מודל מדינת האזרחים יכול לאחד בין המפגינים לערבים
כדי לעמוד בפרץ העליונות היהודית של המחנה הנגדי, תנועת המחאה צריכה להשיב על השאלה כיצד יוצרים לאומיות אזרחית שוויונית – באמצעות שיחה עם האזרחים הפלסטינים על בסיס של דו-לאומיות. תגובה למאמרו של מנחם קליין
מי שמכונים "ראשי המחאה" מחזקים את המרכיב היהודי של המדינה. הגוש נגד הכיבוש בקפלן (צילום: אורן זיו)
במאמר שהתפרסם באתר זה בשבוע שעבר תחת הכותרת, "במלחמת האזרחים לתומכי ההפיכה יש זהות. למתנגדים – הרבה פחות", עמד פרופ' מנחם קליין על המאפיינים הסוציולוגיים של שני המחנות המתגוששים בימים אלה. מאמרו כלל טיעונים מחדשים לגבי יכולת הגיוס של כל מחנה, אך אני מבקש להתייחס כאן להיבטים הזהותיים המופיעים בו.
לפי קליין, "מחוללי ההפיכה המשטרית מנהלים שיח זהות. הם מנמקים את ההפיכה בצורך לשמור על הזהות היהודית של המדינה ועל העליונות של קבוצת השליטים היהודים על הלא-יהודים… לעומתם, מתנגדי ההפיכה מנהלים שיח זכויות… מתוך שיח הזכויות הם גוזרים את הזהות הדמוקרטית-ליברלית…".
בהדגשים משתנים, הספרות המחקרית הענפה העוסקת בזהות מתמקדת בהגדרה עצמית (היבט קוגניטיבי); הגדרה חיצונית (איך אחרים מסתכלים עלינו, במיוחד אם יש להם כוח להשפיע על ההגדרה העצמית שלנו); תפיסות לגבי העבר (כמו זיקה לאבות משותפים), ההווה (כמו אינטרסים דומים) והעתיד (כמו גורל משותף); מופעי הזהות במציאות החברתית ובאופנים בהם זהות מדריכה התנהגות (השתייכות לקהילה, דפוסי הצבעה וכו'); רגשות (בעיקר תחושת השתייכות, גאווה ואפילו בושה, שמעידה כשלעצמה על השתייכות); וכמובן, תהליכים ואמצעים ליצירת זהות.
>> במלחמת האזרחים לתומכי ההפיכה יש זהות. למתנגדים – הרבה פחות
אלא שתיאוריות אלה כמעט ואינן עוסקות בשאלת המתאם בין קוהרנטיות זהותית ואנרגיה פוליטית (המתבטאת, לדוגמה, ביכולת לסנכרן בין חברי הקבוצה ולייצר מאבק קולקטיבי יעיל) מחד, לבין הפרויקט הפוליטי שאליו חותרת הקבוצה, מאידך.
ככל שעולה הקוהרנטיות הזהותית הפנימית, עולה גם האנרגיה הפוליטית. וככל שדרגת התאימות בינן לבין הפרויקט הפוליטי הנבחר גבוהה יותר, כך גם גדלה היכולת לייצב ולשמר את האנרגיה הפוליטית, ולתרגם אותה למציאות חברתית ופוליטית. זה כנראה אחד השיעורים החשובים שניתן ללמוד מההיסטוריה הקרובה של "אירועי האביב הערבי" – שם הכישלון ללכוד את פרצי האנרגיה הפוליטית המרשימים בפרויקט פוליטי, מנעו את התרגום שלהם למציאות פוליטית דמוקרטית.
במובנים אלה, הזהות האתנוקרטית של מחוללי ההפיכה המשטרית – המבוססת, כפי שטען קליין בצדק, על עליונות יהודיות במרחב שבין לים לנהר – היא חזקה לאין שיעור מהזהות "הדמוקרטית-ליברלית" של מתנגדי ההפיכה. לזהות הזאת יש רמה גבוהה של קוהרנטיות פנימית, שבתורה מספקת לחבריה אנרגיה פוליטית. הלהט האידיאולוגי-קולוניאלי של המתנחלים בגדה המערבית או חברי הגרעינים התורניים ב"ערים המעורבות" הוא דוגמה טובה לכך.
ואכן, מובילי קבוצת הזהות של תומכי ההפיכה מנסים כיום להגדיל את המתאם בין הזהות והאנרגיה הפוליטית לבין הפרויקט הפוליטי, בכך שהם מקדמים את התלכדותם במסגרת משטר של עליונות יהודית ממש – ולא רק פרשנות אנטי-ליברלית של משטר אתנוקרטי-יהודי.
לעומתם, גם אם מחנה המתנגדים להפיכה מצליח לייצר בימים אלה אנרגיה פוליטית מרשימה, מדובר כנראה בפרצי אנרגיה שיהיה קשה מאוד לייצבם. זאת, בגלל דרגה נמוכה של קוהרנטיות זהותית פנימית, ובעיקר בגלל היעדר מתאם בין הזהות של המחנה לבין המודל הפוליטי שאליו הוא חותר – שמושתת על פרשנות ליברלית של משטר אתנוקרטי-יהודי.
הרי, ובאופן אירוני, במאבק בשם ולמען הדמוקרטיה הליברלית (לאזרחים הישראלים, לא לנתינים הפלסטינים), המנוהל ללא הזמנה ואף תוך דחייה של מנהיגי האזרחים הפלסטינים, מי שמכונים "ראשי המחאה" מחזקים את המרכיב היהודי של המדינה, שפועל בעיקר כמגדיר של השתייכות לקהילה הפוליטית – שהיא קבוצת האזרחים הזכאית לעצב את פני המדינה, לפי האתוס המכונן שלה. הסתירה בין הנראות לבין ההוויה זועקת אפילו יותר בהחלטה של מחנה זה להתעלם מהחצר האחורית האפלה של המשטר הישראלי, בדמות הדיקטטורה המוחלת על הנתינים הפלסטינים. אם כן, לא מדובר אלא בזהות אתנו-ליברלית ואתנו-דמוקרטית המתאפיינת בחסר עקיבות פנימית, במיוחד בהשוואה לזהות היריבה.
תביעה לייצור לאומיות ישראלית אזרחית
נכונה וצודקת ככל שתהיה ביקורת זו, לעצור בה יהיה משום חוסר הגינות או חוסר הבנה של התסבוכת התיאורטית, ההיסטורית והפוליטית שלפנינו. שכן כדי להשיג עקיבות/קוהרנטית זהותית פנימית, המושתתת על ערכים ליברליים ודמוקרטיים, שתחולל ותשמר מספיק אנרגיה פוליטית לעמוד בפרץ של העליונות היהודית של המחנה הנגדי, על תנועת המחאה להחליט לעבור למודל מדינת כל אזרחיה.
החלטה זו כרוכה בתביעה לייצור לאומיות ישראלית אזרחית, או לפחות תוכן לאומי ההולם את מדינת האזרחים. למעשה, חלקים מהמחנה השני כבר הבינו זאת הרבה לפני מתנגדי ההפיכה. לדוגמה, בהתייחסות שלו לעניין זה טען יעקוב ברדוגו בערוץ 14: "… אנחנו נמצאים באירוע אחר, שהוא הרבה יותר גדול מרפורמה משפטית… מאבק על מדינה יהודית לבין מדינת כל אזרחיה. הרפורמה היא רק טריגר".
יותר משברדוגו אבחן את המחנה היריב, הוא צפה התלכדות עתידית בין הנראות לבין ההוויה של מחנה היריב, או בין הזהות והאנרגיה שלו לבין המודל הפוליטי המתאים. רוצה לומר, הוא הניח שהמסלול, שתחילתו באימוץ והדגשת תחביר ליברלי-דמוקרטי, סופו שיפרוץ את החומות התודעתית והאתנית ויאמץ זהות אזרחית שוויונית, שלא ניתן קיימה אלא במסגרת מדינת כל אזרחיה – הכרוכה, כאמור, ביצירה של לאומיות אזרחית ישראלית (וגם העדפתה כזהות הקיימת מעל ומעבר לכל זהות אחרת של אזרחי המדינה).
אבחן את המחנה היריב. יעקב ברדוגו (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)
אם אכן כך הוא הדבר – הרי לצד הצבעה על כישלון זה של תנועת המחאה, יש גם להצביע על הקושי ביצירת לאומיות-אזרחית ישראלית. באחד מפסקי הדין החשובים ביותר שניתנו בישראל, המוכר כ"פרשת אורנן", קבע ביהמ"ש העליון כי "לא הוכח שמשפטית קיים 'לאום ישראלי' ואין זה מן הראוי לעודד היווצרותם של 'רסיסי' לאום חדשים".
כצפוי, שופטי ביהמ"ש העליון פסקו כי הכרה בלאום ישראלי מנוגדת למרכיב החוקתי היהודי בהגדרת המדינה, וגם פוגעת בזיקת המדינה ל"יהדות התפוצות". אלא שהנימוק המעניין יותר, שזכה להרבה פחות תשומת לב, הוא זה אשר לפיו הכרה בלאומיות ישראלית מנוגדת גם לאופייה הדמוקרטי של המדינה, ולא רק לאופי היהודי שלה, שכן היא עלולה לפגוע במיעוט הערבי (השופטים לא כתבו המיעוט הפלסטיני).
לעניין זה אומץ הנימוק שלפיו: "אימוץ רשמי, או אפילו בלתי רשמי, של המונח 'העם הישראלי' עלול, במקום להכליל את המיעוט הערבי מבחינה לאומית – להדיר אותו מבחינה אזרחית. […] בציבור הערבי רבים יימנעו, או אף יסרבו מפורש, להגדיר עצמם כישראלים בשל 'חוסר הניטרליות' הלאומית של שם זה, או פשוט מסיבות פוליטיות".
אם זו עמדתו של ביהמ"ש העליון – "מעוז הליברליות" – בשאלה זו, צריך לקחת את כישלון המחאה בהיבט זה בפרופורציה, ולהבין שלא ניתן להטיל את המשימה הזאת רק עליהם. גם האזרחים הפלסטינים מתקשים עד מאוד להשיב על השאלה הישראלית, ונוטים לנתק באופן בלתי משכנע בין המבנה – מדינת כל אזרחיה, לבין התוכן – הצורך בכינון לאומיות אזרחית שוויוניות, שתהיה – בוודאי במצב של שתי מדינות או במסגרת דמיון פוליטי טרנספורמטיבי אליו – גם ישראלית.
סיכומו של דבר, כדי לגבור על פרויקט העליונות היהודית, צריך לאמץ את המודל של מדינת האזרחים. כדי לאמץ את מודל מדינת כל האזרחים, צריך להשיב על השאלה הישראלית, שהיא השאלה איך יוצרים לאומיות אזרחית שוויונית המחברת בין המבנה של מדינת האזרחים לבין תוכן לאומי-אזרחי ההולם אותה. כדי להשיב על השאלה הישראלית, לקראת וכתנאי למעבר למדינת כל האזרחים, לא מספיק לחבוט, אפילו אם בצדק, בשקמה ברסלר וחבריה על חוסר העקיבות והעיוורון של הזהות הליברלית-דמוקרטית שלהם, אלא צריך להראות להם את האלטרנטיבה לעליונות היהודית.
כדי לייצר אלטרנטיבה צריך לקיים שיחה דו-לאומית נוקבת על השאלה הישראלית, אשר תיקח בחשבון את המאפיינים הדתיים, האתניים, הלאומיים של שתי הקבוצות, את המבנה הקולוניאלי, שמרחמו הם נולדו והתעצבו – ומעל הכל את הצורך לסיים את הסבל הפלסטיני ואת הדיקטטורה הצבאית בשטחים הכבושים.
אמיר פאח'ורי הוא משפטן, סוציולוג, עמית פוסט–דוקטורט באקדמיית פולונסקי במכון ון ליר בירושלים, ומנהל שותף של פרויקט ניסן במכון ון ליר לחקר וקידום חברה משותפת
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
