הפיגועים הבוקר מרחיבים את הסדקים ב"קיר הברזל" של נתניהו

כשבועיים לפני הבחירות האחרונות, פירסם בנימין נתניהו מאמר בעיתון "הארץ", שבו פרס את התפיסה שלו לגבי עתידה של ישראל. "ב-25 השנים האחרונות אמרו לנו שוב ושוב ששלום עם מדינות ערב נוספות יגיע רק לאחר שנפתור את הסכסוך עם הפלסטינים", כתב. אבל הוא, נתניהו, האמין "שהדרך לשלום אינה עוברת ברמאללה, אלא עוקפת אותה".

הדרך שלו, טען נתניהו, הוּכחה כצודקת. עובדה: הוא חתם על הסכמי שלום עם ארבע מדינות ערביות, והסכמים עם מדינות נוספות בדרך. במילים אחרות, לא רק שישראל יכולה לשגשג בלי לפתור את הסכסוך שלה עם הפלסטינים – הדרך לשגשוג עוברת דרך התעלמות מהפלסטינים. הם לא חשובים.

שלושה שבועות עברו מאז הבחירות, שבהן גוש מפלגות הימין זכה ברוב נוח לכאורה של 64 מושבים, ולנתניהו עדיין אין ממשלה. מה שנראה תחילה כמו"מ פשוט וקצר, עדיין לא הסתיים. אבל דבר אחד עולה כבר עכשיו מהמשא המתן הקואליציוני עם בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, השותפים הבכירים שבלעדיהם אין לנתניהו ממשלה: עבורם הסכסוך של ישראל עם הפלסטינים הוא לא רק חשוב. הוא הדבר היחיד שחשוב.

כפי שנתניהו כתב במאמר שלו, הורדת השאלה הפלסטינית מסדר היום הציבורי בישראל – וגם בעולם – היתה אחת המטרות הבולטות שלו, במיוחד מאז שחזר לשלטון ב-2009. כדי להשיג את המטרה הזו, נתניהו פעל בשלושה מסלולים מרכזיים: מחיקת הקו הירוק מהתודעה של רוב היהודים בישראל, על ידי הרחבת ההתנחלויות וסיפוח בפועל של שטחי C בגדה המערבית; קידום הטענה ש"אין פרטנר לשלום" בצד הפלסטיני על ידי התעלמות כמעט מוחלטת מההנהגה הפלסטינית ומדרישותיה לסיום הכיבוש; ומתינות יחסית בהפעלת הכוח הצבאי הישראלי, מתוך מחשבה שככל הסכסוך יהיה פחות אלים, הוא ימשוך פחות תשומת לב בישראל, במזרח התיכון ובעולם כולו.

המהלך הזה הצליח במידה רבה. רוב רובם של היהודים בישראל לא יודעים היכן עובר הקו הירוק, והמושג "כיבוש" הפך למילה גסה שאסור להשתמש בה בתקשורת המיינסטרים. הטענה ש"אין עם מי לדבר" בצד הפלסטיני הפכה לקונצנזוס לא רק בימין ובמרכז היהודי, אלא גם בשמאל המתון. ההימנעות מפעולות צבאיות נרחבות, למעט המלחמה הקטלנית במבצע "צוק איתן" בעזה ב-2014, הורידה את מספר הישראלים שנהרגו כתוצאה מהסכסוך לממוצע של קצת יותר מעשרה בשנה, וגם הדיון על "מחיר הכיבוש" כמעט נעלם.

הסטטוס קוו שהציע נתניהו לא היה באמת סטטוס קוו, כמובן, שכן בשטח התנהל סיפוח זוחל של השטחים הפלסטיניים ובנייה איטית אבל שיטתית של משטר אפרטהייד, אבל בעיני הישראלים הוא נראה עדיף ומאיים פחות על כל שינוי במצב.

להצלחה של נתניהו תרמו גם תהליכים שלא היו קשורים בו ישירות. כשהוא חזר לתפקיד ראש הממשלה ב-2009, האינתיפאדה השנייה כבר גוועה. הפיצול בין החמאס בעזה לפתח בגדה החליש מאוד את העמדה הפלסטינית, ונתניהו ידע להעמיק את הפיצול הזה.

בנוסף, "האביב הערבי", שפרץ ב-2011 גרם למדינות ערב השכנות לעסוק בעיקר בענייניהן הפנימיים ולנטוש כמעט לחלוטין את העניין הפלסטיני, מה שהתבטא בסופו של דבר ב"הסכמי אברהם"; ועליית הזרם הימני-פופוליסטי בעולם, שהגיעה לשיא עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב ב-2016, יצרה אווירה נוחה לנתניהו ולמדיניות הימנית שלו.

אבל משהו באיזון הזה שיצר נתניהו השתבש בשנים האחרונות. דווקא העובדה שהסכסוך עם הפלסטינים ירד מסדר היום הלאומי, דחפה את הימין המתנחלי לקדם את רעיון הסיפוח, או "החלת הריבונות".

ההיגיון המתנחלי אמר שאם הפלסטינים כבר לא מהווים איום, אין סיבה להירתע מסיפוח הגדה המערבית, כולה או חלקים ממנה. אמנם נתניהו נרתע ברגע האחרון מסיפוח כאשר חתם על "הסכמי אברהם" בספטמבר 2020, אבל הדחף הימני-מתנחלי הזה לנער את הסטטוס קוו לא נעלם.

נקודת השבר של מאי 2021

נקודת הזמן שבה נעשה ברור שהסטטוס קוו המדומה שבנה נתניהו כבר לא עובד, נרשמה במאי 2021. הפלסטינים, שנתניהו ניסה להעלים מהשיח הציבורי בישראל, התקוממו לא רק במזרח ירושלים ובעזה, אלא גם במה שמכונה "הערים המעורבות" – לוד, רמלה, עכו וערים אחרות. במקום להתרחק אל מעבר להרי החושך של הגדה, הסכסוך עם הפלסטינים הגיע לפתחם של יהודים רבים במרכז הארץ.

זמן קצר אחרי האירועים האלה, העדיף נפתלי בנט, איש ימין מובהק להזכירכם, לחבור לאיש המרכז יאיר לפיד כדי להקים את "ממשלת השינוי" ולהשאיר את נתניהו באופוזיציה, לראשונה מזה 12 שנה. למהלך הזה היו סיבות רבות, אבל ייתכן שגם העובדה שנתניהו כבר לא נתפס כמי שיכול לתת תשובה ל"בעיה הפלסטינית" תרמה לנפילתו.

את החלל שהותיר נתניהו מילא בראש ובראשונה איתמר בן גביר. אירועי מאי 2021 שימשו את בן גביר כהוכחה לכך שהיהודים בישראל תחת איום, ושהדרך היחידה להיאבק באיום הזה היא להזכיר לערבים שהיהודים הם "בעלי הבית". לטובת הטיעון הזה בן גביר גייס גם את הפחד מפני עליית הפשיעה בערי הדרום בישראל, המיוחסת בעיקר לאוכלוסייה הבדואית-פלסטינית, שחיה בתנאים של עוני קיצוני ואפליה מתמשכת.

בן גביר לא המציא, כמובן, את רעיון העליונות היהודית. הוא מלווה את הציונות, במידה כזו או אחרת, מלידתה. אבל בעצם ההצלחה שלו להפוך את השאיפה הזו לעליונות יהודית למצע פוליטי רחב והמוני הוא קרא תיגר, במודע או שלא במודע, על תזת ההתעלמות מהנושא הפלסטיני שפיתח נתניהו.

בעוד נתניהו ניסה לטעון שהבעיה כבר לא קיימת, או שלכל פחות לא משפיעה על חיי הישראלים, בא בן גביר וטען שהיא משפיעה על חיי היהודים, שעה-שעה, ובכל מקום, בתוך הקו הירוק ומעבר לו. הפתרון של בן גביר אלים וגזעני, אבל שם את שאלת יחסי יהודים-פלסטינים כנושא הראשון במעלה.

סמוטריץ' פועל במרכז הזירה הפוליטית יותר שנים מבן גביר, ויש לו עוד עניינים שהוא רוצה לקדם – כמו השקפת עולם חרד"לית וליברטריאניזם קיצוני. אבל גם אצלו הסכסוך היהודי-פלסטיני נמצא בראש סדר העדיפויות. ב"תוכנית ההכרעה" שפירסם ב-2017, הוא הציע משנה סדורה לעתיד הפלסטינים בגדה המערבית – להסכים לחיות ללא זכויות פוליטיות תחת שלטון יהודי, להגר למדינה אחרת, או להיות מוכרעים במלחמה.

כמו בן גביר, גם סמוטריץ' חושב שבשום תנאי אסור לוותר על עליונות יהודית בתוך ישראל. ב-2021 הוא סירב לאפשר לנתניהו להקים ממשלה שתסתמך על רע"מ של מנסור עבאס, בטענה ש"אויב (ובעיני סמוטריץ' לא משנה אם ה"אויב" הזה אפילו מקבל את ישראל במדינה יהודית, עצם היותו ערבי הופכת אותו לאויב) הוא לא שותף לגיטימי. נקודה", הוא כתב אז כדי להצדיק את החלטתו.

בן גביר הצליח לסחוף אחריו את המצביעים בערי הפריפריה, שנתניהו לא נתן תשובה לדאגות שלהם מפני מה שבן גביר הצליח לנסח כ"אובדן הביטחון האישי" ו"אובדן המשילות" – סיסמאות שכיסו גם את החשש מפני ההתחזקות הכלכלית, האקדמית והפוליטית של הפלסטינים אזרחי ישראל. נתניהו גם לא נתן תשובה לעובדה שהם, תושבי ערי הפריפריה, לא נהנו מהשגשוג הכלכלי שהוא התפאר בו, וראו היטב שהפערים הכלכליים בישראל לא נסגרים, אלא מתרחבים.

אחרי קריסת "ימינה" של בנט ואיילת שקד, סמוטריץ' הצליח לבסס את שליטתו בקרב הציבור "הסרוג", שהוא היום חלק מהאליטה הכלכלית והשלטונית. אבל למרות הפער המעמדי ביניהם, המשתקף גם במידת הקנאות הדתית שלהם, ברור ששניהם הם המנצחים הגדולים של הבחירות, ולכן הם יכולים להכתיב לנתניהו תנאים. הוא יודע שבלעדיהם אין לו ממשלה.

הימין הגזעני מאס בסטטוס קוו

אנחנו נמצאים בעיצומו של המשא ומתן הקואליציוני, וכמות הספינים יכולה לסחרר את הראש. אבל ממה ששמענו עד עכשיו הדרישות של בן גביר וסמוטריץ' נוגעות כמעט אך ורק לשאלות הקשורות בסכסוך עם הפלסטינים. בן גביר ביקש, וקיבל, חיבור של כל המאחזים הלא-מורשים וחוות הרועים לחשמל, הקמת ישיבה קבועה באביתר ותיקון חוק ההתנתקות כך שאפשר יהיה לחדש את ההתנחלות בחומש.

הדרישות של בן גביר לגבי המשרד לביטחון הפנים – שכבר מונח בכיסו, כך נראה – מכוונות גם הן נגד המיעוט הפלסטיני. שינוי הוראות הפתיחה באש של השוטרים, כוח משטרה מיוחד מול הבדואים בנגב, הרעה משמעותית בתנאי האסירים הפלסטינים בבתי הכלא, ובימים האחרונים – גם הפיכתו למעין מפכ"ל-על, מעל מפכ"ל המשטרה.

סמוטריץ' מכוון גבוה יותר. הוא עדיין לא ויתר על דרישתו למשרד הביטחון, שכן מי כמוהו יודע ששר הביטחון הוא הריבון המוחלט בגדה– גם הרשות המחוקקת וגם הרשות המבצעת – ויוכל לעשות שם פחות או יותר מה שהוא רוצה. שלא לדבר על הבטחתו לשלוח את הצבא ל"ערים מעורבות", אם אירועי מאי 2021 יחזרו על עצמם.

נתניהו בינתיים מסרב, ומציע לו את משרד האוצר – גם משום שהממשל האמריקאי כנראה הבהיר לו שלא יהיה מוכן לשתף פעולה עם משרד הביטחון תחת סמוטריץ', וגם אולי משום שהוא מבין שאם גם המשרד לביטחון הפנים וגם משרד הביטחון יהיו בידי הגזענים מחרחרי המלחמה מ"הציונות הדתית", הוא למעשה יאבד שליטה על האופן שבו ישראל מנהלת את הסכסוך שלה מול הפלסטינים.

סמוטריץ' כרגע מסרב להצעה, וגם אם יקבל את האוצר, הוא דורש שליטה על המינהל האזרחי, ועל מנגנונים אחרים שדרכם ישראל מנהלת את חיי הפלסטינים בגדה.

נתניהו אולי היה רוצה לוותר על סמוטריץ' ובן גביר, להכניס במקומם לממשלה שלו את בני גנץ ואולי אפילו את יאיר לפיד, ובכך להמשיך במדיניות "ניהול הסכסוך" שהוא כל כך הצליח בה ב-15 השנים האחרונות. אבל לא בטוח שזה בידיים שלו. הימין הגזעני, שמאס בסטטוס קוו שהוא מכר לישראלים, חזק ממנו, וגם בליכוד נתניהו איבד את כושר ההרתעה.

מוקדם מאוד עוד לקבוע מה יהיו ההשלכות של המצב החדש הזה, ואם בן גביר וסמוטריץ' יצליחו לחולל שינוי של ממש במדיניות של ישראל כלפי הפלסטינים ולכפות על נתניהו לנטוש את מדיניות הסטטוס קוו שלו.

בכל מקרה, גם אם יעמוד בלחץ שלהם, יהיה לנתניהו קשה מאוד לשים בצד את הנושא הפלסטיני, ולו רק משום שהוא חוזר למשרד ראש הממשלה בתקופה אלימה מאוד, כשמספר ההרוגים הפלסטינים והישראלים מאז תחילת 2022 מגיע לשיאים שלא נרשמו מאז סוף האינתיפאדה השנייה ב-2005 – 139 פלסטינים ו-27 ישראלים, נכון ל-18 בנובמבר 2022. הפיגוע הבוקר בירושלים הוא דוגמה נוספת.

אבל גם אם הימין הגזעני אכן יקבל שליטה על המשטרה והצבא, לא בטוח שיוכל לממש את הפנטזיות האלימות שלו. הפלסטינים נמצאים במקום אחר משהיו ב-1948 או ב-1967, ולא יעלו ללא התנגדות על האוטובוסים שיגרשו אותם; הקהילה הבינלאומית, עם כל מגבלותיה, כבר מתקשה לקבל את האפרטהייד הישראלי (וראינו את זאת בהחלטה האחרונה להעביר לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג את הדיון בשאלת החוקיות של הכיבוש הישראלי); הכלכלה הישראלית תלויה תלות מוחלטת בכלכלה העולמית; וגם החברה היהודית ישראלית מפוצלת היום, אחרי הבחירות, יותר מאי-פעם, כאשר חלקים ניכרים מהשמאל-מרכז רואים בקואליציה החרד"לית-חרדית המסתמנת כאיום ישיר על המוסדות הדמוקרטיים – כפי שהם תופסים אותם – ועל אורח חייהם החילוני.

במאמר שלו שצוטט בהתחלה, נתניהו אימץ את המושג "קיר הברזל", כותרת מאמרו של זאב ז'בוטינסקי, שבו טען שרק אחרי שהיהודים ישתלטו בכוח על ארץ ישראל, הפלסטינים ישלימו עם קיומם כאן. אבל ב"קיר הברזל" שנתניהו ניסה לבנות כדי להרחיק מעליו את השאלה הפלסטינית, מתגלים סדקים. זה לא בהכרח דבר רע.