זו לא עז - הוויתור על הסיפוח הוא משבר אמיתי לימין

בשנים האחרונות טיפח הימין את שיח הסיפוח. גם נתניהו, שהעדיף קודם לכן את הסטטוס קוו, אימץ אותו למצע שלו במערכות הבחירות. עכשיו, אחרי ה"שלום" עם האמירויות, נתניהו מקווה לחזור לסטטוס קוו. אבל לא בטוח שהסטטוס קוו עוד קיים   

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ג'מאל זחאלקה כתב כאן ש"השלטון המושחת והתוקפני באמירויות" לא חתם על ההסכם עם ישראל "בגלל העניין הפלסטיני, אלא על חשבון העם הפלסטיני". זה נכון. זה בוודאי נכון לגבי הנשיא דונלד טראמפ. זה נכון שבעתיים לגבי ראש הממשלה בנימין נתניהו. מלבד השיקולים הפוליטיים המיידיים שלו כמו להתחמק ממחאת בלפור, להחליש את כחול לבן ולחזק את יכולת התמרון שלו כדי להביא לביטול המשפט שלו או לדחייתו, אין ספק ש"הסכם השלום" עם האמירויות מתיישב עם האסטרטגיה שנתניהו מקדם כבר שנים: לטפח יחסים עם מדינות ערב, בעיקר מדינות המפרץ, תוך עקיפת העניין הפלסטיני, הפיכתו לשולי.

ההסכם עם האמירויות משתלב עם הכוונה לעשות הסדרים עם העולם הערבי מאחורי גבם של הפלסטינים. נתניהו מכריז על ההסכם עם מוחמד בן זייד (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

ההסכם עם האמירויות משתלב עם הכוונה לעשות הסדרים עם העולם הערבי מאחורי גבם של הפלסטינים. נתניהו מכריז על ההסכם עם מוחמד בן זייד (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

נתניהו, חייבים להזכיר, לא המציא דבר. זו למעשה המדיניות של ישראל מאז 1967: ניסיונות להגיע להסדר עם מדינות ערב תוך עקיפת העניין הפלסטיני. הסכם השלום שחתם מנחם בגין עם מצרים ב-1978 דיבר על אוטונומיה ל"ערביי ארץ ישראל", בלי להזכיר את המלה פלסטינים. כך גם הסכם השלום שחתם יצחק רבין עם ירדן ב-1994. בגין, כדאי להזכיר, גם חתם על הסכם שלום עם לבנון ב-1983, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, שגם הוא כמובן התעלם מהעניין הפלסטיני (לבנון ביטלה את ההסכם שנה מאוחר יותר). אהוד ברק היה קרוב מאוד להסכם עם סוריה ב-2000, גם מתוך מטרה מוצהרת לעקוף את העניין הפלסטיני.

donate

ההסכמים האלה, אלה שנחתמו ואלה שלא נחתמו או נחתמו ובוטלו, באו ברגעים שונים של ההיסטוריה במזרח התיכון, אבל משותף להם דבר אחד. למרות שניסו, הם לא העלימו את "הבעיה הפלסטינית". הפלסטינים נשארו כאן – בגדה המערבית ובעזה, וגם בתוך ישראל וגם בתפוצות – וכל המאמצים של ישראל להשכיח את המציאות הזו פה לא הועילו. שתי אינתיפאדות, דיכוי ישראלי מתמשך, פיגועים ואין ספור עימותים אלימים הם הוכחות חיות למציאות הזו.

הערבים מאבדים עניין

נכון, כפי שמציין בצדק רב פרופ' מנחם קליין בדף הפייסבוק שלו, מאז שישראל חתמה על הסכמי אוסלו עם אש"ף, כל העניין הפלסטיני איבד מהמרכזיות שלו בעולם הערבי והלא-ערבי והפך לסוג של בעיה "פנים ישראלית". עם כינון משטר האוטונומיה הפלסטינית מצד אחד והסיפוח המתגבר מצד שני, ישראל "בלעה" לתוכה את הפלסטינים. גם העובדה שאחרי "האביב הערבי", מדינות ערב מסתכלות יותר פנימה וגם כמובן עליית האיום האיראני, הפחיתו בהדרגה את העניין של המשטרים הערבים, במיוחד במפרץ, ב"עניין הפלסטיני". אבל כל ישראלי, כולל נתניהו, יודע שהסכסוך הזה קיים, שהבעיה הזו קיימת.

הסיפוח היה ניסיון להתמודד עם ה"בעיה" הזו. במשך עשרות שנים, הימין הישראלי לא העסיק את עצמו במציאת פתרון לסכסוך. מלבד ההצדקות הדתיות-משיחיות שלו, ההצדקה הפוליטית למפעל ההתנחלויות היתה נגטיבית: למנוע אפשרות של מדינה פלסטינית רציפה ובת קיימא. אולם אף שהימין נמצא בשלטון כמעט ברצף ב-45 השנים האחרונות ואף שברמה ההצהרתית מפלגות הימין דגלו ברעיון "ארץ ישראל השלמה", ממשלות הימין לא פעלו לסיפוח שטחים בגדה המערבית ובעזה, מעבר למה שישראל סיפחה במזרח ירושלים ב-1967. יותר מכך: ממשלת ימין היא שיזמה וביצעה את הנסיגה מרצועת עזה ב-2005.

נתניהו לא חרג מהמדיניות הזו. מצד אחד, הוא דיבר על תהליך מדיני עם הפלסטינים ואפילו אמר את המלים "מדינה פלסטינית" בנאום בר אילן המפורסם (ב-2013, לדוגמה, הוא אפילו מינה את ציפי לבני לאחראית על המו"מ עם הפלסטינים בממשלתו), ומצד שני הוא סיכל כל אפשרות למו"מ כזה על ידי דה-לגיטימציה מתמשכת של ההנהגה הפלסטינית. באמצעות חיסול המשא ומתן מצד אחד, הרחבת ההתנחלויות מצד שני, שמירה על הרשות הפלסטינית כגוף מוחלש מצד שלישי והימנעות מסיפוח מצד רביעי – נתניהו שכלל לכדי שלמות את הסטטוס קוו של שליטה ישראלית אפקטיבית בין הירדן לים.

אבל לפני כשש-שבע שנים התחיל שינוי בימין: שיח הסיפוח, שיח הריבונות כפי שאוהבים לקרוא לו בימין, התחיל לעלות. בתחילה הוא בא מהשוליים, אבל לאט לאט עבר למרכז השיח הפוליטי בימין. הוא תפס תאוצה אחרי הבחירות ב-2015, אז נתניהו הקים, בפעם הראשונה מאז חזר לשלטון ב-2009, ממשלת על טהרת מפלגות הימין. השיח הזה חדר לא רק ל"בית היהודי" של נפתלי בנט ואיילת שקד, אלא גם לליכוד. בדצמבר 2017 הצביע מרכז הליכוד פה אחד בעד "החלת הריבונות" בגדה המערבית. חוקים ותקנות שונות שקידמה הממשלה, ראש וראשון להם החוק לגזלת רכוש פלסטיני פרטי המוכר גם כ"חוק ההסדרה", הלכו כולם לכיוון הזה.

הימין התחיל להגיד מה הוא רוצה, לא רק מה הוא לא רוצה. נפתלי בנט ואיילת שקד בביקור בגוש עציון (צילום: גרשון אלינסון / פלאש 90)

הימין התחיל להגיד מה הוא רוצה, לא רק מה הוא לא רוצה. נפתלי בנט ואיילת שקד בביקור בגוש עציון (צילום: גרשון אלינסון / פלאש 90)

הזדמנות של פעם במאה

אין הסבר אחד לשינוי הזה שחל בימין. ייתכן שזו היתה תוצאה של התחושה שפתרון שתי המדינות ירד מהפרק וחדל להיות איום על ההתנחלויות, ולפיכך יש מקום שעכשיו הימין יגיד מה הוא רוצה (סיפוח) ולא רק מה הוא לא רוצה (מדינה פלסטינית). ייתכן שזה קשור דווקא ל"התברגנות" של ההתנחלויות ולגדילת דור שני ושלישי שהבין שהמצב הנוכחי בגדה המערבית לא יכול להימשך לנצח, ואפילו העז לחשוב שלפלסטינים יש זכויות.

ייתכן שאחרי "הנס" שחולל נתניהו ב-2015 כשניצח בניגוד לסקרים, התבססה בימין התחושה ששלטונו מובטח לנצח בגלל היתרון הדמוגרפי של הקבוצות המרכיבות אותו. ואין ספק שזה קשור לכניסתו של טראמפ לבית הלבן, לזלזול הגמור שלו בפלסטינים ולעובדה שהקיף את עצמו באנשים כמו השגריר דיוויד פרידמן שספק אם היה מוצא מקום היום ב"ימינה" של בנט בגלל הרדיקליות הימנית שלו. כך או כך, הסיפוח הפך לדרישת יסוד של הימין, מ"ימינה" דרך הליכוד ואפילו עד לש"ס.

החגיגות בבית הלבן אחרי הכרזת "תוכנית המאה", הריקודים של מקורביו בחוצות וושינגטון, וההכרזה של יועצו הקרוב יונתן אוריך כי הסיפוח יאושר בממשלה תוך ימים ספורים לא היו הצגה לתקשורת או למוחמד בן זייד

במשך תקופה לא קצרה, נתניהו נראה אדיש לשיח הזה. הוא הפיל יוזמות סיפוח שונות, וגם "חוק ההסדרה" כמעט נכפה עליו. היה ברור שהוא מעדיף את נוסחת הסטטוס שזיקק במאמץ רב. אבל לקראת הבחירות באפריל 2019 גם אצל נתניהו חל שינוי. שלושה ימים לפני הבחירות הוא הכריז לראשונה כי אם ייבחר, "נחיל ריבונות בהדרגה, לא רק בגושים". פרשנות מקובלת היא שנתניהו אימץ את שיח הסיפוח כדי להבטיח את תמיכת הימין מול ההליכים המשפטיים שהתעצמו נגדו. ייתכן גם שהוא האמין ששיח הסיפוח יעזור לו בקלפי. הסבר אחר שהוא חשב שעם טראמפ בבית הלבן, זו הזדמנות בלתי חוזרת להטביע את חותמו על ההיסטוריה של ישראל ולהשאיר מורשת שתסתום סופית את הגולל על מדינה פלסטינית ממערב לירדן.

קשה לתת תשובה ברורה לשאלה הזו. אולם מה שברור שנתניהו הפך את סיפוח למצע הפוליטי שלו בשלוש מערכות הבחירות ב-2019 וב-2020, ללא קשר למו"מ עם האמירויות, שלפי כל המידע שבידינו התחיל בחודשים האחרונים ממש. זו לא היתה עז, זו היתה בחירה אסטרטגית. החגיגות בבית הלבן אחרי הכרזת "תוכנית המאה", הריקודים של מקורביו בחוצות וושינגטון, וההכרזה של יועצו הקרוב יונתן אוריך כי הסיפוח יאושר בממשלה תוך ימים ספורים לא היו הצגה לתקשורת או למוחמד בן זייד, עם כל הכבוד לאמיר.

ביום רביעי, נתניהו מחק את המצע הפוליטי שאתו הוא הלך לשלוש מערכות בחירות. במסיבת העיתונאים הוא המשיך לומר שהסיפוח רק נדחה באופן זמני, אבל האמירה החד משמעית של טראמפ שהסיפוח is off the table אינה מותירה מקום לספק. נתניהו ויתר על הסיפוח. זה לא רק עניין אישי. בצעד הזה נתניהו מחק למעשה מאמץ של כמעט עשור של הימין המתנחלי להביא את הסיפוח למרכז המפה הפוליטית. חצי שנה אחרי האופוריה המתנחלית בבית הלבן, וחודש וחצי אחרי המועד שבו נתניהו הבטיח להביא את הסיפוח לאישור הכנסת, שם היה מובטח לו רוב, נתניהו השליך את הסיפוח "מתחת לגלגלי האוטובוס", כפי שאומר הדימוי האמריקאי. בנט הגיב ואמר שנתניהו החמיץ "הזדמנות של פעם במאה שנה". לא בטוח שהוא מגזים.

מבודד את הפלסטינים. יורש העצר של האמירויות מוחמד בן זייד בטקס באולימפיאדת החורף (צילום: GEPA, כריסטופר קלמן)

מבודד את הפלסטינים. יורש העצר של האמירויות מוחמד בן זייד בטקס באולימפיאדת החורף (צילום: GEPA, כריסטופר קלמן)

לא נכנסים לאותו נהר פעמיים

הפלסטינים חוששים, ובצדק גמור, שהמהלך של האמירויות יאפשר לנתניהו לחזור לסטטוס קוו האהוב עליו, רק הפעם תעמוד מאחוריו באופן רשמי מדינה ערבית, המפרה באופן בוטה את יוזמת השלום הערבית מ-2002 שהתנתה שלום עם ישראל בהקמת מדינה פלסטינית ובפתרון "צודק ומוסכם" לבעיית הפליטים. הם חוששים, ושוב בצדק, שברגע שהאמירויות שברו את החזית, מדינות נוספות במפרץ (ואולי גם סודן) יצטרפו אליה, ובכך יעצימו את הבידוד הפלסטיני.

אבל יש גם צד שני למטבע הזה. עניין ראשון, עדיין לא ברור מה יכלול ה"הסכם" עם האמירויות. אם הוא יכלול הקפאה מפורשת של הסיפוח, כפי שצייץ האמיר מוחמד בן זייד עצמו, ויקבע שסיפוח הוא הפרה של ההסכם ולכן יכול להביא לביטולו, תהיה זו למעשה הפעם הראשונה שישראל תיתן למדינה ערבית מעורבת ישירה ורשמית באופן שבו היא תקבע את הגבול שלה בגדה המערבית ובעזה. זה לא קרה בהסכם עם מצרים ולא בהסכם עם ירדן. וגם אם לא תופיע פסקה כזו, לא בטוח של"שלום" עם האמירויות – בסופו של דבר מדינה קטנה ורחוקה ובלי היסטוריה של מעורבות ישירה בסכסוך הישראלי-פלסטיני – תהיה השפעה כל כך מכרעת. לא סביר שהוא ישיג את מה שלא השיגו שלום עם מצרים וירדן, כלומר כניעה פלסטינית.

ועניין שני, והוא אולי לא פחות חשוב. כפי שנוהגים לצטט מהפילוסוף היווני הרקליטוס "לא נכנסים לאותו נהר פעמיים", כלומר אחרי שנתניהו כבר אימץ את הסיפוח וזנח אותו, לא יהיה לו קל לחזור לסטטוס קוו. לא בטוח שהוא ימצא את הסטטוס קוו במקום שהשאיר אותו. הימין המתנחלי לא יהיה אותו ימין, הפלסטינים לא יהיו אותם פלסטינים, ועוד חודשיים וחצי גם האמריקאים עשויים להיות לא אותם אמריקאים. במובן זה הוויתור על הסיפוח, יותר מ"הסכם שלום" עם מדינה שישראל לא היתה אתה מעולם במלחמה, עשוי להיות רגע משמעותי מאוד בחשיבה הפוליטית הישראלית.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
דגלי ארה"ב, איחוד האמירויות, ישראל ובחריין על חומות העיר העתיקה בירושלים, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

דגלי ארה"ב, איחוד האמירויות, ישראל ובחריין על חומות העיר העתיקה בירושלים, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אנו הפלסטינים זקוקים לכוח פוליטי חדש שמדבר על צדק ושוויון

ההסכמים בין שלוש מדינות האפרטהייד ישראל, איחוד האמירויות ובחריין, מחייבים שינוי עמוק באסטרטגיה הפלסטינית, ומעבר להתמקדות בטיפוח היחסים עם ארגוני חברה אזרחית. פריצת דרך כזאת תושג באמצעות בניית תנועת שמאל פלסטינית חזקה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf