הענישה הקולקטיבית בגדה: "צריך אישור מהצבא לזרוק זבל"

בלילה של הפיצוץ בבית החולים אל-אהלי בעזה, הזעזוע, האבל והצער שאפפו את הגדה המערבית מאז ה-7 באוקטובר הפכו לזעם יוקד, שהופנה ברובו לכיוונה של הרשות הפלסטינית. המתח גבר, וההפגנות נגד עמדת הרשות הפלסטינית בעניין עזה הפכו אלימות; כוחות הביטחון של הרשות הגיבו בירי חי ובגז מדמיע, והובילו חמושים בג'נין לפתוח באש בתגובה. ילדה בן 12, רזאן נסראללה, נהרגה בעימותים שפרצו בעיר, וכמה אחרים נפצעו.

אף שהזוועה בבית החולים אל-אהלי היתה הסיבה המיידית למחאות, הן ביטאו חוסר שביעות רצון כללי משתיקתה של הרשות הפלסטינית בנוגע למלחמה בעזה. המוחים צעקו סיסמאות שקראו להפלת המשטר ברשות ולהתפטרות הנשיא מחמוד עבאס.

העובדה שעבאס ביטל את הפגישה המתוכננת בירדן עם נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, וחזר מיד מעמאן לרמאללה אחרי הפיצוץ בבית החולים, לא הצליחה להרגיע את הזעם הציבורי. כמה עשרות פלסטינים בשכם המשיכו למחות גם למחרת, ונתקלו בירי ובגז מדמיע מצד כוחות הביטחון של הרשות. לפי מקורות רפואיים, מספר הפצועים בהפגנות הגיע ל-40. משרד הבריאות של הרשות הפלסטינית לא דיווח על מספר הפצועים.

לפני הפיצוץ בבית החולים שררה דממה בערים הפלסטיניות בגדה. אחרי מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר וההפצצות הישראליות ברצועת עזה בתגובה, הצבא הטיל סגר הדוק והגבלות תנועה על פלסטינים בשטחים הכבושים.

הסגר, שנועד לשמור על ההפרדה המוחלטת בין הגדה לעזה בזמן ההתקפות הישראליות, גרם לפלסטינים בגדה להרגיש כאילו שהם חיים מחדש את ימי האינתיפאדה השנייה בתחילת שנות ה-2000. גם באותם ימים הצבא הישראלי כפה על הגדה המערבית אסטרטגיה של קנטוניזציה, באמצעות סגירת כבישים בשערים ובמחסומים מאולתרים, שנועדו ליצור הפרדה בין כפרים לבין עיירות וערים, ובין עיר לעיר. הרשויות בישראל גם אסרו על פלסטינים לנסוע בכבישים שמחברים בין צפון ודרום הגדה, בעיקר באמצעות "מחסום הקונטיינר" הידוע לשמצה ליד בית לחם, שפועל עד היום.

כתוצאה מכך, פלסטינים רבים בגדה חשים אימה ותשישות, לא רק בגלל הסגר אלא גם בגלל השינויים העמוקים שחלו החודש, שנראה כי שינו באופן מהותי את התמונה הפוליטית באזור.

מאז מתקפת החמאס, מספר ההרוגים, מספר תקיפות המתנחלים ומספר מקרי הגירוש של קהילות מקומיות זינקו, ללא כל צפי לדין וחשבון. מאז 7 באוקטובר ועד יום שני השבוע, נהרגו בגדה המערבית קרוב ל-100פלסטינים ויותר מ-1,700 איש נפצעו על ידי כוחות ישראליים או מתנחלים, לפי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA).

תמונות קורבנות ההרס ההמוני הותירו צלקות עמוקות בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני. עם קרוב ל-6,000 הרוגים בעזה ואוכלוסייה שלמה על סף מה שעלול להפוך לגירוש המוני, פלסטינים באזור כולו חיים בפחד תמידי. והיעלמותה של הרשות הפלסטינית בזמן המשבר מעוררת תהיות כבדות לגבי העתיד.

השנה הקטלנית ביותר

עוד לפני 7 באוקטובר, הפלסטינים בגדה המערבית התמודדו עם פלישות חוזרות של הצבא הישראלי וצעדי ענישה בעקבות חידוש ההתנגדות הפלסטינית בערים כמו ג'נין ושכם. ריבוי של כלי נשק בחברה הפלסטינית והיחלשות שליטת הרשות הגבירו עוד יותר את החרדה הקולקטיבית.

בנוסף, קהילות פלסטיניות וכבישים מבודדים, בעיקר באזורי C ו-B, סבלו מהתגברות אלימות המתנחלים, שלא פעם קורית בנוכחות חיילים אך בלא התערבותם, לעתים הם אף מצטרפים לאלימות. כל זה יוצר אווירה נפיצה מאוד, בעיקר תחת הסגר הנוכחי, שכמובן לא חל על המתנחלים.

"זה יוביל לבידוד של הכפרים והעיירות, ויאפשר למתנחלים לשלוט באזור", אמר האני עודה, ראש מועצת קוסרה, כפר ליד שכם, שבו נהרגו לפני שבועיים שעבר ארבעה תושבים, בהם ילד, במהלך מתקפה של מתנחלים חמושים. למחרת, בזמן הלווייתם, נורו למוות עוד שני אנשים, אב ובנו.

באותו זמן, מדיניות הירי על מנת להרוג ארוכת הטווח של הצבא הישראלי בגדה החמירה את מה שכבר היתה השנה הקטלנית ביותר לפלסטינים מאז תחילת הרישומים ב-2005. ב-12 באוקטובר, למשל, ממש מחוץ לכפר סילוואד, מזרחית לרמאללה, חיילים ישראלים במחסום פתע פתחו באש והרגו את רנדה עג'אג' בת ה-37, ופצעו את בנה איסמעיל.

הפחד מפני שימוש בכוח קטלני גדול, והופך פעילויות שגרתיות למפגשים שיש להם פוטנציאל מסכן חיים. סלאם סעדה, בת 33, תושבת רמאללה, אומרת שהיא "מפחדת להתעטש" ליד המחסומים הצבאיים שבהם היא חייבת לעבור כשהיא נוסעת מדי שבוע לשכם, לבקר את הוריה הקשישים. "אני נמנעת מלנסוע לשכם עכשיו, כי אני מפחדת שזה נהיה יותר מסוכן", היא אומרת.

בינתיים, העיירה חווארה – שבה מתנחלים ביצעו פוגרום בפברואר ושסובלת מהתקפות תדירות מאז – מתמודדת עם סגר צבאי של רחוב המסחר והמגורים המרכזי שלה. התושבים נאלצים לבקש אישור מהצבא כדי לבצע משימות בסיסיות. הרשות המקומית בחווארה, וראש המועצה מועין דמידי, חייבים לתאם עם הצבא כדי שיוכלו לספק שירותים לקהילה שלהם.

"אחרי מאמצים ממושכים, הצלחנו לקבל אישור למשפחות שגרות ברחוב הראשי לחצות את הכביש ברגל כדי לזרוק זבל", אומר דמידי, בהדגמה של האופן שבו אפילו הדברים הפשוטים ביותר לא יכולים להתבצע בלי אישור הצבא. גם החשש מהתקפות מתנחלים באזור עדיין גדול, למרות הנוכחות הצבאית הגדולה. "זה מצב לא ייאמן של ענישה קולקטיבית", הוא מוסיף.

מזרחית לרמאללה, הקהילה הבדואית בוואדי אל-סיק, שיושבת בשטחי C, היא אחת מכמה קהילות שנאלצו להתפנות בגלל אלימות המתנחלים הגוברת. פלסטינים ופעילים נכחו במקום ביום חמישי האחרון, ומנעו את מה שהיה יכול להידרדר לאלימות קשה יותר; בסופו של דבר, קבוצת מתנחלים ממאחז סמוך תקפה את אחד מבתי הקהילה, ואז כמה מתנחלים וחיילים מיחידת "ספר המדבר" גררו משם שלושה פלסטינים, שניים מהם עובדי הרשות הפלסטינית שסייעו לתושבי הכפר, התעללו בהם במשך שעות, ואז העבירו אותם לידי חייל מהמינהל האזרחי.

>> בעוד העיניים נשואות לדרום ולעזה, הטיהור האתני בגדה מואץ

"המתנחלים תוקפים פלסטינים, ואז מטיחים בנו האשמות מוכנות מראש שהצבא אפילו לא חוקר", אומר עבדאללה אבו רחמה, מנהל ועדת ההתנגדות להתנחלויות ולגדר הקשורה לאש"ף. "אם לא היתה שם קבוצה של פעילים בינלאומיים, ובהם ישראלים, הם היו עלולים להרוג אותנו".

"ההנהגה שלנו לא רלוונטית"

מאז מתקפת החמאס, אלפי פועלים פלסטינים מעזה, שרובם עובדים בישראל, מצאו את עצמם לכודים מחוץ לרצועה הנצורה ותקועים במקומות העבודה שלהם. רבים מהם הועברו במהירות לגדה המערבית, לדבריהם ללא כל פיצוי. חלקם עוכבו שעות במחסומים, ומאות מוחזקים במתקן כליאה. כ-3,000 פועלים נכלאו בתוך ישראל, ומוחזקים ככל הנראה בתנאים קשים.

אחד מהפועלים האלה, באסם קטרנה, בן 37, חושש שבנו נהרג בהפצצות ישראליות במחנה הפליטים ג'באליה בעזה. אבל הוא לא יודע בוודאות, מכיוון שהוא מקבל דיווחים מקוטעים – הרשת הסלולרית בעזה אינה מספיק חזקה כדי שמשפחתו תוכל לספר לו בדיוק מה קרה, והחשמל ברצועה נותק לגמרי. "אני מנסה להוציא שיחה אחת. זה אסון, ואני רוצה להיות עם המשפחה שלי עכשיו, מתים או חיים", אמר קטרנה.

פועל נוסף, ג'מיל אסקר, בן 33, אמר שלמרות שהוא עובד בערים בישראל כמה חודשים, הוא הרבה יותר מודאג מנוכחותם של המתנחלים בשטחים הכבושים. "זו הפעם הראשונה שלי בגדה המערבית. אני לא מאמין עם מה אתם צריכים להתמודד, כשהמתנחלים ביניכם, כאן באותו שטח, חמושים ומלווים כל הזמן בכוחות הכיבוש", הוא אומר ומסתכל סביבו, מחשש להגעת מתנחלים.

מושלת רמאללה, לילה רנאם, אומרת שהרשות הפלסטינית תספק לפועלים העזתים את כל צורכיהם, אבל חסרים להם מוצרים בסיסיים רבים, כמו מזרנים, שמיכות ובגדים. רק מעטים זכו לקבל סיוע אמיתי מהרשות. לעומת זאת, הם מקבלים אספקה ממתנדבים ופעילי שטח כמו סחר ח'טיב מאל-בירה. בזמן שדיברנו, היא עברה על רשימת מוצרים חיוניים לחלוקה לפועלים העזתים שאותה הקלידה בטלפון שלה.

"זו תקופה קשה, אבל אנחנו חייבים לסמוך על הסולידריות של הקהילה שלנו, מכיוון שההנהגה שלנו בגדה המערבית אינה רלוונטית", אומרת ח'טיב.

ההפגנות ביום שלישי חשפו את הביקורת העזה שנמתחת על הרשות מצד תושבים שסבורים כי היא עושה מעט מדי. בשבוע שעבר, השקט שאחז בגדה הופרע לזמן קצר, כשזעם רב התפרץ ברשתות החברתיות אחרי שעבאס מתח ביקורת על חמאס.

הצהרתו של עבאס – שעליה דיווחה סוכנות הידיעות הפלסטינית הרשמית ונאמרה במהלך שיחה שקיים עם נשיא ונצואלה, ניקולאס מדורו – קראה לשחרור אזרחים משני הצדדים, כולל אסירים פלסטינים בבתי כלא בישראל, גינתה את הרג האזרחים על ידי שני הצדדים, ואמרה כי מעשי חמאס אינם מייצגים את העם הפלסטיני. הדיווח תוקן תוך זמן קצר והוחלף באמירה: "הנשיא גם הדגיש שהמדיניות, התוכניות וההחלטות של אש"ף מייצגים את העם הפלסטיני, והם היחידים שעושים זאת, לא מדיניות של אף פלג אחר".

ההצהרה הזאת פגעה בעצב רגיש אצל פלסטינים רבים. הרשות הפלסטינית – שעבאס נבחר לעמוד בראשה ב-2005, ונשאר בשלטון יותר מעשור אחרי הזמן שבו היה אמור לסיים את כהונתו – נמצאת במשבר לגיטימיות, שהדחייה החוזרת והנשנית של הבחירות, מעצרים פוליטיים והיעדר מוחלט של תהליכים דמוקרטיים או תהליכי איחוד בפלסטין רק מחריפים אותו. רק מעטים חושבים שהרשות מגינה על האנשים בשטח, מעבר להגשת תלונות בבתי דין בינלאומיים ופורומים שונים ואספקת שירותים בסיסיים מינימליים. בשל כך, בעיני התושבים, דבריו של עבאס כי חמאס "אינו מייצג את העם הפלסטיני" מעוררים את השאלה: אז מי כן?

לפי האני אל-מסרי, מנהל מכון המחקר הפלסטיני מסראת, המלחמה הנוכחית מדגישה את הצורך הקריטי בשינוי בזירה הפלסטינית. ההיעדר הבולט של "המוסדות הפלסטיניים הרשמיים", במיוחד אש"ף, ניכר בשיח הפוליטי השברירי, ובכישלון לגבש מנהיגות מאוחדת שתעמוד מול ישראל.

"להנהגה הפלסטינית יש כיום הזדמנות –אולי האחרונה שלה – ליישר קו עם אנשיה ולתעדף אחדות", אומר מסרי. "מכיוון שאחרי המלחמה הזאת, ללא קשר לתוצאותיה, [ישראל] תדרוש ממנה להיות בובה על חוט; אחרת, ייפטרו ממנה והיא תוחלף ב[יישות] אחרת".

מסרי מזהיר גם שמפלגת פתח של עבאס, שהיסטורית הובילה את אש"ף, "חייבת לקחת יוזמה ולנצל את הרגע ההיסטורי הזה. אחרת, גורלה יהיה כגורלה של מפלגת העבודה הישראלית, שבאופן דומה הקימה והובילה [את התנועה הציונית] במשך זמן רב, וכיום בקושי מצליחה לעבור את אחוז החסימה".

פאטמה עבד אלכרים היא עיתונאית מרמאללה. הכתבה פורסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס