"טראומה ייחודית בעוצמתה": ילדים בעזה ובישראל מתמודדים עם המלחמה

"יש כאן אימה שלא היתה כמותה", אומר ד"ר יובל סער-הימן מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון. "בעוטף עזה כולם היו חסרי אונים. הילדים חוו את ההורים שלהם כמי שלא יכולים להגן עליהם. זאת טראומה ייחודית בעוצמתה".

ד"ר סער-הימן משתתף במספר יוזמות טיפוליות של התערבות מוקדמת עם ניצולי הטבח ב-7 באוקטובר ומדבר על הפגיעות המתמשכת בילדים ובהוריהם. "החיים במלונות המפונים הם קשים. הילדים לא יכולים לבחור את האוכל או לשלוט בשעות שבהן יאכלו. הם חיים כפליטים: לחיות בהווה, בלי יכולת לדעת מה יהיה הלאה". לפי הערכות שונות, מתחילת המלחמה הצטברו כ-200 אלף מפונים, מהדרום ומהצפון. בעבודתו עם המפונים והעקורים, סער-הימן נפגש עם ילדים שהביעו רצון לשהות רק בממ"דים, או שהתעקשו להנמיך ראש מחשש שאם ירימו אותו – מישהו יירה בהם.

תוך כדי הטיפול, סער-הימן גילה שיש ילדים שזכרו מהשבת השחורה בעיקר אינטראקציות שליליות עם הוריהם, ולא את האיום על חייהם. "היה ילד שרצה לצאת מהממ"ד ואמא שלו משכה אותו בחזרה בכוח. וזה הדבר שנשאר איתו מהאירוע, זה מה שהיה לו חשוב, לאו דווקא המחבלים מבחוץ. הוא מבחינתו חווה שההורה שלו לא היה קשוב אליו". סער-הימן מציין שחוויית אובדן ההגנה של ההורים חקוקה בזיכרונם גם של ילדים רכים, ומספר על ילד בן שנתיים שלא הפסיק לבכות. "אמרתי לו, 'דיברתי איתך לפני כמה זמן על איך היית רעב ובכית והייתם המון שעות בממ"ד והיה חושך ואבא ואמא רצו לעזור ולא יכלו'. והילד הפסיק לבכות. ההורים איבדו שליטה, ואז הילדים חוו את זה כקושי". ההתגברות על הקושי, הוא אומר, כרוכה בקבלת הכרה לתחושות שלהם.

לשחק רק בממ"ד

אובדן השליטה קורה בדרגות משתנות במשפחות רבות ברחבי הארץ, משפחות שחוות את השפעות עוצמת המלחמה וההרס. תמר חיה טורפיאשווילי בת ה-9 מאשדוד מתה ב-28 באוקטובר, כשבוע לאחר שהתמוטטה בזמן מתקפת טילים על העיר. "זאת לא היתה המלחמה הראשונה שלה", אומרת דודתה, מאיה ספי. "לא ראינו עליה פחד – עד המלחמה הזאת. היא התחילה לרוץ לממ"ד, לקחה איתה סכינים ומקלות, התחבאה מתחת למיטה וסגרה עיניים חזק, מתכווצת כמו כדור", מתארת ספי. כיוון שמדובר בילדה, ספי אומרת שהמשפחה לא ידעה אם להתייחס לביטויי הפחד האלה ברצינות.

"זה היכה בי שהיא בחרדה יום לפני שהיא מתה", ממשיכה ספי. "היא אמרה לי, 'דודה, אני כל כך מפחדת כשיש אזעקה'. עברה לי מחשבה בראש שאולי אני לא מחבקת את האחיינית שלי מספיק מאז שנולדה הבת שלי. חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה לא לפחד. אני שמחה שעשיתי את זה, כי לא היתה לי הזדמנות לחבק אותה יותר".

משפחת טורפיאשווילי גרה ברובע ה' שבמזרח אשדוד. פיקוד העורף מדווח על 12 אזעקות טילים בעיר במהלך  אוקטובר. ביום תחילת המלחמה, ב-7.10, נפל ברובע ה' טיל, שמערכת כיפת ברזל לא הצליחה ליירט. כך שוב גם ב-9 באוקטובר. "הם גרים בקומה האחרונה בבניין ושומעים שם את היירוטים ממש היטב", אומרת ספי. "זה גם תרם לפחד העצום שלה".

ספי מספרת על ההשפעה של מותה של אחייניתה על הילדים במשפחתה. "אחיה בן ה-11 בוכה כל הזמן. הוא אומר שהחיים שלו כבר נגמרו ולא יהיו אותו דבר". גם הבת של ספי, כמעט בת שנתיים, הבינה שקרה משהו לבת דודתה. "כל פעם שיש אזעקה הלב של הילדה שלי קופץ. היא רוצה לשחק רק בממ"ד, למרות שאני אומרת לה 'זה בלונים, זה בלונים'. היא מבינה שזה לא בסדר".

מנהלת טיפול נמרץ ילדים באסותא אשדוד, ד"ר נועה רוזנפלד יהושע, הדגישה בדבריה לעיתונות כי מה שקרה לטורפיאשווילי הוא מאוד נדיר. "לא נתקלנו בעוד מקרים כאלו בקרב ילדים בשבועות האחרונים, אבל אנחנו בהחלט מבררים אם יש בעיה קודמת שגרמה לזה, אין לנו הוכחות לכך". הסברה הרפואית שד"ר רוזנפלד יהושע העלתה היא רגישות יתר לאדרנלין באופן שיכל לגרום לבעיה לבבית. ספי, דודתה של טורפיאשווילי, משערת שהחשיפה לחדשות במלחמה העמיסה על הילדה, בנוסף לאזעקות. "יכול להיות שהיא שמעה על עריפת ראשים וזה הלחיץ אותה עוד יותר. היא פחדה גם על ילדים בעזה. היא היתה אומרת לנו, 'בטח הילדים בעזה גם סובלים מפצצות וגם מפחדים'".

אלימות, מוות, עוני, מלחמה וסגר

"אנחנו רוצים לשחק במתקני משחקים במקום להתחבא מפצצות", כתבו שישה ילדים מעזה במכתב שמתפרסם בפתח דו"ח הארגון הבינלאומי "הצילו את הילדים" בזמן מלחמת מאי 2021. "עדיין יש לנו תקווה, אבל אנחנו רוצים שהמלחמה הזו תהיה האחרונה". עוד לפני המתקפה הנוכחית, חסרת התקדים בהיקפה ובנזקיה, הדו"ח הצביע על בריאות נפשית ירודה באופן מדאיג בקרב ילדי הרצועה. כ-500 ילדים ו-160 הורים השתתפו בסקר, ודיווחו על חיים במצב בלתי פוסק של פחד, דאגה, עצב ואבל. רבים מהם זכרו במדויק פיצוצים שקרו לידם, בית או בית ספר שנהרס, או אדם אהוב שנהרג. ילדים ואנשים צעירים שנשאלו על רגשות בלתי רצויים דיברו על מתח, כעס ופחד, ודיווחו כי הדברים שהם הכי פחות אוהבים בחייהם הם אלימות, מוות, עוני, מלחמה והסגר (המוטל על עזה מאז 2007 – ר"כ). כשנשאלו כיצד יוכלו להרגיש יותר טוב, הם דיברו על רצונם להרגיש אומץ, שמחה, עוצמה, רוגע, בטחון ואהבה.

"גם לפני המלחמה הנוכחית, יותר ממחצית מההורים העזתים שדיברנו איתם דיווחו כי ילדיהם הזיקו לעצמם או חוו מחשבות אובדניות", אמר נציג "הצילו את הילדים" בראיון. ארגון "רופאים ללא גבולות" מגדיר את המצב הקיים בעזה כקטסטרופלי בגלל הלחימה בעזה, שעד כה גבתה את חייהם של יותר מ-15,000 איש וגזרה על יותר ממיליון וחצי בני אדם לנוס מביתם אל חיי חסר, צפיפות ודוחק. אימאן אל מדהון, פסיכולוגית שעבדה בקליניקות שונות בעזה אמרה לעיתון "הערבי החדש" כי "פלסטינים, ובמיוחד עזתים, מרגישים שהעולם נותר שקט לנוכח הסבל שלהם. הם מרגישים חסרי ערך. זה מעורר בהם טראומה נוספת".

התמודדות חדשה גם עבור ההורים

הפסיכותפריסט ד"ר עאמר ג'ראיסי, מנהל קליניקה לבריאות הנפש בחיפה, מצביע על כך שבקרב בני נוער, הדאגה הנובעת מהמלחמה יכולה לקבל ביטוי בדיכאון ובשינה מרובה. בגילאים צעירים יותר, היא בדרך כלל מתבטאת בגילויי תוקפנות או בחרדה. "ילדים ערבים שואלים את עצמם לא רק האם יש ממ"ד שיכול להגן עלינו מהטילים, אלא גם האם היהודים יגרשו אותנו", הוא אומר.

"האווירה נהיית יותר קיצונית", אומר ג'ראיסי. "האדם הערבי שבא במגע עם יהודי ישראלי מרגיש צורך לסנן את עצמו כדי לעבור את המבחן הזה. הוא יודע שבישראל אין לגיטימציה לעמדה האותנטית שלו אחרי מה שקרה ב-7 באוקטובר", הוא אומר. "אדוארד סעיד כתב שיש הלוצינציה חיובית – היכולת לראות ולשמוע דברים שלא קיימים, ויש הלוצינציה שלילית – דברים שקיימים ואני לא רואה אותם. הממסד הישראלי משתמש בהלוצינציה שלילית. אדם ערבי מבין כי הנרטיב שלו לא קיים, אבל הרגשות הללו לא נעלמים. הם מוצאים ביטוי בדיכאון או בסומטיזציה, סימפטומים גופניים".

אחד ממנגנוני ההגנה הנפשיים שג'ראיסי מצביע עליהם הוא הדחקה. "להערכתי, כ-30% מהחברה הערבית נמנעים מלדבר על המלחמה. הם רחוקים מהצפון ומהדרום, הולכים לבית ספר כרגיל, מטיילים כרגיל. משתמשים במנגנון של אדישות", הוא אומר.

הרחקה מסוימת של המלחמה מהמרחב האישי והמשפחתי יכולה גם להועיל, לדברי קלאודיו גלזר, מנהל השירות הפסיכולוגי באופקים. "בביקורי הבית שעשינו לאחר 7 באוקטובר, ראינו בתים עם טלוויזיות דלוקות כל הזמן על תמונות מלחמה. ילדים לא צריכים לראות את זה". בקבוצות ווטסאפ ייעודיות, עיריית אופקים הנחתה הורים לצפות בחדשות רק לאחר שהילדים נרדמו, ולהסיר את אפליקציית הטיק-טוק מהטלפונים. "יש ילדים שראו את כל סרטוני הזוועה מהשבת השחורה בטיק טוק. אפשר רק לדמיין מה זה עושה לנפש של הילד".

אופקים היתה נצורה במשך שלושה ימים אחרי 7 באוקטובר. בזמן שחיילים עברו בין הבתים, אנשים היו סגורים בבתיהם. "הבית אמור להיות המקום הכי מוגן. לפני השבת השחורה, איכשהו ילדים התרגלו לאזעקות. פתאום הגיע איום חדש. אף אחד לא יכול היה לחלום על זה קודם. זו היתה גם התמודדות חדשה עבור ההורים", אומר גלזר, ומוסיף שמאז תחילת המלחמה, הוא רואה בביקורי הבית שהוא עורך בתים שתריסיהם מוגפים. "זה חלל חשוך, שמשקף שקרה משהו נורא".

הצוות של גלזר, וצוותים אחרים בעירייה, שוקדים על התערבויות שונות: גננות ומורות עומדות בקשר פיזי או טלפוני עם הילדים, השירות הפסיכולוגי העירוני נפתח בחלל פיזי באישור פיקוד העורף. "ביום חמישי 12 באוקטובר הגיע לפה צוות פסיכיאטריה לגיל הרך של סורוקה, יחד עם שישה כלבים טיפוליים". גלזר משתהה לרגע, קולו נסדק. "זה היה כל כך מרגש לראות איך הילדים מתחברים לחיים. הלוואי שלי היו היכולות שלהם".

גלזר מתאר אתגר שונה בעבודה עם בנות ובני נוער שמעמידים פנים שהכל בסדר בהתחלה, אבל כשהם צריכים להתחיל לתפקד, הם מגלים שהם לא מסוגלים. "אנשים אומרים שצריך לחזור לשגרה, אבל אי אפשר לחזור לשגרה שהיתה. צריך למצוא נרטיב שמשקף את מה שהיה פה. היה כאן טבח, ואנשים באופקים נאלצו להישאר". גלזר מסביר כי על אף שמחבלים חדרו אל אופקים ורצחו 52 אזרחים ואנשי כוחות הביטחון, תושביה לא פונו. ההפוגות שתושבי אופקים קיבלו מחוץ לעיר ארכו לא יותר מחמישה ימים. "בכל זאת, היתה התמודדות מדהימה של העיר. אופקים צריכה להיות גאה בעצמה. ועדיין", הוא אומר, "אנחנו צריכים להיערך לתקופה ארוכה מאוד של טיפול".