הדרך של בן גביר לפסגה עוברת בריסוק הליכוד ונתניהו
התחזקותו ו"התמתנותו" של איתמר בן גביר מזכירות מאוד את את ההצלחה של מפלגות הימין הקיצוני שונא המהגרים באירופה. אבל כדי שבן גביר יצליח לשחזר את ההצלחה הזאת, הוא צריך לחסל את מפלגות הימין המסורתיות
בישראל, הבנויה מראש על עליונות יהודית והפרדה גזעית, יש אוזן קשבת לשיח הבן גביריסטי ה"מתון". ח"כ איתמר בן גביר בתיכון בליך, ב-6 בספטמבר 2022 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)
כשגרתי באיטליה, בשנות השמונים של המאה שעברה, מפלגה אחת היתה מחוץ למשחק הפוליטי: Movimento Sociale italiano ("התנועה הסוציאלית האיטלקית"), שהיתה מוכרת בראשי התיבות MSI.
המפלגה, שהוקמה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה על ידי בכירים לשעבר במשטר הפשיסטי כ"התנגדות למשטר הדמוקרטי כדי לשמור בחיים את הרעיון של הפשיזם", נחשבה לא לגיטימית גם בעיני ממשלות הימין-מרכז ששלטו באיטליה באותן שנים.
שנים ספורות אחרי שחזרתי מאיטליה לישראל, הצטרפה נערה רומאית בשם ג'ורג'יה מֶלוֹני לתנועת הנוער של ה-MSI. שלושים שנה מאוחר יותר, אותה מלוני מובילה בסקרים לקראת הבחירות הכלליות, שייערכו ב-25 בחודש.
מלוני עומדת בראש מפלגה בשם "אחים של איטליה" (Fratelli d'Italia), שהסמל שלה, להבה עם שלושת הצבעים של הדגל האיטלקי, זהה לסמל המקורי של ה-MSI. רק הפתעה מרעישה תמנע ממנה להיות ראשת הממשלה הבאה של איטליה.
איתמר בן גביר לא יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל, אבל העלייה שלו למרכז המפה הפוליטית מזכירה את הדרך שעשתה מלוני, ועשו גם מנהיגים אחרים של הימין החדש, הניאו-פאשיסטי, באירופה. פרידה ואפילו התכחשות מסוימת לעָבָר האפל שלהם, ואימוץ של שיח רחב יותר, שאפשר לקרוא לו "שמרני", אבל לא פחות אלים, מסית ואנטי-דמוקרטי.
מלוני אומרת שהיא לא פשיסטית, שהיא תומכת בערכים דמוקרטיים ומתנגדת לחוקי הגזע שהנהיג המשטר הפשיסטי בשנות ה-30 (כפיים!!!). בן גביר סיפר בבית הספר בליך השבוע, שאת התמונה של ברוך גולדשטיין הוא תלה על הקיר לפני עשרים שנה והוא כבר לא אותו אדם, הוא לא חושב ש"צריך להרוג ערבים" (וכאן אכן זכה למחיאות כפיים, לא וירטואליות).
את השיח של הגעגוע לפשיזם ו"ההתנגדות למשטר הדמוקרטי", מלוני החליפה בשיח מבית מדרשו של סטיב באנון. "השמאל הוא הזרוע החמושה של הכוחות הכלכליים הגדולים", אמרה בנאום שנשאה לפני חודשים ספורים, בכך שהוא מעודד הגירה של פועלים זרים, "עבדים מודרניים", על חשבון הפועלים המקומיים.
"החילוניות של השמאל והרדיקליזם האסלאמי מאיימים על השורשים שלנו", אמרה מלוני. ולכן, לתפיסתה, צריך להגיד "כן למשפחה הטבעית, לא ללובי הלהט"בי… כן לאוניברסליות של הצלב, לא לאלימות האסלאמית".
דרך הפרספקטיבה של מלוני, אפשר אולי להבין טוב יותר את תהליך ה"התמתנות" של בן גביר. הוא כבר "לא כהניסט", כפי שהוא אומר בכל מקום, אלא פשוט דואג לחלשים, לנשים, ולזהוּת (היהודית במקרה שלו, הנוצרית במקרה של מלוני) של המדינה.
ראש מפלגת "אחים של איטליה", ג'ורג'יה מלוני, ב-2014 (צילום: Jose Antonio, CC BY 4.0)
"צעירות יהודיות חוששות להסתובב בביטחה" באזורים רבים בארץ, הוא אומר שוב ושוב; העלאת מחירי החשמל, הדלק והלחם היא תוצאת הכניעה של יאיר לפיד, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן ל"מועצת השורא" ומנסור עבאס.
והוא בכלל לא נגד ערבים. הוא רוצה לשלוח לאירופה את מי "שאינו נאמן למדינת ישראל", בלי קשר למוצא שלו. "ההוכחה שאני לא גזען היא שהראשון שאני רוצה לזרוק מכאן הוא עופר כסיף, יחד עם אלה מנטורי קרתא שמחבקים את נשיא איראן", הוא אמר לאחרונה.
בישראל, הבנויה מראש על עליונות יהודית והפרדה גזעית, יש כמובן אוזן קשבת לשיח הבן גביריסטי ה"מתון" הזה. לא רבים היהודים שהאמירה "הערבים לא נאמנים למדינה" זרה להם. לפי סקר שנערך עבור רדיו 103, 64% מהישראלים תומכים ב"חוק ההגירה" של בן גביר. בקרב מצביעי "גוש השינוי", שיעור התמיכה בחוק הוא 47%.
מבחינה זו, הדרך של הרעיונות של בן גביר אל מרכז המפה הפוליטית הישראלית קלה יותר מאשר של הימין החדש נוסח מלוני או לה פן בצרפת, שכן באירופה קיימת מסורת אנטי-פשיסטית, סוציאליסטית (לא הזיוף המפא"יניקי המקומי) וליברלית חזקה ועממית, שנעדרת כמעט לחלוטין בישראל, מסיבות שלא כאן המקום להיכנס אליהן.
לא כפוף למשטר התן-וקח של נתניהו
אבל כדי שבן גביר יהיה מלוני או אפילו לה פן, הוא צריך לעשות את מה ששתיהן כבר עשו: לרסק את מפלגות הימין המסורתיות. לא רק הדמו-נוצרים, מפלגת המרכז-ימין שהחרימה את -MSI בזמן שמלוני הצטרפה אליה, כבר מזמן לא קיימת, אחרי ששלטה באיטליה עשרות שנים. אפילו מפלגת "פורצה איטליה" של סילביו ברלוסקוני – האיש שהכניס את מלוני לפוליטיקה הגבוהה, כשמינה אותה לשרה לענייני צעירים בהיותה בת 31 בסך הכל – משתרכת הרחק מאחורי "אחים של איטליה" של מלוני.
בצרפת, לה פן ריסקה כמעט לחלוטין את המפלגה הרפובליקאית, מפלגת הימין המסורתי שחלשה על הפוליטיקה הצרפתית במשך עשרות שנים.
בתרגום לפוליטיקה ישראלית, כדי להצליח, בן גביר צריך לרסק את הליכוד, ובמיוחד את מי שעומד בראשו, בנימין נתניהו.
בנימין נתניהו בכנסת, ב-2 ביוני 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)
זה נשמע קצת משונה, כי הרי נתניהו הוא זה שאחראי שבן גביר הצליח לחצות את אחוז החסימה, כאשר לחץ – ואולי כפה – על בצלאל סמוטריץ' להתאחד אתו בבחירות הקודמות. נתניהו הוא זה שאירח את בן גביר בביתו בקיסריה ושכנע אותו לרוץ עם סמוטריץ' גם בבחירות הנוכחיות, בעוד ילדיו של בן גביר משתכשכים בבריכת הווילה.
אבל בן גביר הוא לא איש של נתניהו. באופן פרדוקסלי אפשר לומר שההצלחה שלו למשוך מצביעי ימין נובעת בדיוק מכך שהוא לא ביביסט.
הוא לא כפוף למשטר התן-וקח והנאמנות האישית שנתניהו פיתח לכדי שלמות, משום שהוא לא צריך להעביר מיליארדי שקלים למוסדות ועמותות כמו המפלגות החרדיות או הציונות הדתית, מסיבה הפשוטה שאין לו מוסדות.
הוא גם לא צריך לדאוג לחברי מרכז המפלגה שלו ולבני משפחותיהם, משום שאין לו באמת מפלגה, והפעילים שלו באים למען הרעיון – אפל וגזעני ככל שיהיה – ולא כדי לחפש "כוח, כסף וכבוד", כהגדרה הממצה של ח"כ מיקי זוהר מהליכוד.
ומעל לכל, בן גביר לא קונה את הסיפור כאילו נתניהו הוא "אדם־על, מנהיג־על, הבסט אוף דה בסט", כפי שאמר חבר הכנסת לעתיד בועז ביסמוט לאחרונה בראיון ל"הארץ". הוא בוודאי לא מתרגש מזה שמנהיגי העולם מכבדים את נתניהו. זה מעולם לא עניין אותו או את הבוחרים שלו. והוא עוד פחות מוכן לקנות את הבלוף כאילו נתניהו הצעיד את החברה הישראלית באופן כללי, ואת "ישראל השנייה" באופן ספציפי, לשגשוג כלכלי.
השגשוג המדומה הזה לא טפטף אל בן גביר ואל התומכים שלו. לצורך תעמולה, אפשר תמיד לטעון שהידרדרות במצב הכלכלי נובעת מהכספים שהממשלה הנוכחית ניתנה לרע"מ, אבל בן גביר יודע מצוין שהעשור של נתניהו לא שינה כמעט במאום את המצב של הפריפריה. זו הסיבה שהוא מסתער בדיוק על המחוזות האלה.
הסטטוס קוו איבד מזוהרו
נתניהו אמנם התחיל להשתמש בשיח האנטי-אליטות הרבה לפני שבן גביר התחיל לצמוח. במובן זה הוא מקדים את מלוני, לה פן, ואפילו את דונלד טראמפ. אבל לפחות עד לתחילת המשפט שלו, נתניהו היה גם המאסטר של הסטטוס קוו. בוודאי במה שנוגע לכיבוש ולאפרטהייד, אבל גם בתוך החברה הישראלית.
נתניהו היה נביא הניאו-ליברליזם השמרני, והתרחק מזעזועים חברתיים. השינויים באליטות הסתכמו בעיקר בהחלפת אשכנזים מסוג אחד (ליברלים) באשכנזים מסוג שני (ציונות דתית).
יהיה הסיבות לכך אשר יהיו – כישלון הסיפוח והמשך הסכסוך, התחזקות הציבור הפלסטיני בתוך ישראל, שימור הפערים הכלכליים והחברתיים – הסטטוס קוו איבד מזוהרו. נתניהו עצמו נזכר גם הוא לערער על הסטטוס קוו, אבל ההתקפות שלו על הפרקליטות, בתי המשפט ושאר המערכות הממלכתיות מריחות מחשבון אישי.
לא כך המצב אצל בן גביר. הוא, שגנב את הסמל מהמכונית של יצחק רבין, לא צריך שילמדו אותו איך קוראים תיגר על שלטון החוק. הוא יכול להעביר שיעורים פרטיים לנתניהו בעניין הזה.
כשהסטטוס קוו מתערער, כשקריאת הקרב אצל חלקים נרחבים בליכוד היא שינוי אליטות מצד אחד ושמירה על "המדינה היהודית" מצד שני, לבן גביר יש יתרון מובנה. הוא היה שם קודם. נראה שגם רבים מבוחרים הליכוד מרגישים את זה: בעצרות שנועדו לכאורה לתמוך בנתניהו, דווקא בן גביר התקבל כגיבור.
בבחירות מרץ 2020, עוצמה יהודית של בן גביר קיבלה 0.4% מהקולות, רחוק מאוד מאחוז החסימה, ואילו הליכוד קיבל קרוב ל-30% ו-36 מנדטים. בבחירות מרץ 2021, הציונות הדתית, יחד עם בן גביר, קיבלה ששה מנדטים, מתוכם מנדט אחד הוקצה לעוצמה יהודית, ואילו הליכוד קיבל שלושים.
היום, לפני שהתאחד מחדש עם סמוטריץ', הסקרים העניקו לבן גביר בין שמונה לעשרה מנדטים, הליכוד נע בין 31 ל-34 מנדטים. תוך שנתיים, הפער בין הליכוד לבן גביר הצטמק מפי שלושים לפי שלוש או ארבע לכל היותר.
במצב העניינים הזה, בן גביר ירוויח מכל תוצאה בבחירות ב-1 בנובמבר. אם נתניהו לא ישיג 61 מנדטים, בן גביר יוכל להמשיך את ההסתה האנטי-ערבית והאנטי-ליברלית שלו מהאופוזיציה, ורק לגדול. אם נתניהו ישיג 61, בן גביר עשוי לדרוש ממנו דרישות בלתי אפשריות, כדי להציג את נתניהו כחלש ואת עצמו כחזק. תיק ממשלתי לא רק שלא מעניין את בן גביר. הוא עשוי אפילו להזיק לדימוי האנטי-ממסדי שלו.
מוקדם מאוד לנבא אם גם בן גביר, כמו מלוני ולה פן, יחליף את הליכוד כמפלגה הגדולה של הימין, אבל הסימנים מראים שזה בהחלט אפשרי. אין צורך להסביר עד כמה התייצבות של בן גביר בראש מחנה הימין מסוכנת, אבל היא עשויה לגלגל מהלכים אחרים, שיש בהם גם פוטנציאל חיובי.
עלייתו של בן גביר להנהגת מחנה הימין עשויה לדחוף חלקים מהימין הממלכתי לכיוון המרכז, כפי שקרה באירופה, וכפי שכבר קרה לגדעון סער. בן גביר בראש מחנה הימין פירושו גם קריסתה הסופית של אשליית הסטטוס קוו וצמצום הסכסוך.
אבל יותר חשוב: התפתחות כזו עשויה, כך יש לקוות, להאיץ את התפתחות המחנה שמשמאל לימין כמחנה המבוסס על שותפות דו-לאומית שיווניות ודמוקרטית. כיום אין למחנה הזה דגל של ממש, אבל ייתכן שעליית הבן גביריזם תיאלץ אותו לחפש אחד כזה.
ויש עוד נקודה. כשמלוני, לה פן ואפילו טראמפ, מדברים על "מהגרים", הם מציגים אותם כאיום חיצוני על הצרפתים, האיטלקים או האמריקאים שנמצאים ב"פנים". אבל הפלסטינים הם לא מהגרים. אי אפשר למנוע מהם להיכנס, כי הם כבר "בפנים", והם רוב בין הירדן לים.
בן גביר מציע לפתור את הבעיה על ידי הוצאתם של הפלסטינים מכאן, אולי יחד עם החברים השמאלנים שלהם. אבל עד היום הפלסטינים לא ויתרו. אין שום סיבה שיוותרו כי יראו מולם את בן גביר.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
