המאבק על פרס ישראל: כוח השררה נגד כוח הרוח

ביום רביעי השבוע הגיש עו"ד שחר בן מאיר עתירה לבג"ץ בבקשה לפסול את החלטת שר החינוך יואב קיש לבטל את חלוקת פרסי ישראל לשנת תשפ"ד. טענתו המרכזית היא שתקנון פרס ישראל קובע לשר סמכויות רק בנוגע לניהול התקין של ועדות הפרס, ולא לעצם ההחלטה אם להעניק את הפרס, או למי להעניק אותו.

פרס ישראל, המוענק ברציפות מאז 1953, ניתן לנשות ואנשי הרוח והמדע, רובם מהאקדמיה הישראלית, על פועלם. בטקס הממלכתי, שנערך באופן סמלי ביום העצמאות, מנהיגי המדינה חולקים כבוד לעולם המחקר והיצירה התרבותית.

אני מציע לראות במהלך של קיש עוד חוליה בשרשרת המאבקים שניהלו משטרים רודניים נגד החופש האקדמי. האוניברסיטה המודרנית, כפי שנוסדה בראשית המאה ה-19, מבוססת בכל העולם על עקרונות חופש המחקר וחופש ההוראה. כדי להבטיח זאת, נאמר כבר אז, כי היא חייבת להתקיים ב"מנותק בכל דרך מהמדינה" (המקור בהמשך).

את זה שליטים פופוליסטים ופחדנים כמו יואב קיש לא מסוגלים להכיל. נקווה כי בית המשפט העליון ידע להראות לקיש את מגבלות כוח השררה אל מול עוצמתו של כוח היצירה.

לשר החינוך אין סמכות לבטל את פרס ישראל

מנגנון פרס ישראל נמצא באחריותו של משרד החינוך ומתנהל על פי "תקנון פרסי ישראל". על פי התקנון, שר החינוך ממנה בכל שנה ועדות של אנשי מקצוע בתחומי הפרס השונים, והן שממליצןת על הזוכה בכל פרס מהתחומים שנקבעו.

במהלך השנים ניסו כמה שרי חינוך להתערב בעבודת ועדות הפרס, אולם בית המשפט ידע להגן על מוסד הפרס. למשל, ב-2021 ביקשה שרת החינוך יפעת שאשא ביטון לבטל את החלטת הוועדה בתחום חקר מדעי המחשב להעניק את הפרס לפרופ' עודד גולדרייך. בג"ץ פסל את החלטת השרה וקבע כי: "פרס ישראל ניתן על בסיס שיקולים מקצועיים מובהקים, שעליהם אמונים חברי הוועדה […] שיקול דעתו של שר החינוך הוא מצומצם ביותר, ותחום אך לפיקוח על פגמים דיוניים ארגוניים בפעולת הוועדה".

בנוסף, הדגישו שופטי בג"ץ (במקרה זה ובמקרים קודמים) את מעמדו הממלכתי של פרס ישראל. גם מבקר המדינה, בדו"ח מ-2010, עמד על אופיו הממלכתי של הפרס. "יוקרתו של הפרס והעובדה שהפך להיות סמל להוקרה לאומית", כתב המבקר, "מחייבת שתהליך בחירת הזוכים יהיה הוגן, שוויוני, נטול כל עניין אישי ויעורר כבוד כלפי הזוכים."

לאחר שסקר כמה מקרים של ניגוד עניינים וכשלים בעבודת אגף הפרס במשרד החינוך, המליץ המבקר על "העברת האחריות להענקתו לגורם ממלכתי דוגמת נשיא המדינה, שישמור על הצביון הממלכתי-יוקרתי" שלו.

בעתירה שלו טוען עו"ד בן מאיר, כי סמכויות השר מצומצמות לניהול תקנון הפרס, ואין לו סמכות להחליט על שינויו או ביטולו. "הלכה למעשה ההחלטה של שר החינוך מבטלת את פרס ישראל לשנה זו, והיא ניתנה בחוסר סמכות מוחלט", כותב בן מאיר.

לשר אין סמכות להחליט על תחומי פרס חדשים

התחומים שבהם ניתן פרס ישראל קבועים בתקנון והם: מדעי היהדות, הרוח והחברה; מדעי החיים ומדעים מדויקים; ויוצרים בתחומים כמו חדשנות טכנולוגית, תקשורת וספורטאים מצטיינים. מ-1972 נוסף פרס נוסף, פרס "מפעל חיים", למי "שהרימו תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה".

קיש לא רק החליט לבטל פרסים אלה, אלא אף קבע שהשנה יוענקו שני פרסים חדשים: פרס על "ערבות הדדית" ופרס על "הצלה וגבורה אזרחית". לפי בן מאיר, החלטה זאת אינה נתמכת על ידי תקנון הפרס. "אין כל קשר, אפילו לא מקרי, בין הקטגוריות הללו לבין הישגים בתחומי הרוח והמדע", הוא כותב.

ועדת מומחים היא זו שקובעת את הזוכים בכל אחד מהתחומים. אולם מי הם בדיוק המומחים, המוסמכים ומוכשרים לבחור בזוכה פרס על "ערבות הדדית" או "גבורה אזרחית"? בעתירה מודגש, כי שר החינוך לא פירט בהחלטתו כיצד ייבחרו הזוכים בקטגוריות החדשות, וממילא אין מומחיות אקדמית כזאת. בשונה מהתחומים המוכרים לפרס, מדובר בקטגוריות סובייקטיביות במהותן, ומכאן גם החשש לשיקולים פוליטיים זרים בבחירת הזוכים.

שעת מלחמה – תירוץ חלש

הנימוק המרכזי של השר קיש הוא שלא ראוי לחלק את הפרס בעת מלחמה. בדיון שהתקיים במליאת הכנסת אמר קיש: "אנחנו לא יכולים להיות מנותקים ממה שקורה במדינת ישראל (…) כל מה שקשור לעולם ההישגים וההצטיינות באקדמיה יקרה אחרי המלחמה, בשנה הבאה".

ראשית, מדינת ישראל נמצאת במצב מלחמה או תחת איום טרור מאז ומתמיד, אולם חלוקת הפרס מעולם לא בוטלה, גם לא בשנים של הסלמה. להיפך: תמיד הודגש כי על אף מצבה הביטחוני של ישראל, "תחומי הרוח והמדע לא קפאו על השמרים, אלא עשו חיל בכל עת" (מתוך העתירה).

שנית, יום העצמאות משופע באירועים ממלכתיים כמו טקס הדלקת המשואות או חידון התנ"ך, המדגישים את עוצמתה של החברה בישראל ואת אופיה. אולם טקסים אלה לא בוטלו לנוכח המלחמה, ואין כוונה לבטלם. אדרבה, רק השבוע פורסם על כוונת הממשלה לערוך בערב יום העצמאות טקס משואות ראוותני במיוחד.

הסיבה הסמויה – הכנעת החופש האקדמי

השבוע פרסם העיתונאי בן כספית כי קיש החליט לבטל את פרס ישראל כיוון שהזוכה שנקבע בתחום החדשנות הטכנולוגית הוא איל ולדמן. ולדמן הוא לא רק יזם הייטק פורץ דרך ומצליח, אלא גם אביה של דניאל ולדמן, שנרצחה ב-7 באוקטובר. לאחר הרצח, פרסם ולדמן צילום מעובד של ראש הממשלה נתניהו, שעל פניו טביעת כף יד מוכתמת בדם, ביטוי לאחריותו למה שקרה ב-7 באוקטובר.

בהחלט סביר שזו הסיבה הישירה להחלטתו של קיש. אולם, לדעתי, יש לראות את החלטתו כחלק ממאבק גדול יותר, ורב שנים, שמנהלים גורמי השלטון במשטרים רודניים נגד אנשי היצירה בכלל, וחוקרי האקדמיה בפרט.

מי שקבע את עקרון החופש האקדמי כיסוד של האוניברסיטה המודרנית היה וילהלם פון הומבולדט, מייסד האוניברסיטה הקרויה על שמו בברלין. ב-1810 הוא פרסם את עקרונות "הארגון של המוסדות המדעיים הגבוהים". עקרונות אלו התקבלו בכל העולם.

בתי הספר, כתב הומבולדט, עוסקים בהוראה של "פיסות מידע מוגמרות ומוסכמות". לעומתם, מוסד המחקר הגבוה "מתייחס למדע כבעיה שעדיין לא נפתרה במלואה, ולכן עוסק כל הזמן במחקרה". ההבדל הזה, בין הוראה של משהו ידוע לבין חקירה של הלא ידוע, חייב לקבל ביטוי באופייה של סביבת העבודה האקדמית.

כדי לחשוף את אותו ידע בלתי ידוע, כך הבין הומבולדט, החוקר חייב להשתחרר מכל נאמנות, לא למדינה, לא לדעות קדומות, ואפילו לא להנהלת המוסד שבו הוא עובד. החוקר חייב להיות "מנותק בכל דרך מהמדינה", ולהתקדם רק להיכן "שהתשוקה הפנימית" שלו מובילה אותו.

לחופש האקדמי, לפי הומבולדט, שתי פנים: חופש המחקר וחופש ההוראה. חופש המחקר פירושו שהחוקר יכול לשאול איזו שאלה שהוא רוצה, ולחקור אותה בכל דרך שיבחר. חופש ההוראה מתייחס לדיאלוג החופשי בין החוקר לבין הסטודנטים שלו. הדיאלוג האקדמי החופשי, שבמהלכו החוקר המומחה מציג את רעיונותיו בפני מי שעדיין אינם מומחים כמותו, "מדרבן את החוקר" לעמת ולאמת את הבנותיו.

האקדמיה היא, אם כך, "המקום החופשי הגבוה והאחרון של המדע, התאגיד הכי עצמאי במדינה". הומבולדט הבין כי מעמד כזה יהיה לצנינים בעיני השלטון, אולם טען כי "חייבים לקחת את הסיכון", שכן הרעיון של חופש המחשבה והיצירה "הוא מטבעו מקסים ומועיל".

צריך לזכור כי חופש המחקר וחופש ההוראה באוניברסיטאות לא היו בעיני הומבולדט מטרה בפני עצמה, אלא אמצעים בלבד. המטרה היא להשיג "תמיד יותר ידע, יותר חדש".

המאבק של משטרים רודניים נגד החופש האקדמי לא ייחודי לישראל. כך היה בפולין, הונגריה וארגנטינה, וכך מדכאים את הקול הפלסטיני באקדמיה בגרמניה. גם ביטול פרס ישראל אינו מקרה ראשון של רדיפת האקדמיה בישראל. ראינו את במקרה של מרצה שחוותה רדיפה והשתקה.

קיש הוא חלק משרשרת של מנהיגים רעילים ופחדנים, שמנסים בכוח השררה השלטונית לדכא את מעמדם החופשי של החוקרים והיוצרים. אם העתירה לבג"ץ שהגיש עו"ד בן מאיר תתקבל, יתברר שגם לכוח השררה ניתן להציב גבולות.