"הקרקע בשלה, יותר נשים ערביות מוכנות היום לדבר"
כבר יותר מעשרים שנה לילא ג'רושי-חסן פועלת למען קרבנות אלימות והטרדה מינית בחברה הערבית והיא רואה שינוי גדול, במיוחד בתקופה האחרונה. "הבעיה שלמשטרה יש עדיין סטיגמה לגבי נשים ערביות", היא אומרת
2019 היתה שנת מפנה במה שנוגע להטרדות מיניות בחברה הפלסטינית. הנושא עלה לכותרות, העיתונות הפלסטינית עסקה בו, ואתר ערב48 ערך תחקיר בן כמה פרקים על הטרדות מיניות מצד אמנים ופעילים בזירה התרבותית והפוליטית.
העיסוק בנושא עורר מחלוקת גדולה. חלק תמכו בנשים ואף יצאו להפגין אתן. אחרים בחרו לשתוק, ואפילו להאשים את הנשים.
"כל אישה היא פמיניסטית בלי שתדע, כי נולדנו חופשיות". לילא ג'רושי-חסן (צילום: ג'ומאנה אשקר)
הקורונה החזירה את הנשים ואת עבודת הארגונים הפמיניסטיים שנים אחורה. ב"אלסואר", ארגון פמיניסטי ערבי-פלסטיני התומך בנפגעות תקיפה מינית, נרשמה עלייה של 30% בפניות בנוגע לאלימות כלפי נשים מאז פרוץ מגיפת הקורונה.
"אני קוראת לזה מגיפה לא מוצהרת", אומרת לילא ג'ארושי-חסן, בת 50, פמיניסטית ואמא לשתי בנות, רכזת פרויקטים ומגייסת כספים בארגון. "בשלושת המקלטים לנשים מוכות בחברה הפלסטינית אין אפילו מקום אחד פנוי. 70% מהמובטלים הן נשים. יום האישה הוא לא יום של חגיגות, אלא יום שמציינים בו את המאבק של הנשים".
לילא התחילה לעבוד כמתנדבת בתחום ההגנה על נשים עוד לפני שארגון "אלסואר" הוקם באופן רשמי באמצע שנות ה-90. "התחלתי להגדיר את עצמי כפמיניסטית רק באוניברסיטה", היא מספרת. "עד שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, לא ידעתי מה המשמעות של פמיניזם, אבל מאז ומתמיד הייתי פמיניסטית, בלי להבין את המושגים ואת ההגדרות".
"ראיתי דוכן עם עלונים, לקחתי עלון ומישהי שאלה אותי אם אני רואה בגבר ששוכב עם אשתו בעל כורחה כתקיפה מינית", מספרת ג'רושי על התחלת הפעילות שלה. "עניתי לה 'לא', והייתי בהלם מעצמי שעניתי לה כך. התשובה שלי ערערה אותי. למחרת פניתי לקבוצה של הערביות במכרז הסיוע והתחלתי להתנדב, ומאז אני פעילה.
"כל אישה היא פמיניסטית בלי שתדע, כי נולדנו חופשיות לפני שהפנמנו את הדיכוי. מאז שאני ילדה הייתי פמיניסטית. ראיתי שהנשים בשכונת אלג'ואריש שברמלה, שם גדלתי, הן קבוצה שנמצאת בשוליים. תמיד הרגשתי שיש דיכוי. בחתונות הנשים היו אלה שעבדו ובישלו ושרו. השירים היו מיועדים כולם לגברים. לי זה היה מוזר, ושאלתי את עצמי למה ואיך?
"אני מסתכלת היום לאחור ומבינה שעשיתי המון דברים שהיום הם מובנים מאליהם אבל אז לא היו מקובלים, כמו לצאת וללמוד באוניברסיטה. בתמיכת ההורים שלי יצאתי ולמדתי. הייתי הראשונה בשכונה. הופעל לחץ חברתי עלי ועל ההורים שלי. היום הרבה נשים לומדות.
"היום יש יותר אלימות כלפי נשים ורצח נשים בשכונת אלג'ואריש, כתוצאה מהאלימות הכללית והפשע, אבל גם הגבלת תנועה ואיסור על נשים לצאת לשוק העבודה וללמוד זה סוג של אלימות. לא אלימות פיזית, אבל אלימות".
ארגון אלסואר, הפועל למען שוויון מגדרי, הוקם על ידי קבוצת נשים פלסטיניות בשנות התשעים. "אנחנו מאמינות בפמיניזם רדיקלי המתמקד בפוליטיקה של הגוף", אומרת ג'רושי, "לכן הרבינו לפעול בעניין התקיפה המינית והאלימות נגד נשים".
ג'רושי מספרת שבהתחלה קבוצת הנשים הפלסטיניות הזו היתה חלק ממרכז הסיוע לנפגעות מיניות. "אבל היו הרבה חילוקי דעות פוליטיים", מסבירה ג'רושי מדוע הן החליטו להקים גוף עצמאי.
"הפמיניזם איחד אותנו, אבל אי אפשר להפריד את הפמיניזם מהשחרור הלאומי", היא אומרת. "אנחנו חלק מהעם הפלסטיני. אנחנו לא יכולות להיות שותפות עם היהודיות רק בעניין אחוות נשים ולריב אתן על העניינים הפוליטיים. השחרור הלאומי, הפמיניסטי והחברתי הולכים ביחד. הפמיניזם של הקבוצות המדוכאות הנמצאות בשוליים שונה מהפמיניזם של הנשים שנמצאות במרכז. זה מאתגר מאוד".
ג'רושי מסבירה שבארגון הן פועלות לא רק עם קורבנות תקיפה מינית ואלימות, אלא גם מנסות לייצר חממה לפעילות של נשים צעירות כל שנה. "אנחנו עושות סדנאות לצעירות והן הופכות להיות מתנדבות", היא אומרת, "אנחנו מנסות לחנך חינוך פמיניסטי, מנסות ליצור דור צעיר פמיניסטי ומודעות לשוויון מגדרי".
איך היו התגובות כשאלסואר הוקם ואיך התגובות היום?
"ההבדל מאוד משמעותי. יש יותר פניות ומקבלים יותר את הארגון ואת הפעילות שלו. בשנת 1994 פנו לאסואר 77 נשים, בשנת 1999 פנו 105 נשים, ובשנת 2019 קיבלנו 620 פניות. נשים עדיין מפחדות לדבר, יש עדיין המון אשמה ובושה שמלוות את הנשים, אבל היום יש יותר נשים עם אומץ. הגענו לתוצאות האלה אחרי שנים של עבודת נמלים יומיומית".
מה קרה בשנה וחצי האחרונות שעניין ההטרדות המיניות תפס כותרות ואפילו סוקר בתקשורת הערבית?
מפגינות במחאה נגד רצח נשים בגן צ'רלס קלור בתל אביב, 1.6.2020 (צילום: אורן זיו)
"הקרקע נהיתה יותר בשלה. יותר נשים פונות אלינו ומבקשות ייעוץ משפטי, אבל רובן לא פונות למשטרה. המון פעמים המשטרה היא חלק מהבעיה ולא מהפתרון. לתנועת מי טו היתה השפעה. היא פרצה את הסכר. בזמן המהפכה בכיכר תחריר, עוד לפני מי טו, לקבוצות פמיניסטיות במצרים היה אומץ לקום ולספר על התקיפות המיניות שקרו בכיכר. זה עודד הרבה נשים לדבר. אני מצפה שבעתיד יהיה גל חדש. אנו מקבלות פניות גם מהגדה ומהרצועה, ולא רק מהפלסטיניות בישראל".
למה נשים לא פונות למשטרה?
"אנחנו מלוות את הנשים בתהליך. מי שרוצה לפנות (למשטרה), אנחנו אתה. הבעיה עם המשטרה היא שהחוק לא מייצג אותנו. אנחנו מדוכאות ומופלות לרעה במדינה היהודית. אפילו בפעילות שלנו אנחנו לא מעיזות לחסום כבישים כמו שהישראליות עושות בהפגנות שלהן, כי יש סכנה אמיתית ומוחשית לחיינו. בקלות יכולים לירות בנו.
"הקשר שלנו עם המשטרה מורכב. המשטרה נתפסת אצלנו, הפלסטינים, כאויב והם רואים בנו, הפלסטינים, אויבים. כל פלסטיני הוא פצצה מתקתקת עבורם. יש למשטרה המון סטיגמות כלפי הנשים הערביות. אמנם יש שינוי מגמה אחרי העבודה של הארגונים הפמיניסטיים, אבל זה לא מספיק. ראינו המון מקרים שנשים פנו למשטרה, המשטרה לא עשתה כלום והנשים נרצחו".
כשנשים מספרות וחושפות סיפורי הטרדה ואונס – יש לכך יותר קבלה היום?
"העניין מסובך, אבל כן, היום יותר נשים מספרות, רוצות לספר ולהשמיע את קולן. מצד שני יש נשים שמפחדות לחשוף את מה שעברו כדי שהמשפחות לא ישפטו אותן ויגבילו את התנועה שלהן. אבל לנשים היום יש יותר מודעות לנושא, במיוחד בקרב הצעירות. אנו רואות את זה לפי הביקוש מצד בתי הספר וקבוצות של צעירים שרוצים שנגיע ונרצה בפניהם. מצד שני יש עדיין את אלה שמאשימים את הנשים במה שהן עוברות. יש עדיין סטיגמות לגבי הנשים שעוברות הטרדה או אלימות מינית".
היו מי שטענו שההטרדות המיניות שנחשפו בשנה האחרונה הן "לייט", שהן כלום. מה את חושבת?
"אין כזה דבר לייט. כל אחת מתמודדת עם זה אחרת. זה תלוי גם בגיל שלה ומתי היא עברה את ההטרדה. יש הטרדות שמשאירות אצל הנשים צלקות לכל החיים. יש תרבות של אלימות ואונס בכל חברה. תסתכלי על מה שקרה בקפריסין, איך החברה הישראלית הגנה על הצעירים. השיח הוא שיח אלים, שנותן לגיטימציה לאלימות יותר מאשר לשיח פמיניסטי. זה לוקח זמן. גם המושג מי טו התחיל ב-2006, אבל תפס כותרות ב-2016".
אז מה הפתרון?
"הפתרון הוא להוציא את הגברים מהבתים ולהכניס אותם למקלט ולא את הנשים. אנחנו נותנות ייעוץ משפטי ופסיכולוגי ומלוות את הנשים, לבתי המשפט ולמשטרה, אם הן רוצות. אבל רק 15% מהנשים הערביות מוכנות לפנות למשטרה".
וה-15% שפנו למשטרה קיבלו תוצאות? הפושעים נענשו?
"חלק כן וחלק לא. לפעמים אנחנו פונות גם למעסיקים של אותם מטרידים מינית, לא רק למשטרה. בחלק מהמקרים הצלחנו להביא לכך שאותם מטרידים יפוטרו, במיוחד אם מדובר באוניברסיטאות וגופים גדולים. אבל ההצלחה היא בעירבון מוגבל".
מה ההשלכות של הקורונה על האלימות נגד נשים?
"אי אפשר לדעת מה המחיר שנשלם בעתיד וכמה חזרנו לאחור. אנחנו עדיין מנסות להבין מה קרה, רק מנסות לעכל. אני חוששת שאנחנו נסחוב את ההשלכות עוד הרבה שנים".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
