כדי להצליח באמת, המחאה חייבת להתרחב לסוגיות חברתיות

בין השלטים השונים בהפגנות "יום ההתנגדות" למהפכה המשפטית, ניצב שלט ענק שנתלה על קטר של רכבת, ובו נכתב "דמוקרטיה היא הדלק לקטר של המשק". בשלט הזה נעוץ המכשול המרכזי של המחאה, שבגללו היא לא מצליחה, למרות חשיבותה, לסחוף עוד ועוד אוכלוסיות להצטרף אליה.

בסופו של יום, המחאה כלל אינה רלוונטית לרוב האוכלוסייה בישראל. האמירה על השלט מעידה בעיקר על מאבק בין אליטות שנלחמות ביניהן על השכבה העליונה של העוגה, כשהשאר נרמס. בחלק שלא נספר נמצאים לא רק מי שנמנים על אוכלוסיות שחיות בעוני, אימהות חד הוריות, אנשים עם מוגבלויות או קשישים. שם נמצאים רובנו.

אפשר ללמוד את זה מהנתונים הלא מחמיאים: לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר הממוצע במשק ב-2022 היה 12,120 שקל בחודש, לכאורה לא מעט; אך לפי דו"ח המוסד לביטוח לאומי, ב-2019 (הנתון העדכני ביותר), השכר החציוני – שמחצית מהאוכלוסייה מרוויחה פחות ממנו – היה 6,968 שקל בחודש בלבד (71.5% מהשכר הממוצע באותה שנה). מעניין שדווקא את הנתון הזה, שמשקף יותר את מצבה של האוכלוסייה, לא ממהרים לפרסם כאן. בלמ"ס טוענים שלא ניתן לחשב את כולו, מכיוון שהנתונים שהלשכה אוספת הם "ברמת המפעל ולא ברמת הפרט", והביטוח הלאומי מפרסמים אותו רק פעם לשנתיים לערך.

כשמוסיפים לקלחת את קו העוני, שב-2021 עמד על 2,849 שקל בחודש לאדם ו-5,698 שקל בחודש לזוג; את העלייה המשמעותית ביוקר המחיה בשנים האחרונות; את מחירי הדיור הגבוהים; ואת העובדה שלרוב האנשים כלל אין אפשרות לקחת ימי חופש כדי למחות – לא ברור מי מנהל מאבק על איזה משק, ולא נראה שה"מאבק על הדמוקרטיה" מבוסס על שלטון העם, אלא על שלטון הפריבילגים. אלה שיש להם כסף להוציא מכאן, אלה שבכל מקרה בודקים את אפשרותם להגר מכאן.

זה מצער מאוד, מכיוון שההשלכות של הרפורמה המשפטית יפגעו בהכרח ברובנו וביתר שאת באותן אוכלוסיות מודרות שלא לוקחות חלק בהפגנות. וזה עצוב מסיבה נוספת. באופן אירוני, הנרטיב הנוכחי, שחושש לריסוק המשק, לא כל כך רחוק מרוחו של מילטון פרידמן, ששימוש ברעיונותיו הניאו-ליברליים הוביל לעלייתן של דיקטטורות במדינות ברחבי העולם. כפי שמציינת נעמי קליין בספרה "דוקטרינת ההלם", לנערי שיקגו של פרידמן, הדיקטטורה דווקא מאירה פנים, ומתאימה הרבה יותר מהדמוקרטיה. לפחות מנקודת מבט זו, המשק הוא ממש לא הקטר של הדמוקרטיה.

כדאי לחזור לחיים עצמם

לא מזמן נתקלתי בפוסט ויראלי שמתאר את חייה של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, שבאומץ רב העזה להביע דעה ולסחוף אחריה רבים כנגד הרפורמה המתוכננת. בין השורות שמתארות את חייה כילדה שנולדה במעברות והגיעה כנגד כל הסיכויים לנשיאות בית המשפט העליון, צד את עיני המשפט הבא: "לאחר שנים כעורכת דין מכובדת, שעוזרת לבנקים ולחברות ביטוח הגדולות במדינה, היא מגישה בקשה להיבחר לכס השיפוט. היא מוצבת בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב ועוברת לדון בנושאים כמו אי פינוי הגזם ברחובות".

בעודי חוזרת על המשפט שוב ושוב, תהיתי לעצמי מתי עזרה לבנקים ולחברות ביטוח הפכה להיות כל כך "מכובדת", ומה הכוונה בכלל בלעזור לבנקים ולחברות הביטוח – האם הם באמת זקוקים ל"עזרה", נגיד, כמו אלמנה שמפונה מביתה חסרת כל? יותר מזה, האם הנשיאה חיות היתה זוכה לתואר "מכובדת" אם היתה עוזרת לאנשים למחוק חובות, לקבל הנחה בארנונה או לממש זכאות לקצבת הבטחת הכנסה? ומדוע משתמע שלדון בנושאים כמו "אי פינוי גזם ברחובות" פחות חשוב? האם אי פינוי גזם הוא לא החיים עצמם, לפחות עבור רובנו?

במאמרו של פרופ' דנקן קנדי, מאבות הגישה הביקורתית למשפט, שכותרתו בתרגום חופשי "החינוך המשפטי כחינוך להיררכיה" (Legal Education as Training for Hierarchy), הוא טוען שבתי ספר למשפטים אינם ניטרליים, אלא פוליטיים ביותר. החינוך המשפטי, לשיטתו, הוא הכשרה אידאולוגית שנחזית לניטרלית, אבל בפועל נועדה לשרת את ההיררכיה במדינת הרווחה התאגידית. שיח הזכויות בה הוא רק חלק מהסדר הקיים.

הדבר קורה, בין היתר, באופן העברת החומרים הלימודיים – הסטודנטים מנתחים מקרי בוחן שונים, שמייצרים תחושה של הנמקה משפטית שבסיסה בניתוח דקדקני פרוצדורלי. אבל הסוגיות נלמדות בנפרד, ולא מתחברות לתפיסה קוהרנטית משפטית אחת. זוהי תפיסה שבהכרח מייצרת רדוקציה לרעיונות, אך גם לאנשים, וקשה מאוד להמשיג באמצעותה שינויים רדיקלים.

התפיסה הזאת נוכחת גם כאן, ומובילה לכך שלרבים בישראל כלל לא משנה אם מערכת המשפט תרוסק או תינצל. מערכת המשפט ממילא לא עושה עמם צדק, לתחושתם. בג"ץ מחויבות, למשל, שעסק בתיקון לחוק הבטחת הכנסה, אמנם קבע את הזכות לקיום בכבוד כזכות חוקתית, אך דחה את העתירה כשפסק שלא ניתן לקבוע מהו אותו מינימום קיום בכבוד. זאת, בטענות פרוצדורליות כגון "נטל ראייה" ו"בירור עובדתי".

בניגוד לדעת הרוב באותו פסק דין, השופט אדמונד לוי סבר שהעותרים הציגו בפני בית המשפט תשתית לכאורית לפגיעה בכבודם, ולכן נטל ההוכחה שאין פגיעה עובר למדינה. גם הטענה שלא ניתן לחשב "קיום בכבוד" כבר הופרכה בדו"ח חריס (דו"ח הוועדה לבחינת תוכנית הפירעון בהליך פשיטת הרגל) מ-2015, שקבע את הסכום המינימלי הנחוץ לקיום בכבוד, בהתבסס על חישובים סטטיסטיים ליוקר המחיה בארץ. מטרת הדו"ח היתה לקבוע פרמטרים לגיבוש תוכנית פירעון בהליכי פשיטות רגל, ובמסגרתו לקבוע את זכות החייב למחיה הולמת בכבוד. כך, שבהחלט ניתן לחשב זאת. כמובן שאפילו במקרה של פושטי רגל, ההמלצות טרם אומצו רשמית.

לעומת זאת, על הזכויות הכלכליות של האליטות בית המשפט דווקא מצליח להגן. חוק יסוד: חופש העיסוק עשוי לעתים קרובות להתפרש כחוק יסוד: חופש המעסיק, וגם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נותן משקל רב לזכות לקניין לעומת זכויות אחרות שמפורטות בו. מנקודת מבט חברתית, מערכת המשפט היא חלק מההגמוניה, לא משנה אם שמאלית או ימנית.

המחאה החברתית של 2011 העמידה במרכז את הנושאים החברתיים. היא היוותה סכנה אמיתית על ההגמוניה, אבל לא בהפגנות הענק, מרגשות ככל שיהיו, אלא בשיח שהתפתח במאהלים בחודשים שבהם עמדו במרחב הציבורי, בין אוכלוסיות שלא נפגשו לפני כן, ודיברו ישירות. לא נשמעו אז קריאות של אזרחים שמאיימים להוציא את הונם מהמדינה, ולעזאזל הסולידריות. מה שנשמע אז היה שיח של אלטרנטיבה, של תקווה, של החזרת הכוח לידי האזרחים. זה רוסק וכשל, וחזרנו להסתגר.

עכשיו, אל מול גל המחאה המרשים הזה, יש הזדמנות פז לא רק לצאת נגד, אלא לבנות אלטרנטיבה אמיתית. כדי לעשות את זה, כדאי לחזור ליסודות, לחיים, ולהתמקד בתכנים חברתיים.