האקדמיה תהיה הקורבן הראשון של ההפיכה, והאחרונה להשתקם

לאחר אישור חוק ההפיכה המשטרית הראשון, החל השבוע שר החינוך, יואב קיש, בניסיון להשתלט על האקדמיה הישראלית דרך מינויים פוליטיים במועצה להשכלה גבוהה (המל"ג). הצעד יבטל למעשה את עצמאות האוניברסיטאות בישראל, ויהפוך אותן לתלויות בממשלה מבחינה תקציבית.

אם המהלך יצלח, זו עלולה להיות מכה קשה לאקדמיה הישראלית שתכאב עשרות שנים. כבר היום קיים קושי לגייס חברי סגל מצטיינים ולעודד חזרה של פוסט-דוקטורנטים לישראל, בגלל המצב הפוליטי. קשה גם לקיים כנסים בישראל ולנהל שיתופי פעולה בחו"ל, שחיוניים למחקר.

ניסיון השתלטות על האקדמיה הוא מהלך מקובל בהפיכות דיקטטוריות, ונעשה כמעט תמיד ממש כבר בהתחלה – למשל בפולין ובהונגריה. הסגל והסטודנטים באוניברסיטאות נוטים להיות ביקורתיים כלפי המשטר. עצמאותם, והקביעות של מרצים, מאפשרת להם להציג התנגדות אפקטיבית לניסיונות ההפיכה. פרט לכך, תנאי הכרחי, ולפעמים גם מספיק, להפיכה משטרית הוא חיסול המחשבה החופשית, שלפחות בחלקה מתרחשת באוניברסיטאות – אם בהכשרה ואם כבמה.

לרוב זה מתחיל כניסיון הסתה של המשטר, ה"ליברלי" לכאורה, שמציג את האוניברסיטאות כאילו הן מדכאות מחשבה חופשית, כי אין בהן כמעט דעות שתומכות במשטר או בהפיכה; או משתמש ב"הטלת ספק" בקונצנזוס המדעי, כפי שעשו בזמנו בתעשיית הטבק ועושים כיום בתעשיות המזהמות, כדי לדרוש "רפורמה". השלב הראשון הזה הופך מהר מאוד לאלים.

זהו תהליך הרסני, שכאשר הוא מצליח הוא מקל מאוד על המשך ביסוס הדיקטטורה – ופוגע אנושות במחקר לעשרות שנים. חברי סגל עוזבים עם קבוצות המחקר שלהם. מדענים, רופאים, אנשי רוח, אלפי שנות ידע נעלמות. בנוסף לפגיעה המיידית, נוצר מחסור חמור באנשי סגל איכותיים שיכשירו את הדורות הבאים, ואי אפשר למלא את הוואקום הזה. בלי אקדמיה אין הייטק, והכלכלה סופגת פגיעה קשה, אבל גם אין רוח. ובלי כל אלה, אין דמוקרטיה.

הונגריה ופולין הן דוגמאות עכשוויות, אבל כדי להבין את ההשפעה המתמשכת של מהלך כזה כדאי להתעכב על מה שקרה בארגנטינה ב-1966, במה שכונה "המהפכה הארגנטינאית", אך היה למעשה הפיכה צבאית. זו היתה ההפיכה שקדמה להפיכה המוכרת של 1976, ה-dictadura ("דיקטטורה קשה"), שכונתה "dictablanda" ("דיקטטורה רכה").

הדיקטטורה ה"רכה" היתה הרבה פחות אלימה מזו ה"קשה", וכללה בעיקר החלשת הבלמים על השלטון, אבל היא הכינה את הקרקע לבאות. כבר למחרת עלייתו לשלטון של הגנרל חואן קרלוס אונגניה, ב-29 ביולי 1966, נפתחה באוניברסיטת בואנוס איירס מתקפה אלימה על האקדמיה, שזכתה לכינוי "ליל האלות הארוכות".

ארגנטינה נהנתה עד אז מעשרות שנים של פריחה אקדמית, שהחלה בחוק מ-1918, שנתן לאוניברסיטאות אוטונומיה מוחלטת על הנעשה בהן, אוטונומיה ששרדה למרות הפיכות צבאיות וחוסר יציבות קיצוני. העשור שלפני ההפיכה נחשב לתור הזהב של האקדמיה: כ-20% מתקציב המדינה הושקע בחינוך, מה שאיפשר הגדלה מסיבית של האוניברסיטאות, של קרנות למימון ספרים ולימודים חינם; במקביל, המוסדות עברו דמוקרטיזציה וסטודנטים השתתפו בניהולם.

בתקופה ההיא, חוקרים מכל העולם התארחו באוניברסיטאות בארגנטינה, והוקמו בה מעבדות שעמדו אז בחזית המחקר העולמי. המחשב הראשון באמריקה, "קלמנטינה", שתפס אז קומה שלמה, הגיע לבואנוס איירס ב-1961 עם ייסוד המחלקה למדעי מחשב. "אבי" הקלמנטינה, המדען היהודי (כמו רבים מחברי הסגל) מנואל סדוסקי, הפך את המחלקה לאבן שואבת למחקר יישומי מרחבי היבשת בתחומים כמו ביולוגיה, כלכלה ומתמטיקה יישומית, והמתכנתים הראשונים הגיעו משם.

הפריחה הפכה את האוניברסיטאות גם למוקדים של חשיבה ביקורתית, מה שבלשון המעטה לא נעם למשטר ההפיכה, שראה בהן "מעוזי שמאל" ואבן נגף למדיניות הניאוליברלית שתכנן ליישם במדינה. בשנים שקדמו להפיכה, האוניברסיטאות הובילו מחאה נגד פלישת ארה"ב לרפובליקה הדומיניקנית, שגברה אחרי שסטודנט נהרג בהפגנה, ובסופו של דבר סוכלו תוכניות הצבא הארגנטיני לשיתוף פעולה עם מקבילו בצפון אמריקה.

באופן עמוק, האוניברסיטאות בארגנטינה, ובעיקר האוניברסיטה בבואנוס איירס, נחשבו למתנגדות לצבא ולמשטרים אוטוריטריים. "מערות של מרקסיסטים", בלשונו של הגנרל אונגניה.

פורקה תוך לילה, ומנסה להשתקם עד היום

בסוף יולי 1966 הצבא הוציא צו שמכפיף את האוניברסיטאות למשרד החינוך שבשליטתו. לדיקני הפקולטות ניתנו 48 שעות להסכים לכך. בתגובה לצו, סטודנטים וחברי סגל השתלטו על בניינים באוניברסיטת בואנוס איירס, כשהמרכזי שבהם היו הפקולטות למדעים מדויקים ולספרות, שנחשבו לגרעין הקשה של ההתנגדות להפיכה המשטרית.

עם ליל, הכוחות פרצו את הביצורים המעטים בפקולטה בצעקות "קומוניסטים מסריחים החוצה, יהודים בני זונות". המאות שהיו בבניין הוצאו בעזרת גז מדמיע. כוחות ה"ביטחון" עמדו מסביב לכניסה, מסודרים בשורות, והיכו את היוצאים באלות. כ-300 איש נעצרו ונותרו שבועות רבים בכלא.

המתמטיקאי וורן אמברוז מ-MIT, שביקר באוניברסיטה באותו זמן, תיאר למחרת את האירוע ב"ניו יורק טיימס", וכך הוא נודע לעולם כ"ליל האלות הארוכות". בתיאורו הדגיש אמברוז את האלימות, אך גם את החסינות שממנה נהנו כוחות הביטחון, שפעלו באלימות לעיני כל.

למחרת אותו לילה, יותר מ-1,500 חברי סגל וסטודנטים לתארים מתקדמים התפטרו ממשרותיהם באוניברסיטאות במדינה וגלו למרכזי מחקר בחו"ל. לפי הערכות, 50% מחברי הסגל בתחומי המדעים המדויקים גלו מרצון או הוגלו. קלמנטינה נופץ, ולא חזר לפעול.

סדוסקי התפטר, וב-1974 ברח לאורגוואי אחרי ניסיון התנקשות בחייו. המעבדה של הביוכימאי היהודי סזר מילשטיין פורקה, ועברה לקיימברידג'. ב-1984 זכה מילשטיין בפרס נובל לפיזיולוגיה/רפואה, על פיתוח שיטה מהפכנית ליצירת נוגדנים חד-שבטיים. אף מדען ארגנטינאי לא זכה מאז בפרס נובל בתחום מדעי. למעשה, האקדמיה הארגנטינאית פורקה באותו לילה ביולי 1966, ומנסה להשתקם עד היום.

עשור לאחר מכן, חברי הסגל הנותרים יירדפו כבר לא עם אלות, אלא עם רובי עוזי, ואת המאסרים יחליפו טיסות לשום מקום שמהן ייזרקו לים. כאשר מנסים להסביר את המצב בארגנטינה כיום ואת הנטייה שלה להיכשל במחזורים קבועים, לאותו לילה יש השפעה מכרעת.

הרס העצמאות האקדמית אולי לא נראה דרמטי כמו הרס עצמאות מערכת המשפט, אבל השפעתו מורגשת שנים רבות, וספק אם אפשר בכלל לתקנה, גם אם וכאשר החברה האזרחית תצליח לבסס מחדש את הפרדת הרשויות בישראל. לכן חייבים להגן על העצמאות הזאת באותה עוצמה שהמפגינים למען הדמוקרטיה מתנגדים חוקי ההפיכה המשטרית שנוגעים למערכת המשפט.