשותף האנושי לפני המבדיל האתני-לאומי. עבור אלה, שאני מונה את עצמי ביניהם, לישראל אין תקנה.

החזית היחידה שנותרה היא חזית האי-השתתפות

הנקודה האופטימית היחידה בסיפור הזה היא ההבנה שבניגוד לתעמולה פשיסטית,המדינה היא לא אנחנו. היא לא הנשמה שלנו, ואנחנו לא הגוף שלה. היא לא אדמה, ואנחנו לא עצים הנטועים בה. המדינה היא לא אנחנו. ההשקפה ההומנית תמיד הייתה: המדינה היא הסכמה ארגונית וערכית רחבה בין בני אדם: אם היא מחליטה ללכת בנתיב מטורף אנחנו לא חייבים ללכת איתה. למעשה, יש לנו חובה מוסרית לעצמנו, ולקורבנות שלה, לא ללכת איתה.

לכל אחת ואחד מאיתנו יש בחירה. אנחנו יכולים לבחור לא להיות חלק ממה שמתרחש כאן ונעשה בשם הקולקטיב בהמון דרכים. למעשה, אני אומר כאן, אין לנו שום מוצא אחר. רק להחליט אם אנחנו רוצים להיות חלק, או לא רוצים להיות חלק. כל אחת ואחד מאיתנו בזמן שלנו, במקום שלנו בחיים, בהחלטות הגדולות והקטנות על עתידנו.

החזית האחרונה שנותרה היא חזית אי ההשתתפות וההתנגדות האישית.

לסיום, מילה אחת על אשליית הוויכוח הפוליטי בישראל. אשליה שלי לקח זמן להבין, ואני ממש מקווה לעזור לאחרים לראות מהר יותר.

שני דברים: הראשון הוא תשומת הלב שיש לתת לכך שבפועל המדיניות הישראלית של סיפוח, נישול ואפרטהייד, בתוך הקו הירוק ומחוץ לקו הירוק, מתקדמת באין מפריע ללא שום קשר למאזן הכוחות הפוליטי, בעידוד ובתמיכה נמרצת של מערכת הביטחון. למערכת הזו יש לה כוח עצום, דמיוני כמעט, בניהול העניינים והפרספקטיבה של המדינה הזו. והיא לא עומדת ולא תעמוד לבחירות, ואת האתוס שמצדיק את כוחה מטפחים כל הכוחות הפוליטיים בישראל חוץ מהרדיקליים ביותר.

שנית, ואני רוצה לסיים עם זה: מהרגע הראשון שמדינת ישראל כבשה בני אדם ולא העניקה להם זכויות פוליטיות, ומרגע שהמיעוט המצפוני בישראל (ובעם היהודי בכלל) לא איים לנתק קשר עם המדינה הזו, אופייה וגורלה נחרצו.

כי האמת המחרידה של הכיבוש הדמוקרטי היא כזו: תארו לכם שאתם חמישה חברים שיצאו לטייל, ובדרך נתקלתם באיש אחר, באישה, ברכוש של מישהו.

חבר מהקבוצה שלכם מציע: בואו נהרוג, נאנוס, משדוד את האיש, האישה או הרכוש שנתקלתם בהם. אבל הוא גנב, רוצח או אנס  נאור: הוא לא כופה את זה על הקבוצה. הוא מציע הצבעה.

אתם, כמובן, מצביעים נגד, כי אתם מצפוניים. אבל שלושה מצביעים בעד, והפור נפל. השוד, הגניבה או האונס יוצאים לדרך. בגיבוי הצבעה דמוקרטית. ואתם, אנחנו, ממשיכים להיות חלק מהקבוצה הזו, כי היא דמוקרטיה, נכון? כי הצבענו בסך הכל נגד, ואנחנו מוגנים בפני עינויי המצפון של עצמנו, נכון?

כי מתנהל ויכוח דמוקרטי סביר, לא?

זה מה שנעשה כאן מאז 1967 לפחות. לא שלפני זה היה כאן משהו הוגן, או מוסרי במיוחד: אבל ברגע שרעיון העליונות היהודית, הזכות המוּלדת היהודית לשלוט בכל אספקט של החיים והאנשים בארץ ישראל השלמה, ברגע שהרעיון הזה נפרד מהרעיון של חברה שוויונית ודמוקרטית באמת, שמתקיימת בה זכות בחירה וזכויות פוליטיות שוות לכל הנוכחים, הרעל כבר הוזרק לוורידים והחל תהליך בלתי הפיך.

אף אחד לא יפסיק את ההצגה, אין צורך לומר. על רקע נאומים באנגלית רהוטה (וסתימת פיות מתפשטת), הצגות לאומיות בכלי התקשורת (וצעדים דרסטיים וקטסטרופליים יותר ויותר כלפי הפלסטינים) והעמקה בלתי נסבלת של היאדה יאדה הלאומני והיהודיסטי, בשנים הקרובות בפני אנשים ליברליים במהותם, מצפוניים במהותם תעמוד ברירה פשוטה אחת: להצטרף לצד החזק והרודף, לסתום ולהשלים עם חיים של השפלה וכניעה, או להגר.

זה נגמר. צריך להתעורר למציאות, לקבל את האמת המכאיבה ולהתחיל לחשוב מה עושים הלאה. בחיים שאחרי מדינת ישראל.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

היוזמה משאירה את תושבי עזה נתונים לחסדיהן של אותן ממשלות המסייעות למתקפה הישראלית על הרצועה. חוף העיר עזה, 13 ביוני 2019 (צילום: חסן ג'די / פלאש90)

"הומניטריות מהכורסה": הכשלים של מסדרון הסיוע הימי לעזה

חמישה וחצי חודשים לתוך המלחמה, תושבי עזה זקוקים לסיוע משמעותי שיאפשר להם לשרוד. היוזמה האמריקאית להקמת מסדרון ימי תסייע בכך בטווח המיידי, אך היא מתעלמת מסיבת היסוד לאסונה של עזה: שליטת החנק הישראלית ארוכת השנים  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf