בברלין ישראליות נמנעות מעברית, פלסטיניות מורידות כאפיה

בעקבות הטבח של החמאס ביישובי עוטף עזה, ואחריהן הפצצות הצבא הישראלי ברצועה, ההורים האמריקאים של בן הזוג שלי ביקשו שנצא מישראל. מראות ההשמדה בעוטף, שהופצו ברשת ואפילו שודרו בפייסבוק לייב של חלק מהקורבנות, הותירו אותי עם תחושה של ייאוש וחוסר משמעות.

צפיתי בסרטון שבו הנער תומר ערבה אולץ באיומי נשק לדפוק על בתי שכניו בליווי אנשי מיליציה מהחמאס לפני שנרצח. לא היה לי טיעון חזק מספיק להישאר במקום הזה, למול הורים וסבים שלא הצליחו לישון בלילה. הם שאלו לאן כדאי לכולנו לנסוע. אני זוכר את התשובה שנתתי – העיר שחבר ילדות שלי גר בה. הסבתא הזמינה כרטיסים. אף אחד מאיתנו, תושבי ישראל וארה"ב, לא חשב על כך שהעיר הזו, על שכונותיה המגוונות, היא המקום האחרון שצריך לנסוע אליו אם רוצים לברוח מהאלימות בישראל ובעזה.

ברלין.

בברלין יש לפחות 30 אלף פלסטינים. בשני העשורים האחרונים, אוכלוסיית הישראלים בעיר יותר מהכפילה את עצמה. המספר המדויק של ישראלים בברלין אינו ידוע, אבל ישנן הערכות בתקשורת כי הוא עשוי להגיע ל-30 אלף. אחד מהם הוא חבר הילדות שלי, שמגדל שני ילדים בפרנצלאוור-ברג, שכונה בורגנית חביבה על ישראלים.

ביום שנחתנו, הבן הבכור שלו לבש את התחפושת שהכין לליל כל הקדושים – לוחם אור מ"מלחמת הכוכבים". כשסיים להדגים את השליטה שלו בכלי הנשק הבין-גלקטי ויצא מהחדר, החבר סיפר לנו על בקבוק התבערה שנזרק על בית כנסת בברלין, ועל כך שריססו מגיני דוד על בתי יהודים בעיר אחרי 7 באוקטובר. באותו לילה, הוא יצא החוצה עם פנס לראות אם ריססו מגן דוד על חזית הבניין שלו. חוסר האונים הישראלי הגיע גם לברלין.

תחושת הביטחון של הישראלים והיהודים החיים בגרמניה היתה במרכז תגובות רשויות השלטון. קנצלר גרמניה הכריז כי סמידון, ארגון סולידריות עם אסירים פלסטינים, שפעיליו חילקו ממתקים כדי לחגוג את הטבח שביצע חמאס, יוצא אל מחוץ לחוק. משטרת ברלין צייצה כי מחקה את דגל פלסטין שמצויר על קיר בהרמן-פלאץ שבשכונת נויקלן. "יש אינדיקציה שזהו ניסיון להלל את המתקפות על ישראל", כתבה המשטרה. "נחזור ונמחק אותו".

נויקלן היא השכונה שבה נמצא הריכוז הגדול ביותר של מהגרים ממוצא פלסטיני. בנויקלן יש היסטוריה של מחאות אנטי-ישראליות, כולל אחרי סבב ההתקפות על עזה ב-2021. "במשך כל שעות היום עומדות פה ניידות ומכת"זיות לפיזור הפגנות", אומרת מאיה ילון, המתגוררת לא רחוק מהרמן-פלאץ. "יש המון אנשים שפשוט עומדים בכיכר במהלך היום עם דגלי פלסטין".

ילון היא ממקימות מרחב למשפחות ישראליות במרכז "צוזאמן". פעמיים בשבוע, מגיעים פסיכולוגים לתמוך בהורים ישראלים, בזמן שמתקיימות סדנאות לילדים. המרכז נועד לתת מענה למשפחות שהיו להן כרטיסי טיסה בחזרה לארץ אך לא השתמשו בהם, וכן משפחות שעזבו את ישראל אחרי 7 באוקטובר "בלי תוכנית ובלי כרטיסים חזרה," לדברי ילון.

"המרחב הזה מצליח לתת הרבה כוח ותמיכה גם להורים וגם לילדים", היא אומרת, ומדגישה כי האווירה כיום בשכונתה מתוחה. "אני משתדלת להימנע מלדבר עברית ברחוב", היא אומרת, "וכרגע לא הולכת לקנות במכולות הערביות שאני בדרך כלל קונה בהן".

לא כל הישראלים המתגוררים בנויקלן מרגישים צורך לשנות את ההתנהגות שלהם. איריס חפץ, פסיכואנליטיקאית המתנדבת בארגון "הקול היהודי לשלום צודק במזרח התיכון", אומרת: "אם אתה מרגיש שאתה שגריר של מדינה שחייליה פולשים לאל-אקצא, יורים בתוך אחד המקומות הקדושים ביותר למוסלמים ומזדהה עם זה, אז יש סיבות טובות לפחד מכל מי שנדמה לך שהוא מוסלמי. מכיוון שאני לא מזדהה עם זה, זה משפיע על המציאות הפנימית והחיצונית שלי".

בשבת, אחרי השבוע הראשון של המלחמה, משטרת ברלין אסרה על הפגנה שתוכננה להתקיים בקרויצברג נגד הרג אזרחים בעזה. חפץ יצאה להפגין לבדה בהרמן-פלאץ, עם שלט שעליו כתוב: "להפסיק את רצח העם בעזה". היא נעצרה על ידי משטרת ברלין, שאסרה בעבר על הארגון להפגין נגד הרצח של העיתונאית הפלסטינית שירין אבו עאקלה. המשטרה שיחררה אותה, התנצלה בפניה ואיפשרה לה להפגין.

חפץ רואיינה על ידי עיתונות זרה. לדבריה, "אף כלי תקשורת בגרמניה לא דיבר איתי". היא טוענת כי לא מעט עיתונאים גרמנים רוצים לספר את הסיפור של המפגינים שמשמיעים קול נגד המלחמה, אבל "מערכות העיתונים והרדיו לרוב מתנגדות לכך". את התנהגות המשטרה היא קושרת לנאום של הקנצלרית לשעבר, אנגלה מרקל, שקבע את התפיסה כי תמיכה בישראל היא חלק מ"ההגיון המסדר" של המדינה הגרמנית. "זו אמירה חלולה, שמאפשרת חוסר התערבות במדיניות של ישראל. בסופו של דבר זו עמידה מהצד ותמיכה בהידרדרות ישראל לתהום", היא אומרת.

"יש לנו תפקיד כאן בקהילה ובשכונה בברלין"

הקנצלר אולף שולץ חזר על האמונה הגרמנית הממסדית כי ביטחונה של ישראל הוא חלק מ"ההגיון המסדר" של המדינה בנאום שנשא מול הבונדסטאג (הפרלמנט הגרמני) ב-9 באוקטובר. נשיא גרמניה, פרנק-וולטר שטיינמאייר, נפגש עם נציגי הקהילה הישראלית והיהודית בבית הכנסת פרנקלאופר ב-13 באוקטובר. "האירוע נמשך שעה וחצי, ומתוכן הוא הקדיש 30-40 דקות לשיחה אינטימית עם חברי הקהילה, ללא מצלמות", מספרת נירית, אשת תעשייה ישראלית שהוזמנה למפגש עם הנשיא. "הוא ישב ודיבר עם כל אחד לפחות חמש דקות. היינו נסערים, מפוחדים. אבל הוא שמע אותנו".

"בית הכנסת הזה נגיש גם למי שלא מרגיש שייך למיינסטרים היהודי-אורתדוכסי", אומרת נירית. בית הכנסת פרנקלאופר הוחזר לשימוש לפני כעשור על ידי נינה פרץ ובן זוגה, דקל. פרץ מספרת כי רבים ביקשו להתכנס בבית הכנסת כדי להתאבל על המתים ולהתפלל עבור בני הערובה. רבים מהם הביעו חשש לגבי ביטחונם, במיוחד לאור העובדה שחמאס הכריז על יום שישי, 13 באוקטובר, כ"יום הזעם".

באותו יום, פרץ ביקשה עזרה מחבר גרמני שגר בקרויצברג. החבר, הולגר מישל, הפיץ את הקריאה ברשתות החברתיות, ובתגובה, מאות נעמדו מחוץ לבית הכנסת בסולידריות עם הקהילה שהתפללה והתאבלה בתוכו. בכך, סיפור חדש התווסף להיסטוריה של בית הכנסת, שנבנה עבור אלפיים מתפללים ב-1916 אך חלק גדול ממנו נהרס בליל הבדולח, בנובמבר 1938.

העבר הנאצי הוא הסיבה שההורים היהודים-אשכנזים של בן הזוג שלי לא ביקרו בגרמניה עד אוקטובר 2023. האתרים שבהם ביקרו לא כללו את שכונות המגורים של הישראלים והפלסטינים בברלין. הם הלכו לאי המוזיאונים, לשוק הווינטג' במאוור-פארק ולשער ברנדרבורג, שהואר בצבעי דגל ישראל ב-7 באוקטובר. הם אהבו את האטרקציות של העיר, שהיתה למקום מפלט עבור המשפחה הישראלית של הבן שלהם. זה ההקשר היחיד וההכרחי שיכל להביא אותם כתיירים לגרמניה של אחרי השואה.

In Solidarität mit #Israel.
In solidarity with #Israel. pic.twitter.com/HxVAYA5aUd

— Bundeskanzler Olaf Scholz (@Bundeskanzler) October 7, 2023

"אני חושבת שהגרמנים מעולם לא הצליחו לעבד את העבר הנורא שלהם", אומרת שרה (שם בדוי), יועצת עסקית ירדנית ממוצא פלסטיני המתגוררת בברלין כמעט עשור. גם היא מתארת תחושה של חוסר ביטחון להסתובב ברחובות. אולם, בשעה שחלק מהישראלים מתארים פחד שנובע מהתחככות עם מהגרים מהמזרח התיכון, שרה אומרת כי הפחד שלה הוא מגרמנים אירופאים.

"בשכונות לבנות וגרמניות אנשים בוהים בי. במיוחד בלילה", היא מספרת. לדבריה, היא חשה יותר בנוח בנויקלן ובקרויצברג, בגלל הגיוון האנושי שבהן. "הפסקתי ללכת עם כאפיה ברחוב, או עם כל סממן שמראה את הערביות שלי, כדי להימנע ממבטים עוינים", היא מספרת. "אני מצנזרת את עצמי: מה אני לובשת, מה אני אומרת, עם מי אני נפגשת".

שרה מציינת כי משטרת ברלין ביטלה הפגנות רבות למען תושבי עזה. לבסוף, המשטרה אישרה מצעד שנקבע ל-13 באוקטובר. המצעד יצא ממוריץ-פלאץ שבקרויצברג, והסתיים בהרמן-פלאץ בנויקלן. "זאת היתה הקלה עצומה. סוף סוף יכלנו ללכת יחד ולהתאבל במרחב הציבורי", היא אומרת. לקראת ערב, קבוצות של מפגינים התאספו בהרמן-פלאץ, אך המשטרה פיזרה אותן שוב ושוב.

החשש ממשטרה שמטשטשת בין מחאה אנטי אלימה לגיטימית למפגינים שמחלקים ממתקים כדי לחגוג טבח באזרחים מהדהד את מה שקורה בישראל, שבה מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי מאיים לשלוח מפגינים נגד המלחמה באוטובוסים לעזה. המציאות המזרח תיכונית משתנה בן לילה; לפני שבועות ספורים היו מאות ולפעמים אלפי מפגינים – רובם יהודים – שנשאו דגלי פלסטין ב"גוש נגד הכיבוש" במוצאי שבת בערים ברחבי בארץ. כיום, קשה לדמיין כיצד המחאה הזו תחזור לרחובות בעוצמה שצברה בין פברואר לספטמבר 2023.

???????????????????? ????????: Pro-Palestine rally live from Berlin, Germany.#Palestine l #Gaza l #Israel l #Hamas pic.twitter.com/KDSpe46mCy

— Globe Eye News (@GlobeEyeNews) October 17, 2023

אחרי עשרה ימים בברלין, חזרנו לתל אביב, מכל מיני סיבות. ההורים של בעלי חזרו לארה"ב, בפעוטון שנפתח מחדש בתל אביב יש ממ"ד, ולשנינו יש עבודה – אחד הגורמים העיקריים שבגללם אנשים נשארים באזורי מלחמה. בשבת שלאחר חזרתנו הלכתי לרחוב קפלן בתל אביב, שבו התקיימו המחאות נגד ההפיכה המשטרית; המחאה התל אביבית העצומה התחלפה במחאה שקטה ומצומצמת יותר למען החזרת החטופים. כל אחת מהמחאות, בדרכה, דורשת מהישראלים לזכור שיש בני אדם בעזה, שלחייהם יש ערך.

"בתוך כל הכאב הגדול שלנו על מה שקרה ב-7 באוקטובר, ועם הדאגה לחטופים ולמשפחות שלנו בארץ, יש לנו תפקיד כאן בקהילה ובשכונה בברלין: לחשוב ביושרה על זה שישראל גורמת עכשיו לאסון גדול בעזה, ושהרבה מהאנשים והמפגינים שאנחנו רואים ברחוב נמצאים עכשיו בכאב גדול משל עצמם", אומרת קורנית סטולר, מנהלת מוצר המתגוררת בנויקלן.

סטולר מנסה למצוא משמעות בפעולות מסוימות בתקופה של חוסר אונים: "לא להסתתר בבית. להגיע למסעדה הלבנונית. לא לחשוד בכל מוסלמי ברחוב. גם עבורם התחושה ברחובות לא מאוד ידידותית כרגע. לשוחח עם מי שרוצה. לא 'הסברה', אלא שיחה כנה בלב שבור אבל פתוח". סטולר שולחת את בתה לגן שבו רוב הגננות מוסלמיות. "בגן של הבת שלי מלמדים את הילדים שהלבבות של כולנו עדינים", היא אומרת, "ואני חושבת על זה הרבה".