הציבור בישראל לא מבין עד כמה מערכת החינוך הוזנחה
הגיל הרך, גני ילדים, מנהלי בתי ספר, יועצים פסיכולוגיים, אחיות בתי ספר - בכל תחום במשרד החינוך אפשר למצוא מחסור בתקנים ובתקציבים. כדי לשנות את המצב צריך תקציבים, והרבה, אבל גם לנתק את הפוליטיקה מהחינוך
המחסור הוא לא רק במורים. שרת החינוך יפעת שאשא ביטון ומזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דוד (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)
יש איום גדול יותר משביתה בחינוך, והוא שהמערכת תעבוד לפי התקנים המקצועיים, מבלי שנשות ואנשי החינוך יחפו בטוב ליבם על כשלי המערכת ותנאי המחסור. עבודה לפי התקן (או לפי הספר) תשלח לפחות מחצית מהתלמידות והתלמידים הביתה, כפי שאפרט בהמשך.
הגורם להזנחה, רובה ככולה, תקציבי. אמנם במספרים תקציב החינוך נשמע גבוה, אולם מספר הילדות והילדים בישראל גדול גם הוא. לפיכך, המדד התקציבי הנכון מתקבל בחלוקת סכום הכסף למספר המשתמשים בו, מדד שנקרא "הוצאה לתלמיד". כאן צריך לומר:
בהשוואה בינלאומית, ההישגים של תלמידות ותלמידי ישראל נמצאים בדיוק היכן שאנחנו ממוקמים במדד ההוצאה לתלמיד – מתחת לממוצע המדינות.
לאחרונה התארגנה קבוצה בשם אחד בספטמבר, ובה נשות ואנשי החינוך מכל הפרופסיות הפועלות במערכת: מנהלות, מורות, גננות, סייעות, מטפלות, יועצות ועוד (בזכר ובנקבה). כל סקטור הביא אל השולחן את המצוקות הכואבות שלו, וכך נוצרה התמונה הגדולה, מתוכה אציג כאן רק את העיקרים. גילוי נאות: אני שותף לקבוצה ועזרתי בריכוז הנתונים ובעריכה.
לידה על שלוש
חינוך וטיפול לגיל מלידה ועד שלוש הוא התחום המוזנח ביותר בחינוך בישראל. ההוצאה הממשלתית לפעוט בגילים אלה היא 600 דולר (שווי כוח קנייה) לשנה בלבד, בעוד שבממוצע מדינות oecd ההוצאה לפעוט גדולה פי 17 (!) ועומדת על 10,150 דולר (לוח B2.3).
חסרונו של התקציב משפיע ישירות על איכות החינוך. למשל, על פי התקן החינוכי, כפי שאומץ גם בישראל (דו"ח רוזנטל), מספר הפעוטות בקבוצה של גיל שנתיים צריך להיות בין שמונה ל-10, ביחס טיפול של מחנכת מוסמכת לכל חמישה פעוטות. התקן בישראל, כפי שאושר לאחרונה, הוא 24 פעוטות בקבוצה, ביחס טיפול של מחנכת לכל תשעה. כלומר הקבוצות דחוסות פי שלושה ויחס הטיפול גדול פי שניים.
אם מוסדות החינוך לגיל לידה עד שלוש יעבדו על פי התקן החינוכי המומלץ, מחצית מהפעוטות בישראל יישארו בבית. מצטערים, אין תקציב.
גני הילדים
גם התקציב בישראל לילד בגיל שלוש עד שש נמוך, ועומד על 65 אחוזים מהתקציב בממוצע המדינות (לוח C1.1). בהתאם, תנאי העבודה בגנים בלתי אפשריים. התקן החינוכי המומלץ הוא עד 18 ילדות וילדים בקבוצה, ביחס טיפול של מחנכת לכל שישה. בפועל, התקן בישראל הוא עד 35 ילדות וילדים בקבוצה (פי שניים) ביחס טיפול של מחנכת לכל 17 (פי שלושה).
הצפיפות בגנים פוגעת ביכולת של הגננות והסייעות להעניק טיפול חינוכי ראוי. כפי שפרסם לאחרונה מבקר המדינה, בשל העומס לא נערכים מפגשים אישיים בהיקף הנדרש בין גננות לילדים או בין גננות להורי הילדים, ורק עבור אחוז אחד מהילדות והילדים נאסף מידע התפתחותי כנדרש.
אם גני הילדים יעבדו על פי התקנים החינוכיים הם יעניקו חינוך ראוי, אולם שני שליש מהילדות והילדים בגיל שלוש עד שש יישארו בבית. מצטערים, אין תקציב.
לא עומדים בתקן. גן ילדים בירושלים (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)
החינוך המיוחד
בחינוך המיוחד הכאוס חמור במיוחד. יש מחסור בסייעות בשל מחסור בתקנים ובגלל תנאי העסקה נחותים, ומחסור בהכשרה לצוותי החינוך בבתי הספר שבהם משולבים תלמידי חינוך מיוחד.
הסיפור הגדול פה הוא כישלון הרפורמה משנת 2018. מדובר במהלך ציני של משרד האוצר, שנועד לחסוך בכסף, ולא כדי לשפר את החינוך. כדי להכניע את הגורמים המקצועיים עוגנה הרפורמה בחקיקה ראשית בכנסת. אנשי המקצוע במשרד החינוך, כמו גם ועדת החינוך של הכנסת, כשלו מלהגן על הילדות והילדים המיוחדים.
שלוש שנים של עוול נורא, עד שבשבוע שעבר אמרה סוף סוף שרת החינוך את האמת לציבור: "מה שנבנה כאן במשך השנים, שזה טלאי על טלאי, כולל החוק החדש, שבסופו של דבר לא מתכתב בכלל עם המציאות בשטח […] כי לא בדיוק אנשי חינוך הם אלה שהובילו אותו".
(דיון בכנסת, שעה 3:50 בשידור)
אנחנו לא יודעים מספרים, אבל אם כל תלמידה ותלמיד שלא מקבלים את היקף הסיוע שהם זכאים לו יישאר בבית, ואם המורים שלא הוכשרו לכך יימנעו מלהיכנס לכיתות משלבות, לא יישאר הרבה מהחינוך המיוחד. מצטערים, אין תקציב.
בריאות וטיפול פרא-רפואי
בשנת 2006 הפריט משרד החינוך את שירות אחיות בתי הספר. הניסוי בבני אדם כשל, כמו כל ההפרטות בחינוך: המשרד שילם יותר כסף והשירות הורע. ב-2012 הולאם השירות במחוז דרום, וב-2015 הבטיח משרד החינוך להלאים את השירות בכל הארץ. עד היום, המשרד לא קיים את הבטחתו, והילדות והילדים שוהים בבתי הספר ללא עזרה ראשונה מקצועית, וגם ללא חינוך לבריאות מקצועי.
יש מחסור חמור בתקנים של סייעות רפואיות, המתלוות לתלמידות ולתלמידים הזקוקים לסיוע או להשגחה רצופים. למשל, הזכאות לליווי ניתנת עד כיתה ב', כשהאחריות לילדים מכיתות ג' ומעלה נופלת על המורות והמורים הרגילים; או שהמימון מספיק לפחות שעות מאשר משך יום הלימודים.
יש במערכת החינוך כ-9,000 מטפלות במקצועות הבריאות: טיפול באומנויות, ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה וקלינאות תקשורת, והן נותנות מענה לתלמידים עם צרכים רגשיים, נפשיים והתנהגותיים. בשנה שעברה דיווח משרד החינוך על יותר אלף תקנים של משרות מלאות של מטפלות שאינן מאוישות.
נייר עמדה שפרסם פורום מקצועות הבריאות במשרד החינוך מעיד על "אלפי תלמידים שאינם מקבלים את המענה לו הם זקוקים נואשות". גם אותם נשאיר בבית, כי מצטערים, אין תקציב.
מסגרות הזדמנות שנייה
תלמידים שנשארים מאחור, בשל הפערים החברתיים-כלכליים בישראל, אינם מקבלים תמיכה מספקת. למשל, חוק יום חינוך ארוך ולימודי העשרה, שחוקק כבר בשנת 1997, לא יושם במלואו עד היום, בגלל שאין תקציב. גם חוק הפיקוח על הצהרונים, משנת 2017, שהוצע כחלופה ליום חינוך ארוך, לא יושם בגלל מגבלות התקציב.
לפי המועצה לשלום הילד (שנת 2020) 83 אלף בני נוער נשרו מהלימודים. 26 אלף בני נוער בגיל 15 עד 17 לא עבדו ולא למדו. ומה עושה המדינה? על פי מרכז טאוב 90 אחוזים מהנושרים בחינוך הערבי ו-53 אחוזים מהנושרים בחינוך העברי אינם זוכים למסגרות חינוך או טיפול חלופיות.
גם לעשרות האלפים האלה שכבר יושבים בביתם, נאמר: מצטערים, אין תקציב.
שירות פסיכולוגי ייעוצי
תקן החניכה המומלץ בארה"ב הוא יועץ חינוכי לכל 250 תלמידים. זה בערך משרה לכל 8 כיתות. בפועל יש בישראל יועץ חינוכי לכל 12 כיתות בבתי הספר, ויועץ חינוכי אחד לכל 139 גנים (מעל 3,500 ילדות וילדים).
יחס החניכה על פי התקן בישראל הוא פסיכולוג חינוכי לכל 500 ילדי גן עד א', או 1,000 ילדי כיתות ב' עד י"ב. על פי פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, חסרים 2,820 תקנים כדי להגיע ליחס החניכה הרצוי. על פי מבקר המדינה, 29 אחוזים מתוך 2,314 התקנים שכבר הקיימים אינם מאוישים. אין מי שרוצה לעבוד בתנאי שכר כה נמוכים.
אם היועצות והיועצים החינוכיים יעבדו לפי התקן, יותר מ-90 אחוזים מילדי הגנים ושליש מתלמידי בתי הספר ישארו בבית. אם הפסיכולוגיות והפסיכולוגים יעבדו לפי התקן, שני שליש מהילדים ישארו בבית. מצטערים, אין תקציב.
מורה בבית ספר בירושלים (צילום: קובי גדעון / פלאש90) למצולמת אין קשר לכתבה
מורות ומורים ביסודי ובעל יסודי
בהשוואה בינלאומית, המורות והמורים בישראל עובדים הרבה יותר שעות, מול כיתות הרבה יותר צפופות, ותמורת שכר הרבה יותר נמוך.
על פי המלצות ועדת עציוני, יש לתקצב למורה שעה אחת של הכנות ובקרה (שעת שהייה) עבור כל שתי שעות הוראה. בפועל, משרת המורה בישראל מורכבת מ-31 שעות הוראה (26 מול כיתה ו-5 מול קבוצות קטנות), ורק 3 שעות שהייה.
במסגרת המשא ומתן הנוכחי, דורש האוצר שהמורים יוסיפו 4 שעות עבודה בשבוע, אותן יוכלו לבצע מהבית. כך תהייה משרת המורה מורכבת מ-40 שעות, כפי שנהוג בכל המשק. גם אם נוסיף את ארבע השעות האלה (עליהן המורים לא אמורים לקבל שום שכר או גמול), נקבל שבע שעות שהייה. כלומר, אם המורים יעבדו לפי התקן המומלץ, הם יוכלו להכין רק 14 שיעורים מתוך 31 השעות שהם נדרשים ללמד.
בשל תנאי העבודה הגרועים, קולטים בתי הספר את כל מי שנכון ללמד, לאו דווקא על פי הכשרתו. לפי נתוני למ"ס, בחינוך היסודי הממלכתי רק 20 אחוזים מהמורים שמלמדים שפה עברית הוכשרו להוראת שפה עברית, ורק 31 אחוזים מהמורים שמלמדים מתמטיקה הוכשרו להוראת מתמטיקה.
גם בתיכונים, הגם שמדובר בהכנה לבגרות, רק 65 אחוזים ממורי העברית, רק 72 אחוזים ממורי המתמטיקה, ורק 69 אחוזים ממורי האנגלית – הוכשרו להוראת המקצועות שהם מלמדים.
אם בתי הספר ישבצו מורים רק לפי הכשרתם, 30 עד 80 אחוזים מהתלמידים ישלחו הביתה. מצטערים, אין תקציב.
ניהול בתי הספר
ראוי לסיים את הסקירה עם מנהלות ומנהלי בתי הספר, מי שנושאים בכל האחריות על גבם, כשהם משוללי סמכות ועצמאות. מערכת החינוך פועלת כך שאין מנגנוני שיתוף והיוועצות בין המטה לבין מנהלי המוסדות. הניהול הריכוזי משתק את אנשי המקצוע ומשרה חוסר אמון בין הדרגים.
לנוכח האווירה, תנאי העבודה הקשים והשכר הנמוך, הצטבר בישראל מחסור במנהלים. מבקר המדינה מצא כי מחצית מהמנהלים מונו בדרך עוקפת מכרז, כיוון שלא נמצאו מועמדים העומדים בתנאי הסף.
אם נסגור את בתי הספר שאותם מנהלים מי שלא הוכשרו והוסמכו לתפקידם, מחצית מהמוסדות ייסגרו. מצטערים, אין תקציב.
לנתק את החינוך מהפוליטיקה שר האוצר, אביגדור ליברמן (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
אז איפה הבעיה ומה הפתרונות?
ראשית צריך לתקצב את החינוך בנדיבות. אי אפשר לצפות למערכת חינוך מובילה (עולמית) בתנאים של עוני ומחסור. מערכת החינוך שלנו ממוקמת מבחינת הישגים היכן שהיא ממוקמת מבחינת תקציבים – מתחת לממוצע מדינות העולם.
שנית, צריך ליצור שדרת ניהול רציפה בין מוסדות החינוך לבין המטה המקצועי. כיום, המטה מקבל החלטות המנותקות מהמציאות בשטח, ומוסדות החינוך מתנהלים בלית ברירה תוך הסתרה ותיחמון של הנהלים המופרכים. מנהלי מוסדות החינוך מפוקחים במקום להיות שותפים. בהזדמנות זאת נדרשת הסדרה של הניהול המשולש: מטה המשרד, השלטון המקומי והבעלויות על בתי הספר.
שלישית, צריך לנתק את החינוך מהפוליטיקה. דרג מקצועי בחינוך (כמו בכל תחום אחר) צריך לקבוע מדיניות לטווח ארוך, ולנהל אותה. צריך להוריד מהשולחן את המחשבה ששר או שרת החינוך הם הפדגוגים של המדינה, ובדמותם ובצלמם (האידאולוגי) יש לחנך את כל ילדות וילדי ישראל.
רביעית, יש להלאים את החינוך. כל מהלכי ההפרטה כשלו – הם גרמו להוצאה תקציבית גדולה יותר ולמתן שירות גרוע יותר. אך נורא מכך, משרד החינוך איבד את מקצועיותו. אנשיו עוסקים בניהול מכרזים וספקים, במקום לעסוק בחינוך.
ואם אפשר עוד בקשה אחת: מערכת חינוך ממלכתית, מכלילה ומשותפת, לכל ילדות וילדי ישראל, ללא יוצא מהכלל. כל מגזר ילמד תכנים ההולמים את תרבותו, אולם הניהול חייב להיות אחד – אחרת איפה המדינה? ואיפה עתידה בכל הסיפור הזה?
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
