חברה יהודייה נחטפה לעזה, חברה מעזה מחכה למותה

אף בן אנוש לא היה עומד בזה, ברגעי האימה והעמידה מול מוות ודאי בבית. בית שנשרף בהתקפה של חמאס על כפר עזה, 10 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

באותו בוקר שבת ארור, רציתי להאמין שאני בסיוט בלתי נסבל, ותכף אתעורר, והכל ייגמר ואחזור לעוד יום חופש רגיל ומשעמם. אבל לא. אנחנו – ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים, כאן, מעבר לגדר ההפרדה ובעזה, בדרום, במרכז, בצפון, בירושלים ובכל מקום – נקלענו למציאות איומה ואי אפשר לנשום. המוח והלב לא יכולים לברוח ממראות הזוועה של גופות, פצועים ושבויים. מועקה עמוקה ואימה מתגלגלים מול עינינו, כמו גל צונאמי, שכולנו יודעים שיכה בעוצמה את חוף המבטחים שנדמה שהיה קיים.

>>כאוס טוטלי: מסע מצולם בזירות בדרום

באותו בוקר שבת ארור, ידענו שמלחמת נקם מסיבית, אכזרית וחסרת גבולות תפתח את שערי הגיהינום מעל ראשם של יותר משני מיליון בני אדם, שרובם המכריע, בדיוק כמונו, שרויים בהלם מוחלט, והם לא חטאו אלא בהיותם עזתים הנתונים תחת מצור כבר 16 שנים. בני אדם חפים מפשע, שישלמו את המחיר המחריד של ה"נקמה" היהודית. הצבא המוסרי בפלנטה לא איכזב, אסף את כבודו הרמוס ויצא למתקפה, שאולי תרווה את צימאון הנפש ההומייה לחורבן, לשיטוח, להשמדה, להכחדה ולשריפה של בני אנוש מהצד השני של הגדר שנפרצה.

הצבא קרא למלחמה "חרבות ברזל", וחמאס קרא לה "טופאן אל אקצא", "מבול אל אקצא". ואנחנו, ישראלים ופלסטינים, כנראה נטבע במבול הדמים, נתאבל מעל חרבות הברזל ונחכה להצלה.

תמונות מכל הצדדים

אני מצויה בשני עולמות. מצד אחד אני מקבלת את סרטוני הטיקטוק, ה-reels, והפוסטים המחרידים של אזרחים תושבי הדרום, שמתחננים על חייהם בפני חמושים רעולי פנים, שפלשו לביתם וטבחו בהם. תמונות של ילדים, נשים, קשישים וגברים נרצחים. ילדים אבודים, קשישות חטופות, ואמא מבועתת, מחבקת שני פעוטות ומשוועת לישועה.

להיכנס למישהו הביתה ולפתוח באש זה הטרור האמיתי. גופות בכפר עזה, 10 באוקטובר 2023 (צילום: אורן זיו)

אף בן אנוש לא היה עומד בזה, ברגעי האימה והעמידה מול מוות ודאי במרתף הבית, על רצפת המטבח, ליד המדרכה, בדרך לרכב המילוט. זה הטרור האמיתי: לפלוש למקום שאמור להיות בטוח יותר מכל מקום אחר, ולפתוח באש על חסרי ישע. אין הגדרה אחרת למעשה הזה.

ומצד שני, בעולם המקביל, רצו לי בראש סרטים עתידיים של הרס, הפגזות, גופות מבותרות ומשפחות שלמות שייכחדו תחת ההריסות. סרטים על חרבות ברזל, בטון ועפר שיקברו תחתם גופות של פלסטינים בעזה. אבות ירוצו עם גופות של תינוקות מדממים, ואימהות יצרחו מכאב ומאובדן ברחובות עזה הבוערת.

ואכן, מתקפת חיל האוויר החלה. הפגזות, טילים, פצצות בכל מקום. מהמקום שאני גרה בו שומעים ורואים את מטוסי הקרב של ישראל בשמיים, אחד אחרי השני. הבן שלי פיתח מומחיות. פצצה של ישראל מרעידה את כל האזור ומתלווה לה ברק עז. רקטות של חמאס משמיעות "בום" הרבה יותר חלש וקצר, ואם כיפת ברזל מיירטת את הרקטה, רואים את הפיצוץ באוויר, כמו פטריה בשמיים.

מצד אחד מצאתי את עצמי עוקבת אחרי הנעדרים והנרצחים מהנגב, חברות ומכרים יהודים שמחפשים קרובי משפחה ברשתות, ומשפחה בדואית שלמה שאין בסביבתם ממ"ד, שנהרגו בה ארבעה ילדים. מצד שני, ניסיתי לדבר בוואטסאפ עם חברות מעזה שפגשתי לפני חודשיים במחנות הפליטים, כדי לוודא שהן בחיים.

"הדודים שלי גרו במגדל פלסטין הגדול שהופגז ראשון", סיפרה אחת מהן. "הם קיבלו טלפון מהצבא שאמר להם להתפנות, והם יצאו אחרי חמש דקות. כל הדיירים ראו את ביתם נופל מול עיניהם. הדודים בסדר, חלקם ברחוב, בבתי ספר, אצל המשפחה, וגם שם מסוכן, ביום השני (להפצצות; ס"ס) כבר לא היו התראות, הפצצה מגיעה מהשמיים וזהו. מוות מכל עבר, כל אחד עלול למות בכל רגע. אם אשרוד, בטח מישהו אחר ממשפחתי ימות".

הפצצות הישראליות הגיעו, כצפוי. פלסטיני מעזה בביתו שנהרס בהפצצה, 10 באוקטובר, 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש 90)

אישה אחרת, ממחנה מוגאזי, סיפרה: "איבדתי 13 בני משפחה בשתי הפגזות. אח שלי וילדיו לא הספיקו לעזוב את הבית. אחיינים ובני דודים, כולם התחבאו בקומה אחת. נמצאו שבע גופות עד עכשיו, לא יודעת איך ומתי נקבור אותם".

ממחנה הפליטים דיר אל בלח כתבה לי פעילה במרכז הנשים: "אנחנו מחכים למוות, תתפללו שיהיה קצר. אין מים, אין חשמל, ואין מזון. יש בני אדם תחת מצור, אולי העולם יבין עכשיו שאנחנו כלואים כאן כבר שנים".

וחברה אחרת אומרת: "ברור שזה (ההתקפה של חמאס, ס"ס) מחריד. כולנו בפחד מהמלחמה הזאת. המכה לישראלים קשה מאוד, ואת יודעת שאני שונאת את מה שחמאס עושים לנו כבר שנים. ישראל מפגיזה אותנו כל שנה-שנתיים, ורוצחת אלפים כבר 15 שנים. אבל אולי יש תקווה קטנה, שכל השהידים שייפלו לא יהיו לשווא, שאולי-אולי יצליחו הפעם להגיע להפסקת אש נורמלית תמורת השבויים ולא סתם הודנה עלובה, הודנה בלי חופש,  בלי יכולת תנועה, בלי מעברים, בלי יכולת להתפרנס בכבוד, כשאת מחכה למאה דולר של קטר שחמאס מחלקת. העולם, והישראלים במיוחד, יבינו שאי אפשר לכלוא אותנו לעד".

איחלה לבקר בעזה באופן חופשי

בעודי משחזרת בראשי את השיחות הקשות האלו עם נשים, שאולי לא יהיו בחיים תוך שעות אחדות, אני מקבלת ידיעה על חברתי ויויאן סילבר מקיבוץ בארי. היא חטופה ואיבדו איתה קשר. פשפשתי בהתכתבות שלי איתה ולא יכולתי לנשום בעודי מדמיינת אותה בדרך למקום עלום, אי-שם בעזה, מוקפת רעולי פנים. ויויאן פעילת שלום, אישה אמיצה ובעלת חוש הומור נפלא, שתמיד סירבה להרים ידיים, פעלה לסיום המצור ואיחלה לחזרתם של הימים שבהם ביקרה בעזה באופן חופשי. שכנעתי את עצמי שעוד נספר בדיחות יחד על החוויה שלה בשבי. בטח היא תחזור, אמרתי לעצמי.

התפרסמה רשימה עם שמות 13 הנרצחים הבדואים, ואחריה הגיעה רשימת הנעדרים מהנגב, שנחטפו. לא ראיתי את משפחותיהם במסיבת העיתונאים שעשו קרובי הנחטפים. אני די בטוחה שלא נשמע על סבלם, מסיבות ידועות.

שהמוות יבוא מהר. מפנים גופה באזור מחנה הפליטים ג'בליה בעזה, 11 באוקטובר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש 90)

ואם האזרחים הפלסטינים בישראל לא מספיק קרועים ואבודים בגלל הטראומה הזו, בא החשש מאלימות כלפיהם מצד יהודים. הודעות הסתה רצות ברשת, ובבית חנינא בירושלים פלסטיני הוכה. בקבוצות מדיה פלסטיניות בערים המעורבות, שעוד לא יצאו מהטראומה של אירועי מאי 2021, נשלחו קריאות אזהרה כיצד להתנהג בסביבה מעורבת ורותחת. ברשתות נכתבו הוראות התנהגות לעובדים ולסטודנטים ערבים. רק כדי שלא תיפתח חזית של עימות בערים המעורבות ובמרחבים המשותפים. הכעס וההסתה עלולים להתפוצץ לנו בפרצוף.

הילדים שלי הזהירו אותי מהופעות בתקשורת העברית מתוך מחשבה שכל מסר לשלום, לחיים משותפים, לסולידריות ולקצת שפיות – לא יחולל שום שינוי עכשיו, אבל עלול רק לסכן את המשפחה, כמו שקרה ב"צוק איתן".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

חברה מהגדה, מבילעין שליד רמאללה, התקשרה לשאול לשלומי, כי שמעה שהרקטות של חמאס הגיעו גם אלינו, ושהמתנחלים מאיימים לתקוף אותנו ולנקום בנו. "מסכנים אתם שם, הערבים בישראל", אמרה לי, "מכל הצדדים אתם חוטפים. מה שתעשו, תאכלו אותה, בואי אליי עם הילדים לכמה ימים". פלסטינית מרמאללה מציעה מקלט לפלסטינית בישראל מחשש שתיפגע מטילי חמאס או מיהודים כועסים שהיא חיה איתם.

אני מוקפת במחשבות האלו על המקום הארור והמורכב הזה שנולדנו אליו, ועל המנהיגות העלובה משני הצדדים שמובילה אותנו – מרקם אנושי כה עשיר, כה עצוב וכה חפץ חיים בו זמנית – לשום מקום. הלב והמוח שלי הכריזו על עצירה מוחלטת, על קיפאון. איני יכולה יותר. אני חייבת פשוט דממה.