ועדות הקבלה והפיקציה של תאגיד היישוב הקהילתי

בשבוע שעבר עבר תיקון לפקודת האגודות השיתופיות, שמאפשר הרחבת השימוש בוועדות קבלה ליישובים בני יותר מ-400 תושבים לא רק בפריפריה, ועם הוספה מפורשת של ההתנחלויות. מודעה ששמחה על התיקון נחתמה על ידי נציגי התנועות הקיבוציות, המושביות וההתנחלויות גם יחד. יש לומר, התיקון אינו חל על קיבוצים ומושבים, שרשאים להפעיל ועדות קבלה, בלי קשר לתיקון הנוכחי. הוא כן חל על מה שמכונה "הרחבות" – אותן שכונות של מי שאינם חברי הקיבוץ או המושב, אך מקבלות מהם שירותים קהילתיים.

מעבר לחוסר הסבירות (רק העילה המשפטית בוטלה, סבירות זה עדיין עניין לגיטימי), מדובר בביזוי העיקרון הקואופרטיבי – סוגי האגודות שעליהן מוחל התיקון כלל לא היו צריכים להתקיים. אין כל הצדקה לרישום תאגידי של "יישובים קהילתיים", שאין כל הבדל בינם לבין שכונות אחרות.

צריך להבהיר, פקודת האגודות השיתופיות, בניגוד לחוק החברות או חוק העמותות, אינה מתייחסת לסוג אחד של תאגידים, אלא קובעת מסגרת ל-27 סוגים שונים של אגודות שיתופיות (למעשה 30 סוגים שונים של אגודות שיתופיות – שלושה תתי סוגים של קיבוצים וכן אגודת פקדון ואשראי). בין סוגי האגודות יש אגודות לפי אופי הפעילות: אגודה חקלאית, אגודת שיכון, אגודה צרכנית, אגודה למתן שירותים וכן אגודות גג למיניהן. על אלה מתווספים שמונה סוגים של אגודות שמאגדות תושבים ביישוב: מושב עובדים, כפר שיתופי, יישוב קהילתי כפרי, קיבוץ שיתופי, קיבוץ מתחדש, קיבוץ עירוני ומושב שיתופי.

לכל אחד מסוגי היישובים הגדרה ברורה, ויש בו מרכיבים של שיתוף, בהיקף שונה ובתחומים שונים. הסוגים שבהם רמת השיתוף היא הגבוהה ביותר הם קיבוץ שיתופי וקיבוץ עירוני, הפועלים על בסיס שוויון בין החברים, ההכנסות משותפות והבעלות על הקניין היא קולקטיבית – כלומר, שכר החברים נכנס לקופה משותפת וחברים מתנהלים כלכלית באופן שוויוני. בסוגים האחרים, הבעלות המשותפת היא רק על חלק מהקניין או הפעילות של היישוב ואין בהם שיתוף בהכנסות – כלומר, כל משק בית מתנהל כיחידה עצמאית ושותף בבעלות על קניין מסוג מסוים או בפעילות מסויית.

"חוק ועדות הקבלה" מתייחס למעשה להחלת האפשרות לסנן תושבים בשני סוגי היישובים שבהם רמת השיתופיות היא הנמוכה ביותר: "יישוב קהילתי כפרי" ו"אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית". בשני סוגי היישובים הללו, עיקר הפעילות של האגודה הוא ארגון התיישבות חבריה כקהילה וניהול חיי הקהילה. יישובים בעלי אופי ייחודי, קיבוצים ומושבים, רשאים להפעיל ועדות קבלה, בהתאם לתקנונם.

כאשר מדובר ביישובים בעלי אופי ייחודי, ודאי כאשר מדובר ביישובים שבהם קיימת שותפות כלכלית רבה, יש הצדקה לכך, כל עוד השיקולים אינם מפלים קבוצות שלמות ונעשים באופן ענייני – בהתאם להגדרה הקואופרטיבית. אפשר וצריך לבקר חלק מהתקנונים הללו – אולם כמדיניות ציבורית, אין לשלול קיומם של יישובים בעל אופי מובחן. הבעיה היא שמחילים באופן מלאכותי אבחנות גם לגבי שכונות שאין להן כל אופי ייחודי.

הסיבה שחלק מהקיבוצים והמושבים, ולמרבית הבושה ראשי התנועות הקיבוציות והמושביות, תמכו בחקיקה היא מה שמכונה "הרחבות" – אותן שכונות הסמוכות לקיבוצים ולמושבים, אשר תושביהן אינם חברי הקיבוץ או המושב, אך הם מקבלים ממנו שירותים.

הגיע הזמן לחוק קואופרטיבים אמיתי

פסק דין קעדאן (משנת 2000) עסק בשאלת אפלייתה של משפחה ערבית, שנפסלה מהצטרפות לאגודה השיתופית המאכלסת את היישוב הקהילתי קציר. באותה פרשה, מינהל מקרקעי ישראל הקצה קרקע לסוכנות היהודית, וזו הקימה אגודה שיתופית אשר לא קיבלה אל שורותיה ערבים. נשיא בית המשפט העליון  דאז, אהרן ברק, קבע כי "המדינה אינה רשאית להפלות במישרין על בסיס של דת או לאום בהקצאה של מקרקעי המדינה. מכאן נובע כי המדינה אף אינה רשאית להפלות בעקיפין על בסיס של דת או לאום כהקצאה של  מקרקעי המדינה".

הרציונל לאפליה, כפי שהוצג על ידי המדינה, הוא שמדובר בשטח גיאוגרפי שנרשם כאגודה שיתופית. מעצם הרישום, על פי עמדת המדינה, קמה לאותו יישוב או לאותה שכונה הלגיטימציה, הזכות לקבוע מי יוכל לרכוש בית בהם. השופט ברק בחן את ההחלטה מנקודת מבט מהותית, ותהה מהו ההבדל בין היישוב הקהילתי שהוגדר ונרשם כאגודה שיתופית, לבין מה שמוגדר כיישוב עירוני ואינו רשום כישות משפטית תאגידית נפרדת. ברק קבע, בצדק, כי לא ניתן לראות כל הבדל בין השכונות השונות, ועצם הקצאת הקרקע לסוכנות היהודית, ברישום של אגודה שיתופית, אין בה כדי להצדיק אפליה.

בעקבות אותו פסק דין התקבל ב-2011 התיקון לחוק המאפשר קיום ועדות קבלה ביישובים כאמור, כל עוד מדובר רק ביישובים בנגב או בגליל ואין בהם יותר מ-400 משפחות. השופט גרוניס, אחד משופטי הרוב בבג"ץ סבח (בג"ץ 2311/11 אורי סבח ואח' נגד הכנסת ואח') (2014), תיאר את היישובים האמורים באופן פסטורלי: "יישוב קהילתי קטן בנגב או בגליל, הממוקם על קרקע של המדינה, מעוניין לצרף לשורותיו תושבים חדשים".

העתירה נדחתה משני טיעונים עיקריים: האיזון שבחוק – מיקום וגודל – והן בטיעון שמוקדם לדעת כיצד יופעלו המבחנים שנקבעו בחוק ובעיקר הסעיף הבעייתי של "התאמה קהילתית" אשר לצדו "איסור הפליה". באותו פסק דין, לא נבחנה כלל שאלת הייחודיות של היישוב, והצדקת רישומו כאגודה שיתופית לעומת כל שכונה אחרת.

התיקון הנוכחי מגדיל את מספר משקי הבית מ-400 ל-700 – כלומר, מבטל את האיזון הראשון, וכן מרחיב את האזורים תחתיו, כך שההתנחלויות יוכלו לערוך סינון של המתיישבים.

צריך לומר בבירור, אין זה משנה מהם הקריטריונים שלפיהם נבחנים המבקשים להתקבל לאגודה – אגודות שיתופיות משני הסוגים האמורים אינן אמורות להירשם כאגודה שיתופית. זהו רישום שכל מטרתו הצדקה להקמת ועדות קבלה לשם אפליה. אספקת שירותים קהילתיים אין בה כדי להצדיק רישומה של שכונה כתאגיד – מבחינה מהותית היא לא תאגיד כלל, היא ישות מוניציפלית, כמו כל שכונה אחרת. ההרחבה הנוכחית של החוק נועדה לאפשר יצירה והגדלה של שכונות שאין להן אופי ייחודי, וכל עניינן הרצון לדחות קבוצות מסוימות. בתוך ישראל, יפגעו בעיקר ערבים. בהתנחלויות ייפגעו בעיקר עניים, שמחפשים פתרונות דיור זולים, שממשלות הימין מספקות למתנחלים בלבד.

דבר אחד ברור אחרי החקיקה הנוכחית והוא שהגיע הזמן לחוק שיעסוק בקואופרטיבים, ויעגן את ערכיהם כך שתיווצר הפרדה ברורה בין הקואופרטיבים, שמקדמים כלכלה סולידרית ופועלים בשוויון, שיתוף ודמוקרטיה, לבין האגודה השיתופית – הגדרה שאין בה משמעות ערכית ולעתים, כמו במקרה הנוכחי, נושאת בקרבה סתירה של העקרונות הקואופרטיביים.