"החרב של ישו תהיה רובה אוטומטי"

קנאים דתיים, שאין להם עניין בחיי היומיום של האנשים במרחב ישראל/פלסטין. המטיף גרי בורד משביע את מאמיניו בעזרת החרב (צילום יח"צ מהסרט "מתפללים לארמגדון" חברת הפקה: UpNorth)

מאז שבצלאל סמוטריץ' מונה לשר האוצר ושמחה רוטמן ליו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, ציבורים גדולים מבינים כי משיחיות היא אידאולוגיה המתאווה לכוח, שרוצה בכל מחיר להביא סוף למצב קיים. אך מה קורה כשמשיחיות מנסה להביא בעצם סוף לעולם כולו? מה קורה כאשר המשיחיות הופכת למצב תודעתי שבו כל אסון הוא דבר חיובי, כי הוא מקרב את הגאולה?

הסרט החדש של הבמאית הנורווגית טוניה הסן שיי והבמאי הטקסני מייקל לאורי, "מתפללים לארמגדון" (2023, חברת הפקה: UpNorth), מציג דמויות מתוך הכנסייה האוונגליסטית, שחותרות להביא סוף לעולם הגשמי ולהחיש את ביאתו של ישו. הפרמיירה העולמית של הסרט התרחשה לאחרונה באולם מלא בפסטיבל CPH:DOX שנערך מדי שנה בקופנהגן, והולך ומתקבע כאחד הפסטיבלים החשובים לקולנוע תיעודי בעולם.

"רוב סרטיי עסוקים במערכות הכוח שמעצבות את העולם שלנו," אומרת הבמאית הנורווגית הסן שיי. "מבחינתי, השילוב של דת וכוח בארצות הברית הוא מסוכן מאוד." הסרט של הסן שיי הוא קו פרודוקציה בינלאומית, שזכתה למימון מערוצי שידור שונים באירופה. הסיפור על פונדמנטליזם אמריקאי-ישראלי מעסיק ומעניין את העולם. אני לא בטוח שהסרט של הסן שיי יביא את הניואנס הנחוץ לדיון הגלובלי על פונדמנטליזם, אך הוא בהחלט מעלה כמה נקודות מעניינות, שחומקות מדיון תקשורתי.

נציגי הדת ב"מחכים לארמגדון" הם מטיפים אמריקאים, שמשתייכים לזרם האוונגליסטי הפונדמנטליסטי, אשר טוען כי הברית החדשה היא לא רק מסמך היסטורי מדויק, אלא גם מסמך נבואי שממפה את עתידה של האנושות. הדרך לסוף העולם ולביאתו של ישו לתפישתם עוברת, איך לא, במרחב ישראל ופלסטין. "אני הופתעתי מכמה מעט מבינים בארצות הברית מה שקורה בישראל ופלסטין," אומרת הסן שיי, שבעברה חיה במשך כשני עשורים בארצות הברית. בסרטה מוצגות קהילות אמריקאיות שההבנה שלהן לגבי המזרח התיכון מעוצבת על ידי מטיפים אוונגליסטים.

לצבור קרדיט אצל האל

לפי דיוויד הומל, מומחה לנצרות אוונגליסטית פונדמנטליסטית, ישנם שני מניעים דתיים שעומדים בבסיס התמיכה האוונגליסטית במדיניות ישראל לייהוד המרחב. המניע הראשון, שזוכה להדהוד בדרשות האוונגליסטים ב"מחכים לארמגדון", נובע מתפישה שנוכחות היהודים במרחב תעזור להגשים נבואות תנ"כיות שיחישו את סוף העולם. המניע השני והפחות מוכר של הנוצרות הציונית, לפי הומל, נוגע לבראשית י"ב, פסוק ג': "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה."

הפרשנות האוונגליסטית לפסוק היא כי ככל אדם שיעשה מעשה שיש בו ברכה לעם היהודי הוא יצבור ברכות, כמו קרדיט, אצל אלוהים. תפישת השכר והעונש הזו מביאה למדיניות החוץ האמריקאית שמושפעת על ידי פרשנות תנ"כית. "יש הרבה שיח על הידרדרות ההשפעה האמריקאית בעולם בגלל אי תמיכה מספקת באינטרסים ישראליים," אומר הומל.

אם זה נשמע מוזר שמדיניות החוץ של המעצמה העולמית מוכתבת על ידי פסוק אחד בתנ"ך, הסן שיי מביאה תיעוד מחנוכת השגירות האמריקאית בירושלים. מי שהיה שר החוץ האמריקאי בזמנו, מייק פומפיאו, הוא אוונגליסט אדוק. כתב "ניו יורק טיימס מגזין" שהגיע למשרדו, הבחין בספר תנ"ך פתוח על מגילת אסתר. כשנשאל האם הוא רואה קווי דמיון בין הנשיא דונלד טראמפ לבין המלכה אסתר, שהצילה את העם היהודי מפני איום של שליט איראני, פומפיאו ענה ש"זה בהחלט אפשרי."

ב-2019, פומפיאו הורה, בהסכמת טראמפ, להעביר את השגרירות לירושלים. 14 מתוך 15 מדיניות במועצת הביטחון של האו"ם גינו את ההחלטה. קבוצות אוונגליסטיות קיבלו את ההודעה על העברת השגרירות "באקסטזה". "רצינו להראות כיצד התמיכה האמריקאית במדיניות ישראל מוכוונת מטרות של קבוצות ימין קיצוני, כמו המתנחלים. כמו, למשל, העברת השגרירות האמריקאית לירושלים," אומרת הסן שיי. "רציתי להראות איך התמיכה האוונגליסטית מלבה את להבות האלימות ורק מעצימה את הקונפליקט."

הועברה לירושלים בלחץ האוונגליסטים. חנוכת השגרירות האמריקאית בירושלים ב-2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

ואכן, הסרט של הסן שיי משרטט תמונה של תפישות עולם אפוקליפטיות של קנאים דתיים, שאין להם עניין בחיי היומיום של האנשים במרחב ישראל/פלסטין, בטח שלא במונחים של שלום או שוויון. בין אם במודע ובין אם לאו, ההבדל בין מי שחי במוקדי הכוח האמריקאיים ובין מי שחי בתיאטרון המזרח תיכוני מקבל ביטוי גם בשפה הקולנועית של הסרט.

במרחב ישראל/פלסטין, ההפקה נשענת פעמים רבות על תיעוד עצמי של הדמויות באמצעות סמארטפונים. כך קורה, למשל, עם תיעוד של פלסטינים המגורשים משייח' ג'ראח ומתעמתים עם המתנחלים שלקחו מהם את בתיהם. הדמות הבולטת ביותר היא זו של מוחמד אל-כורד, עיתונאי פלסטיני ממזרח ירושלים שעבודת התיעוד שלו זוכה להדים בעיתונות הבינלאומית.
התיעוד המהיר, הפשוט-ויזואלית של אל-כורד ושל אקטיביסטים אחרים במרחב ישראל/פלסטין, עומד בניגוד לתיעוד של הכנסיות האוונגליסטיות והמטיפים, שמצולמים על ידי צוותים מקצועיים – הן מטעם הפקת הסרט, והן מטעם הכנסיות המתוקצבות במאות מיליוני דולרים.

כך, בשפה הוויזואלית שלו, הסרט ספק מתעד, ספק מנציח, את ההיררכיה בין האימפריה מהמערב והלבנטינים ממזרח: דרשות המטיפים, תגובות המאמינים שלהם וחיי הפוליטיקאים ששועים לדבריהם זוכים להפקה רצינית. הפלסטינים והישראלים, שחייהם מושפעים מעבודת האוונגליסטים, מתועדים יותר בזול.

התיעוד הפלסטיני נראה פחות מקצועי. משפחת אל כורד לאחר שמתנחלים השתלטו על חלקו הקדמי של ביתה בשייח' ג'ראח, 2009. (צילום: אורן זיו)

אבירים בצבא של ישו

החולייה שמקשרת בין עולמם של האוונגליסטים ובין המרחב הישראלי-פלסטיני בצורה המוחשית ביותר בסרט היא דמותו של גארי בורד, כומר אוונגליסטי מטקסס. בורד מוביל את בני הקהילה שלו – ברובם המוחלט גברים, ממגוון אתני וגזעי – בטקסים פרפורמטיביים, שבהם הם כורעים ברך בעוד הוא מניח חרב על כתפם וממנה אותם לאבירים בצבא ישו.

הקהילה של בורד הולכת אחריו לעלייה לרגל לירושלים, שכמותה כנראה לא היתה בהיסטוריה: התחנה הראשונה שלהן היא נמל אשדוד, שם הם אוספים את האופנועים שלהם ממכולה. הם רוכבים על אופנועיהם מאשדוד לירושלים ומדברים שם עם מאמינים יהודים ועם חיילים. הצפייה באינטראקציות בין הטקסנים האוונגליסטים ליהודים הישראלים נטענת בדרשות האוונגליסטיות שנשמעו לפני כן: כל לחיצת יד או אמירה חמה מצד האוונגליסטים נובעות מאמונה פונדמנטליסטית בתפקידו של האדם שהם מדברים איתו: הוא יעזור להם בהבאת הגאולה. יש כאן ברית בין שני צדדים, שמנציחים את ייהוד המרחב וגזל אדמות מפלסטינים, אך עולה השאלה: האם היהודים שמוציאים לפועל את הנבואה המשיחית מודעים למקום שלהם בתוכנית האוונגליסטית?

בורד וקהל מאמיניו הטקסני זוכים לתיעוד מקרוב ולאורך זמן בזכות עבודתו של הצלם והבמאי השותף, מייקל ראולי. בתיעוד הזה בפני עצמו אין משום חידוש. התשוקה של בני מעמד פועלים אוונגליסטים לעזור לציונות וליהודים ברחבי העולם תועדה היטב בעבר. בסרטה של מאיה זינשטיין על אוונגליסטים בקנטאקי, "עד סוף העולם" (כאן 11, 2020), היא עקבה אחר קהילה כורים ענייה שתרמה כספים לקרן לידידות, שמתעלת תרומות של נוצרים אוונגליסטים ציונים לפרויקטים עבור קהילות יהודיות ברחבי העולם.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אולם, גם אם דמויות כמו בורד זכו לייצוג בעבר, עדיין מצאתי את עצמי פעור פה כשראיתי טלאי צהוב תפור לז'קט העור של הכומר. בראש שלי הדהדו כתביו של בודריאר, שאמר שהשלב הסופי של כל סמל הוא חיסול הקשר למציאות ממנה הוא נולד, והפיכתו הסופית לסימולקרום, לחיקוי.

בורד חוזר ומזכיר לבני הקהילה שלו פסוק מהבשורה על פי מתי: "לא באתי להביא שלום על פני הארץ, אלא חרב." המשיח לא אמור להביא איתו שלום, אלא מלחמה. לכן, כל סמן של אלימות שנובע מגזל אדמות וייהוד מרחב ישראל פלסטין הוא כנראה התקדמות בכיוון הנכון. הפרשנות הסלקטיבית של בורד האוונגליסט את כתבי הקודש לא נעצרת רק בבחירת הפסוקים הנוגעים למשיח. גם את מושג ה"חרב" הוא פותח לפרשנות. לתפישתו, ישו השתמש במונח "חרב" כדי שבני אדם בתקופתו יוכלו להבין אותו. "החרב שישו יביא איתו היא רובה אוטומטי," הוא אומר.

המאמינים באמריקה לא יודעים כמעט כלום על מה שקורה במזרח התיכון. מתוך הסרט מתפללים לארמגדון" חברת הפקה: UpNorth

ההתחמשות האוונגליסטית מקבלת ביטוי בסרט גם בתיעוד ארכיוני מתוך צבא ארצות הברית. "אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי במהלך עשיית הסרט הוא עד כמה לאוונגליסטים יש השפעה בתוך הצבא האמריקאי," אומרת הסן שיי. למעשה, העבודה על הסרט הזה התחילה מראיון שערכה עם קולונל לורנס וילקרסון עבור סרטה הקודם, DRONE. וילקרסון, רפובליקני שמונה לתפקיד בכיר תחת קולין פאוול, ייעץ להסן שיי לבחון את השפעות האוונגליסטים על הצבא האמריקאי.

בסרט ניתן לראות כיצד מטבילים חיילים המשרתים במזרח התיכון, ואפשר לראות כלי נשק שנצרבו עליהם פסוקים מהתנ"ך ומהברית החדשה. "אני באמת חושבת שפונדמנטליזם אוונגליסטי שם לו למטרה לאיים על זכויות האדם שלנו ועל הדמוקרטיה שלנו", אומרת הסן שיי. נראה שהתכונה הזו משותפת לאוונגליסטים וליהודים הפונדמנטליסטיים.

מבחינתי, יש בסרט הזה גם סיפור שאנשים שחוששים מפונדמנטליזם יכולים ללמוד ממנו. גם אם אני לא מסכים עם המטרות שלהם, מצאתי השראה בשיתוף הפעולה בין מתנחלים מנשלי-אדמות מהיהדות האורתודוכסית ובין אוונגליסטים אמריקאים. הם בנו קואליציה אמיתית, מושתתת על מטרות משותפות, שמתגברת על הבדלים דתיים וגיאוגרפיים משמעותיים.

הסרט של טוניה הסן שיי מתעכב על הפחד שהברית הזו מעוררת בלבבות הציבור הליברלי. אבל אולי הסיפור הזה גם מעורר תקווה: אם מתנחלים ואוונגליסטיים מצליחים לשתף פעולה בייהוד המרחב של ישראל ופלסטין, אולי יש תקווה לאלה מאיתנו שרוצים שוויון חלוקתי ושלום במרחב הזה. אולי, כמוהם, נוכל לבנות קואליציות שיתעלו מעל שפה, מרחק וקונטקסט תרבותי במאבק לצדק ולשותפות באותו המרחב. עם כל ההסתייגויות שלי מהדמויות מ"מחכים לארמגדון", קשה שלא לראות את האנשים האלה ולהכיר בכוחה של אמונה משותפת לעשות משהו יוצא מגדר הרגיל.