חלקם של לימודי ההיסטוריה בהפגרה הלאומית

כבר מיומה הראשון של המלחמה הסתמנה הסכמה רחבה ש"הקונספציה קרסה". אבל ככל שעוברים הימים, מתברר שאין ביכולתם של הישראלים לנער מעליהם תפיסות קודמות ולהציע דרך חדשה. עמדת הרוב לפני המלחמה היתה שניתן "לנהל את הסכסוך" באמצעות כוח צבאי, ונכון להיום, זאת גם תמונת העתיד המסתמנת.

הקושי לבחון את המציאות מנקודות מבט חדשות, מתבטא גם בדה-הומניזציה של הפלסטינים תושבי עזה, בחוסר הבנה כיצד זה שיש הפגנות תמיכה בפלסטינים ברחבי העולם, או בהתפלצות לנוכח דבריו של מזכ"ל האו"ם, שדיבר על ההקשר ההיסטורי.

ההקשר, צריך להדגיש, לא מצדיק את התקפת החמאס הנפשעת, או כל מעשי רצח, אונס ופשעים נגד האנושות. ההקשר מאפשר להתייחס למציאות גם באופן שכלתני, ולהציע בתבונה עתיד טוב יותר. זהו בדיוק תפקידם של לימודי ההיסטוריה: לשכלל את יכולתנו לפרש את המציאות.

מפתח להבנת ההווה

לימודי היסטוריה, על פי האנציקלופדיה החינוכית, הוכנסו למערכות החינוך רק בעת החדשה, עידן ההשכלה והנאורות, לאחר שקודם לכן היוו חלק מלימודי הקודש. מטרתם היתה לטפח את תודעת האדם באמצעות "פיתוח הדמיון, כוח השפיטה והחכמה" (כרך 3 עמוד 248).

פרופ' מיכאל הד הסביר כי לימודי היסטוריה משמשים "מפתח להבנת ההווה", באמצעות עידוד חשיבה ביקורתית ובירור שאלות אודות הנחות יסוד ותפיסות מקובלות. רעיון זה עומד גם ביסוד תוכנית הלימודים של משרד החינוך: "הכרת העבר והבנתו הם כלי חיוני להבנת ההווה", באמצעות "פיתוח חשיבה היסטורית, הבנה מעמיקה וטיפוח חשיבה מסדר גבוה".

אלא שמטרות לחוד, ותוכנית לימודים לחוד. כדי לעמוד על תפיסת המציאות שיוצרת תוכנית הלימודים, סקרתי את הנושאים השונים שנלמדים בה ונתתי להם משקל, בהתאם למספר השעות היחסי שבו מלמדים כל נושא. התוצאה מוצגת בתרשים בהמשך.

צריך לסייג ולומר כי יש בתוכנית הלימודים מידה רבה של בחירה, וכן אפשרות להוסיף פרקי העשרה בית ספריים. כמו כן, תודעה היסטורית נוצרת לא רק מלימודי היסטוריה, אלא גם מקריאת טקסטים ספרותיים, טיולים, טקסי חגים ועוד (מקורות הרחבה למטה). הניתוח שאני מציג נוגע רק לשדרת תוכנית ההיסטוריה המומלצת.

בישראל, היסטוריה קדומה, "מבריאת העולם" ועד המאה ה-4 לפני הספירה, נלמדת במסגרת תוכנית הלימודים בתנ"ך. כבר כאן יש רמז לפיגור, שהרי כפי שהוזכר, לימודי ההיסטוריה כתחום דעת עצמאי החלו רק לאחר שחרורם מלימודי הקודש.

בעניין זה, תוכנית לימודי התנ"ך אינה מסתירה את כוונותיה הלאומיות: "ספר התנ"ך מהווה בסיס להבנת היבטים עיקריים בהיסטוריה היהודית-ישראלית", נכתב במשפט הפותח את רציונל התוכנית. תנ"ך לומדים בישראל בהיקף של כ-660 שעות בכיתות ב'-י"ב, אולם קשה לפלח כמה מתוכן מוקדשות להיבט ההיסטורי.

שאר תקופות ההיסטוריה, משיבת ציון ועד להקמת מדינת ישראל, נלמדות לפי תוכנית הלימודים בהיסטוריה (ממלכתי וממלכתי דתי), שעתיים בשבוע, מכיתה ו' ועד י"ב. סך הכל 420 שעות לימוד.

אנחנו מרכז העולם

כפי שניתן לראות בתרשים, מוקד הלימודים הוא בהיסטוריה יהודית וציונית (העיגול הכחול). נושאים אלה מקיפים 70% מזמן הלימוד בחינוך הממלכתי, ו-90% בממלכתי דתי. זה לא חדש. פרופ' אריה קיזל, שחקר את תוכניות הלימודים בהיסטוריה, מצא כי זה היה היחס מתמיד (מקור למטה).

כאשר עוצבה תוכנית הלימודים הראשונה, בתחילת שנות החמישים, דרשו ראש הממשלה ושר החינוך תוכנית אשר תמזג את "זרמי העלייה" לכדי "חטיבה לאומית ותרבותית אחת". אנשי המקצוע, המומחים להוראת היסטוריה, טענו שדווקא לטובת חיזוק ההבנה ההיסטורית של שייכותנו הלאומית, יש ללמד את תולדות העם על רקע תולדות העמים.

אלא שבפועל, השילוב בין שתי ההיסטוריות הניב תוכנית יהודו-צנטרית. שדרת התוכנית נבנתה לפי פרקים בתולדות ישראל, ולכל פרק הודבקה ההיסטוריה הכללית הרלוונטית. מהלך זה גרם לקיטוע ועיוות של ההיסטוריה הכללית לטובת זאת הלאומית.

תמונת ההיסטוריה הנוצרת, מציבה אם כך את תרבויות העולם סובבות כלוויינים זעירים סביב המוקד היהודי ציוני (העיגולים הכתומים בתרשים). התוצאה היא שהבוגרות והבוגרים של לימודי ההיסטוריה בישראל, יתקשו להבין מציאות אחרת, שבה הם אינם מרכז העולם.

לשם השוואה, מומלץ לצפות באינפוגרפיקה histomap. תרשים זה צויר בשנת 1931, והוא מתאר את יחסי הכוחות בין תרבויות העולם, לאורך ארבעת אלפים שנות היסטוריה. לנוכח הרצועות המייצגות את אימפריות התרבות, מהים האגאי, דרך איראן ועד סין, תתקשו למצוא את הרצועה הדקיקה המייצגת את תרבותנו. הפער בין השוליות שלנו בהיסטוריה העולמית, לבין תפיסתנו העצמית כמרכז, הוא שמקשה עלינו להיעזר בהיסטוריה כדי לפרש את מציאות חיינו.

אנחנו אירופה, אנחנו המערב

מאפיין מעוות נוסף של תוכנית הלימודים בהיסטוריה, הוא ההישענות על תולדות אירופה. גם זה אינו חדש, ומאפיין את החינוך ההיסטורי מראשית הציונית. קיזל מזכיר שתי סיבות לכך: ראשית, מי שפיתחו את תוכניות הלימודים וכתבו את ספרי הלימוד, נולדו ובגרו באירופה. זאת ההיסטוריה שהם הכירו בתודעתם שלהם.

שנית, הישענות על ההיסטוריה המערבית שירתה את צורכי התנועה הלאומית הציונית. התנועה תפסה את עצמה כתנועה לאומיות משכילה וחילונית, שהיא חלק מתנועת ההתעוררות של עמי אירופה. ההיצמדות ללאומיות האירופית, שימש נימוק לרכישת לגיטימציה.

כתוצאה מכך, אם נלמדת היסטוריה עולמית, היא כולה היסטוריה של אירופה. כל תולדות המזרח התיכון, עולם האסלאם או האומה הערבית (העיגול הירוק בתרשים), נלמדים בחינוך הממלכתי בהיקף של 20 שעות (מתוך 420). בחינוך הממלכתי דתי הם מסתפקים ב-6 שעות הוראה בלבד.

אבל האמת היא שאנחנו לא אירופה: סיפורי האבות נטועים במרחב שבין צפון סוריה ומצרים, סיפורי המקרא התרחשו כולם לצד עמי המזרח מאדום ועד פרס, וספרות הפרשנות שגשגה בבבל ובצפון אפריקה. אפילו מרד החשמונאים התרחש מול סוריה ולא מול יוון האירופית.

עוד נשים לב שתרבויות המזרח הקדום, הודו, סין, רוסיה, מרכז אמריקה או ההיסטוריה של אפריקה, אינם נלמדים כלל. התוצאה היא שתוכנית הלימודים מנוכרת לכל תפיסה של זהות קיבוצית, שאינה לאומיות אירופאית. האומה הערבית, לשם דוגמה.

אנחנו על-זמניים ועל-טריטוריאליים

עיוות נוסף בלימודי ההיסטוריה הוא טשטוש המושגים ההיסטוריים, ואנכרוניזם: שימוש במושגי תקופה אחת להבנת תקופה אחרת. בחומרי הלימוד, בשיח הכיתתי, ובוודאי בשיח הציבורי, אנחנו משתמשים במונחים מגוונים, ללא אבחנה ודיוק.

לשם דוגמה, השימוש במונח "מדינת החשמונאים". "מדינה" הוא מושג מודרני, המשקף מסגרת משותפת לכל האזרחים, ללא הפרדה בין שליטים לנשלטים. זוהי תפיסה חברתית שלא הייתה קיימת לפני העת המודרנית, אז התייחסו למעמד השליטים בלבד: אימפריה, קיסרות, ממלכה, נסיכות וכדומה.

תוכנית הלימודים מחברת בין עבריים, יהודאים, יהודים, ציונים וישראלים. היא גם מדלגת בין מסגרות חברתיות שונות כגון: בית, שבט, קהילה, עם, אומה, לאום, ממלכה, מדינה וארץ. כך יוצא שאנחנו שייכים לאומה העברית, לבית יעקב, לשבטי ישראל, למלכות דוד, לממלכת יהודה, לשושלת החשמונאים, לעם היהודי, לקהילת קודש, ללאום הציוני, למדינת ישראל ולארץ ישראל.

הטשטוש הזה אינו מקרי. אם היינו רק ציונים, הרי אנחנו טיפה קטנה ושולית בתולדות העמים. אולם אם אנחנו במקביל גם העם היהודי ובני ישראל, הרי אנחנו על-זמניים ועל-טריטוריאליים. זה משתלב היטב עם תפיסתנו העצמית כמרכז העולם.

הרחבת ההיסטוריה אינה איום קיומי

החינוך ההיסטורי הנוהג בישראל, כפי שכתב פרופ' אבנר בן עמוס: "מאפשר לחברי הקהילה לדמיין את עצמם כמשתייכים ליישות עצמאית ואחידה, גדולה ונעלה מכל אחד מן היחידים המרכיבים אותה". זהו החינוך הלאומי במירעו.

כדי שנוכל להתבונן במבט מפוקח יותר על המציאות, נדרשת הרחבה של תוכנית הלימודים בהיסטוריה. הרחבה כזאת לא תחתור בהכרח תחת זכות קיומה של מדינת ישראל, כפי שחוששים המחנכים הלאומיים. דווקא תמונה היסטורית עשירה ורב גונית, תסייע בידי בוגרות ובוגרי מערכת החינוך להתמודד עם המציאות המורכבת, ולהציע קונספציות חדשות, כחלופה למציאות הקורסת לנגד עינינו.

—
מקורות בהם נעזרתי:
אבנר בן עמוס (2000), היסטוריה, זהות וזיכרון: דימוי עבר בחינוך הישראלי. רמות.
אריה קיזל (2008), היסטוריה משועבדת, ניתוח ביקורתי של תכניות לימודים וספרי לימוד. מופ"ת.