הוראה דו נרטיבית – אופק ליום שאחרי המלחמה

חינוך לשלום, כפי שכתבתי בשבוע שעבר, מתמצה בכך שהתלמידות והתלמידים ילמדו להסתכל על דברים מנקודות ראות שונות ומגוונות. התוכנית החינוכית "אופק בסכסוך", אותה אציג בהמשך, מיישמת רעיון זה במלואו, והיא מוצעת למורות ולמורים בחטיבה העליונה.

התוכנית פותחה על ידי עמותת "סיפור חכאיה", אשר מזמינה את ציבור המחנכות והמחנכים לסנדת היכרות והתנסות עם רציונל התוכנית ועם דרכי הוראתה. בתוכנית 28 מערכי שיעור, עשירים במצגות, בסרטונים ובעזרי הוראה אחרים. עיקר הלימוד עצמאי ומבוסס על ניתוח מקורות, כך שתפקידו של המורה אינו בהרצאת הידע, אלא בליווי הלמידה ובניהול הדיון הכיתתי. התוכנית מתאימה להוראה במסגרת שעות "השכלה כללית", או בשיעורי חינוך והעשרה.

>> חינוך לשלום: בתום יובל, הנבואות השחורות התגשמו

התוכנית מבוססת על רציונל ההוראה הדו נרטיבית, שפּותַח במיזם ישראלי-פלסטיני קודם, כפי שיתואר בהמשך. הוראה דו נרטיבית היא גישה פדגוגית ומתודולוגית, ואינה מייצגת עמדה פוליטית מסוימת. עם זאת, החשיפה לנרטיב של האחר, הבנה כיצד נוצרו נרטיבים סותרים ומתן לגיטימציה לקיומם המקביל, הם צעד הכרחי בגיבוש הבנה היסטורית ועמדה אקטואלית מבוססות ומושכלות.

מידע, ידע, ודעת

את ההיגיון החינוכי (והמתודולוגי) מצאתי בריאיון עם פרופ' אייל נווה, המשולב בספר "אלטרנטיבה לנרטיב" (פרדס, 2017). נווה מסביר כי בבסיס לימודי ההיסטוריה ניצב המידע, שהוא "קורפוס של עבודות שאפשר פחות או יותר להסכים עליהם". יחידות מידע אלה מהוות את הבסיס לפיתוח הידע, שהוא הסיפור, או הנרטיב, המחבר את היחידות למרקם אחד בעל משמעות.

הידע (הנרטיב) מוצג בכיתה באמצעות ספרי הלימוד וההסבר של המורה. הנרטיב אינו אובייקטיבי, אלא מכיל פרשנות כלשהי של המידע. למשל, את המידע על המלחמה ב-1948 אפשר להציג כנרטיב של תקומה, תחת הכותרת "עצמאות ישראל"; או כנרטיב אסוני, תחת הכותרת "נכבת פלסטין". שני הסיפורים נשענים על אותו מידע, אבל קושרים את יחידות המידע לכלל מסרים מנוגדים.

הצעד הבא הוא בהפיכת הידע (המוצג בכיתה) לדעת, שהיא אישית, לכל תלמידה ותלמיד. הדעת היא תוצר העיבוד שהם ביצעו, בשעה שהפכו את הידע למשהו שהוא שלהם. מהלך זה מורכב, שכן הוא מחייב ערעור על עמדות קודמות, מבט מחדש וביקורתיות. ועם זאת, "זהו השלב האמנותי והמלהיב", כדברי נווה. זהו השלב הגבוה של לימודי ההיסטוריה, שכן בסופו הלומד הופך לאדם "בר דעת": אוריין היכול להביע עמדה.

הוראה דו נרטיבית מאפשרת את המהלך של הפיכת הידע לדעת. היא מעמתת ידע אחד מוכּר עם ידע אחר מקביל, הנשען על אותן יחידות מידע, ובכל זאת רוקם מהן סיפור שונה. בלשונו של נווה: "ריבוי נרטיבים עוזר לגיבוש הדעת", משום שהוא הופך את הידע "למשהו שהוא לא מוחלט".

קיצור תולדות ההוראה הדו נרטיבית

רעיון ההוראה הדו נרטיבית פותח החל בשנת 2000, בידי פרופ' סמי עדוואן (אוני' בית לחם) ופרופ' דן בר-און (אונ' בן גוריון), שייסדו אז את עמותת פריים (PRIME). מטרת העמותה, שהוקמה בעקבות הסכמי אוסלו, היתה לקדם פיוס ושלום באמצעות מחקר, הסברה וחינוך.

תחילה חשבו לאמץ גישה שפותחה באירופה, לכתיבת ספרי לימוד של היסטוריה משותפת. למשל, צוותים של היסטוריונים צרפתים וגרמנים כתבו יחד ספרי לימוד על מלחמות העולם הראשונה והשנייה. מדובר בטקסט אחד, שבו שולבו נקודות השקפה שונות של שתי המדינות.

במציאות של אותן שנים, שנות האינתיפאדה השנייה, כתיבה שיתופית לא היתה אפשרית. במקום זאת, פיתחו בעמותת פריים מודל אחר, שזכה לשבחים ולהכרה בעולם. בעוד המודל האירופי ניסח היסטוריה בנרטיב מגשר, לאחר גמר הסכסוך, הרי שהמודל הפלסטיני-ישראלי הדגיש את הלגיטימציה לנרטיבים מנוגדים, במצב של סכסוך מתמשך.

למלאכה גויסו שני צוותים של מורות ומורים מנוסים, ישראלים ופלסטינים, כך שכל צוות ניסח את הנרטיב שלו בנפרד. בשלב שני תורגמו הטקסטים הדדית, והועברו להערות של הצדדים. הדברים מתוארים במאמר של נווה, ששימש כיועץ האקדמי לצוות המורים הישראלי (הד החינוך, 2011).

שלב ההערות היה חשוב, שכן למרות שהנרטיבים נוסחו בנפרד, הם היו חייבים להיות רגישים תרבותית. לדוגמה, הצוות הישראלי השתמש בביטוי "ערביי ארץ ישראל", ונדרש לשנות זאת ל"פלסטינים"; והצוות הפלסטיני השתמש בביטוי "היישות הציונית" ונדרש לשנות זאת ל"מדינת ישראל". בתוכנית חינוכית המבקשת להעניק לגיטימציה לצד האחר, לא ייתכן להכניס ביטויים שמתפרשים כפוגעניים על ידי מי מהצדדים.

התוצר עוצב כך, שבכל עמוד הוצגו זה לצד זה, או זה מול זה, הנרטיבים הישראלי והפלסטיני. ביניהם נותר רווח ובו שורות ריקות. הרווח מייצג את הפער בן העמדות, אולם הוא מייצג גם את מרחב הגישור האפשרי. השורות הריקות מזמינות את התלמידות והתלמידים לכתוב את מחשבותיהם, מתוך התייחסות לשני הנרטיבים.

תוצרי העבודה של הצוותים יצאו לאור בשלוש שפות (אנגלית, ערבית ועברית) תחת הכותרת: "ללמוד את הנרטיב ההיסטורי של האחר". אולם, משרדי החינוך ברשות הפלסטינית ובישראל גם יחד סירבו לאמץ את הספרים ואת הגישה. ב-2004 אסר משרד החינוך (בראשות לימור לבנת) על מנהלי בתי הספר לעשות שימוש בספרים. כך גם ב-2010, חסם משרד החינוך בראשות גדעון סער יוזמה מחודשת להשתמש בספרים באחד מבתי הספר.

הנרטיב האחר לגיטימי אבל נחות

מחקר שנערך ב-2006 על הוראה דו נרטיבית בישראל הראה כי אכן תלמידות ותלמידים בחטיבה העליונה מסוגלים להעניק לגיטימציה לנרטיב נגדי. אולם, לצד הכלתו (או לשם הכלתו), הם יוצרים היררכיה, כך שהנרטיב המוכר להם נחשב אמין ומבוסס יותר מהנרטיב האחר.

המחקר נערך בידי נגה עיני אלחדף ופרופ' דן בר-און, והתפרסם בכתב העת "עיונים בחינוך" (גיליון 3, 2010). במחקר נחשפו תלמידות ותלמידים לנרטיבים הישראלי והפלסטיני, חלקם בדרך לימוד של משחקי תפקידים, וחלקם בדיון מבוסס על מקורות היסטוריים. בשתי מתודות הלימוד התקבלו תוצאות דומות. מצד אחד, לא היה להם קושי להתמודד עם טקסט המנוגד לנרטיב המוכר. החוקרים ציינו את "היכולת המרשימה של התלמידים להבין את קיומן של שתי נקודות מבט לגבי אותו אירוע, ולהביע תמיכה בלימוד דו נרטיבי בבתי הספר".

מצד שני, ניכר הבדל מהותי בדרך ההצגה של שני הנרטיבים. ייצוג הנרטיב הישראלי היה עובדתי. מה שהוצג, הוצג כאמת לאמיתה, ניתוח רציונלי של עובדות היסטוריות. לעומת זאת, הייצוג של הצד הפלסטיני היה רגשי. הוא הוצג באופן תיאורי, נשען על מה שאנשים חוו והרגישו, תוצר סובייקטיבי ומוטה של רגשות ושל מאווי נפש.

עבור התלמידים, הנרטיב הישראלי הוא היסטוריה, ולהצגתו נעשה שימוש במילים כגון "דעתנו היא…"; ואילו הנרטיב הפלסטיני הוא סיפור, ולהצגתו נעשה שימוש במילים כגון "הרגשנו ש…". הלקח, המיושם בתוכנית הנוכחית "אופק בסכסוך", הוא שלא די להביא לכיתה את שני הנרטיבים. בנוסף יש לאפשר הבנה לגבי מהו נרטיב, כיצד הוא מתגבש, וכיצד קורה שהוא נוצר באופנים שונים, אפילו אם מדובר באותן עובדות יסוד.

התוכנית "אופק בסכסוך"

בשנת 2016 ייסד ספי דונר, איש עסקים שהחליט להקדיש מזמנו לקידום השלום, את עמותת "סיפור חכאיה". בין השאר, יוזמת העמותה מפגשי וידאו פתוחים לקהל, עם פעילות ופעילים חברתיים וחינוכיים, בנושאים הקשורים בסכסוך.

העמותה יזמה גם את כתיבת התוכנית "אופק בסכסוך", בהובלת פרופ' אייל נווה, לשם שימור הידע שנצבר במיזם הדו נרטיבי משנות האלפיים. את התוכנית כתבו שלושה מהמורות והמורים שלקחו חלק במיזם הקודם: נעמי ורד, רחל צוק ויהושע רץ. בשונה מהספר, שהיה אסופה של מקורות היסטוריים, התוכנית הנוכחית נכתבה בסגנון "מדריך למורה", ומציגה מערכי שיעור סדורים.

התוכנית נכתבה על ידי מורים ישראלים יהודים, בהתאמה לכיתות במגזר הישראלי-יהודי. התקווה היא שבעתיד ניתן יהיה להרחיב את המיזם ולכתוב תוכנית דומה למגזר החינוך הערבי בישראל, וכן גם לחינוך ברשות הפלסטינית.

שיעורי הפתיחה מוקדשים לטיפוח אוריינות פוליטית והיסטורית, ומציגים מהו נרטיב וכיצד הוא מתפתח במצבים של סכסוך מתמשך. תשעה שיעורים נוספים עוסקים בפרקים מתוך ההיסטוריה של המאה ה-20, מהצהרת בלפור ועד מלחמת ששת הימים, כולם בגישה הדו נרטיבית. עוד בחוברת שיעורים על החברה הפלסטינית והחברה הישראלית כיום, ושיעורים לגיבוש עמדות ואקטיביזם פוליטי.

כללו של דבר, התוכנית אכן מכניסה חינוך אקטואלי ופוליטי לבתי הספר, אולם עושה זאת בדרך זהירה. זהו לימוד שמוביל לגיבוש עמדה מושכלת, שאינה מתלהמת, הנשענת על עימות הדעות המוכרות עם עמדות מנוגדות. נראה שדווקא בימים אלה, יש בכוחה של התוכנית להכין את התלמידות והתלמידים אל "היום שאחרי" המלחמה, בתקווה שיגיע במהרה.

– – –
קהל המורים מוזמן להירשם לסדנה הקרובה (טופס הרשמה). הסדנה והתוכנית מופצים ללא עלות, בתנאי שהתכנים יועברו על ידי הצוות החינוכי של בית הספר, כחלק מהתפיסה החינוכית של המוסד.