ב-1973 משרד החינוך דאג לחוסן חברתי. היום הוא בורח מאחריות

רבים משווים את מה שקרה ב-7 באוקטובר בעוטף עזה למה שקרה 50 שנה קודם לכן, ונודע כמלחמת יום כיפור. מתקפת פתע, שבעקבותיה התחוללה מלחמה ארוכה, מלווה במשבר חברתי-פוליטי עמוק. משום כך, יש היגיון להשוות כיצד פעלה מערכת החינוך בישראל באותה מלחמה, לעומת האופן שהיא מתמודדת היום עם המלחמה מול חמאס.

>>עזוב את החינוך, קיש. זה גדול עליך

בארכיון המדינה נשמרו מאות מסמכים של מטה משרד החינוך מאותם ימים, והם זמינים לקריאה ברשת. מכולם משכה את תשומת ליבי פסקת הפתיחה של הפרק "לקחים כלליים", מתוך "דו"ח מסכם – הערכות משרד החינוך ומערכת החינוך במלחמת יום הכיפורים ולאחריה". הדו"ח פורסם בפברואר 1974 (תיק לימודים בשעת מלחמה, עמ' 226). על הדו"ח חתומים מי שעמדו בראש המשרד (מדצמבר 1969), השר וסגן ראש הממשלה יגאל אלון, והמנכ"ל אלעד פלד. וכך נכתב:

"היעדים המרכזיים של מערכת החינוך לא השתנו כלל בעקבות המלחמה והם, לפי סדר עדיפויות: קידום שכבות מצוקה, חינוך ערכי לאומי חברתי, קידומם של בני המיעוטים, קידום מערכת החינוך על ידי פתיחותה וגיוונה, הפעלה תקינה וסדירה של המערכת הקיימת.
מבחנו של החינוך אינו רק במלחמה, כי אם בעיקר בחיים הרגילים והיומיומיים. יש לשקוד ולטפח אזרח ואדם שיבַחן בחיי היומיום ולא דווקא במשימות של מלחמה."

מדיניות חינוכית חברתית

התרגשתי לקרוא את הדברים האלה, המבטאים את הקשר בין חוסנה של מערכת החינוך ויכולתה לתפקד בשגרה ובחירום, ובין המדיניות החברתית של הממשלה. מערכת חינוך מתפקדת היא רק גלגל אחד במכונה החברתית, שהיא נגזרת של מדיניות ממשלתית פרו חברתית. וההופכי של היום בולט לעין: שנים ארוכות של ממשלות אנטי חברתיות מתבטאות במערכת חינוך מדשדשת, בשגרה ולכן גם בחירום.

היעדים החברתיים, שהוזכרו במסמך, לא נותרו אז רק כהצהרה על הנייר. באותה קדנציה של אלון ופלד הורחבה אחריות המדינה לחינוך על ידי הוספת כיתת הגן, וכן כיתות ט'-י' לחוק חינוך חובה (תיקון 5); בוטל מבחן "הסקר" הממיין, שנערך בסוף כיתה ח', וחסם את דרכם של ילדי השכבות המוחלשות להשכלה תיכונית; הונהגה מתכונת יחידות הלימוד בחישוב הזכאות לבגרות, מהלך שגיוון והרחיב את אפשרויות הבחירה במגמות התמחות בתיכון; ונוסדה האוניברסיטה הפתוחה, שהנגישה השכלה אקדמית לכל מי שרק רצו בכך.

זה לא שלא היו קשיים ובעיות, אבל נראה שמדיניות החינוך אז התבססה על כוונה לצמצם את פערי ההשכלה. זה היה לפני שהליכוד ויתר לראשונה על אחריות מפלגת השלטון על החינוך, כאשר העביר את המשרד כאתנן פוליטי לציונות הדתית, אחרי שניצח בבחירות ב-1977. לפני שמערכת החינוך הופקרה לידי "כוחות השוק" ו"צורכי המשק" תחת מדיניות ההפרטה של משרד האוצר ב-1985; וכמובן לפני השתלטות פורום קהלת על משרד החינוך ב-2023, באמצעות שר חסיד ומשנה למנכ"ל מטעמם.

לקיים את מערכת הלימודים בשלמותה

ההחלטה המשמעותית ביותר שקיבל המשרד ב-1973 היתה האם להפעיל את מערכת החינוך ובאיזה מתכונת. התשובה היתה חד משמעית, והיא העידה, לדעתי, על חוסן לאומי: הפעלת מלאה של כל מערכת החינוך!

המלחמה פרצה בשבת (6.10), וביומיים הראשונים מערכת החינוך לא פעלה כלל, "מטעמי זהירות" (תיק לימודים בשעת מלחמה א', עמ' 76). אולם כבר ביום שני (8.10) ניתנה הוראה לחדש את הלימודים מלמחרת, בכל הגנים ובתי הספר, "גם אם אין מקלטים" (עמ' 444).

לפחות מן ההיבט הבטיחותי, מדובר בהחלטה אמיצה. דו"ח מבקר המדינה על הפעלת מערכת החינוך במלחמת יום כיפור מלמד, כי לא היו חדרי ביטחון (מקלטים) בכל בתי הספר: "מרבית מוסדות החינוך פעלו בהיקף מלא בתקופת המלחמה, הן מוסדות שבהם קיימים מקלטים תקניים העונים על הדרוש, והן מוסדות, שבהם לא התאימו המקלטים לצורכי המוסד או אף שלא היו בהם מקלטים כלל."

חוזר של המזכירות הפדגוגית לגננות מ-15 לאוקטובר מעיד כי חסרונם של חדרי מקלט לא שימש חסם בפני הפעלת הגנים. "אם אין מקלט בגנך", נכתב לגננות, "תרגלי עם הילדים מציאת מחסה בפינות הגן על הרצפה בדרך משחקית" (עמ' 172).

בדיעבד אנו יודעים כי העורף האזרחי לא נפגע במהלך המלחמה ב-1973, אולם המידע הזה לא היה בידי מקבלי ההחלטות בזמן אמת. למעשה, ההחלטה התקבלה באחד מרגעי השפל המפחידים בתולדות המדינה: יום שני, 8 באוקטובר, שבו כשלו התקפות הנגד של צה"ל בסיני ובהר חרמון.

ישיבת הממשלה שנערכה באותו ערב היתה קודרת במיוחד. במהלכה הובהר כי "צה"ל נותר ללא כל עתודות של כוחות" בשעה ש"המצב חמור וצפויה עוד מלחמה קשה וממושכת". עוד נמסר לשרים שלא צפוי שינוי במגמת המלחמה גם ביום המחרת. ואף על פי כן, באותה ישיבה התקבלה הודעתו של השר אלון, כי החל ביום שלישי, "אנו רוצים לקיים את מערכת הלימודים בשלמותה". זאת מנהיגות חינוכית.

וזה לא נגמר בכך. ביום רביעי (10.10) הוחלט, בתיאום עם ארגוני המורים, לבטל את חופשת חג הסוכות, ולהפעיל באופן מלא את מערכת החינוך גם בימי חול המועד (עמ' 447). ביום שישי אושר לרשויות המקומיות (עקרונית ותקציבית) להאריך את יום הלימודים עד ארבע אחר הצהריים, גם אם הרשויות אינן חלק מתוכנית "יום לימודים ארוך" (עמ' 424). באותו יום אושר לרשויות המקומיות להפעיל גם את החינוך המשלים (החינוך הבלתי פורמלי) בשעות אחר הצהריים, בבתי הנוער, בתי התלמיד ובמועדונים השכונתיים (עמ' 426).

המשך קיום החיים הסדירים במדינה

שני נימוקים מרכזיים מוזכרים במסמכים להתעקשות על הפעלת מערכת החינוך במלוא יכולתה: שחרור ההורים לעבודתם, ושמירה על השגרה כמרכיב בחוסן החברתי.

ביום שני (8.10) פנו שלוש אחיות במכתב לשר החינוך: "ברצוננו להתריע על מחדל רציני אשר קורה בימים אלה, והוא: סגירת גנים ובתי ספר יסודיים". האחיות הסבירו כי הן נדרשות למשמרות עבודה של 12 שעות בבית החולים, בעליהן גויסו לצבא, ועקב כך "מסתובבים ילדינו ללא פיקוח וללא השגחה, נמצאים במתח עצום ואין מי שירגיע אותם" (עמ' 465). האחיות ביקשו לא רק להפעיל את מערכת החינוך, אלא להאריך את יום הלימודים עד אחר הצהריים ולבטל את חופשת סוכות, כפי שאכן קרה.

התלמידים כמובן התנגדו. "מכתב זה אני כותבת כאשר כולי פקעת עצבים לשמע הידיעות ברדיו על התחדשות הלימודים בחופשת סוכות", כתבה לשר נערה מרמת גן. נימוקיה היו רבים: "התלמידים שרויים במתח נורא עקב המצב, אי אפשר להתרכז בלימודים והם רק מעצבנים", "תלמידים רבים התנדבו לפעילות בערים, דבר שיגרום להיעדרם מהלימודים", וכן: "ההורים בבית היסטריים ולנו התלמידים לא נותר אלא להרגיעם ולעזור להם". ובכלל: "מדוע שתשללו מאיתנו את החופש?", מה גם "שלא הובטח לנו שיינתנו במקומם ימי חופשה אחרים" (עמ' 467).

המכתב הגיע למשרד כמעט חודש לאחר שנכתב, ועל כן כתב פקיד אלמוני בשוליו: "התקבל ב-8.11 העניין עבר זמנו".

מכתב תלונה דומה מתלמידים בקיבוץ לביא דווקא הגיע למשרד בזמן, והם זכו לתשובה מטעם עוזר השר: "השר היה סבור כי רצוי, עקב מצב המלחמה, לקיים לימודים גם בחול המועד סוכות. להחלטה זו היו מספר נימוקים, ובין השאר: הרצון לקיים אורח חיים נורמלי בעורף, הצורך לשחרר אימהות לעבודה במשק ולמילוי המחסור בכוח אדם, וכן הרצון להפחית את השוטטות של בני נוער ברחובות" (עמ' 257).

בחוזר מאת המזכירות הפדגוגית למורות ולמורים בחטיבות הביניים, שנשלח ביום ראשון של חול המועד (14.10), מוסברים הדברים ביתר פירוט:

"ההחלטה של משרד החינוך על קיום לימודים בכל שלבי מערכת החינוך בתקופת חופשת סוכות משקפת את המדיניות הכללית, בדבר המשך קיום החיים הסדירים במדינה במידת האפשר. אוכלוסיית התלמידים היא חלק נכבד של העם ופעילות תקינה שלה מסייעת לניהול החיים התקינים בעורף… אנו מודעים לקשיי המורים להורות בתנאים של מתח, ולקשיי התלמידים ללמוד. אולם, דווקא בתקופה כזו, זקוקים התלמידים לפעולה בתוך מסגרת חברתית מוכרת להם ולקשרים מסודרים עם מבוגרים העשויים להבינם ולהדריכם" (עמ' 395).

קיש לא מבין את תפקידו

לא צריך ליצור תמונה נוסטלגית מתקתקה, שכן ודאי היו גם בשנת 1973 קשיים. אבל מתוך שלל המסמכים עולה תמונה של משרד חינוך, שלפחות יודע מה הוא רוצה מעצמו. וזה בהחלט קשור, כך אני חוזר ומציע, למדיניות החברתית של הממשלה ולתפיסה החברתית של תפקיד המשרד.

זה לא המצב כיום. בדיון בוועדת החינוך של הכנסת במלאת חודש למלחמה הנוכחית, התבררה תמונה עגומה של חידלון וכישלון משרד החינוך להעמיד מסגרות לימודים לתלמידות ולתלמידים המפונים מהדרום ומהצפון. המשתתפים בדיון הציעו רעיונות שונים לעזור למשרד. כך, למשל, הציע ח"כ סימון דוידסון להזרים תקציב לאגודות הספורט המקומיות, על מנת שהן יארגנו חוגי ספורט למפונים.

על כך השיב שר החינוך יואב קיש: "אנחנו סַפָּק. אנחנו לא רגולטור, אנחנו לא קובעים מדיניות, אנחנו ספק. ואם יש מקום שרוצה ספורט, יקבל ספורט… אני אעשה מה שהם רוצים".
שר חינוך שתופס עצמו כספק ולא כמנהיג חינוכי, זאת הרעה החולה של מערכת החינוך במלחמה הנוכחית.