האם ההתקוממות האיראנית מצאה את מנהיגה?

בעוד התקוממות "אישה, חיים, חרות" המתחוללת באיראן כבר למעלה מארבעה חודשים מסרבת לדעוך גם נוכח הדיכוי הקשה מצד המשטר, שכבר גבה את חייהם של מאות מפגינים ועצר אלפים מהם, שאלת "היום שאחרי" עולה ביתר שאת הן בקרב המוחים בתוך איראן עצמה והן אצל מיליוני האיראנים בגולה.

העובדה שלהתקוממות הזו אין עד כה הנהגה מגובשת לא היתה בהכרח בעוכריה, וסביר שהיא אף סייעה לה להתפשט כאש בשדה קוצים בכל רחבי המדינה, מבלי שהמשטר יוכל לדכא את מקורה. אבל בתום ארבעה חודשים, מתגברת התחושה שכדי לעבור לשלב הבא לקראת הפלת השלטון, ההתקוממות זקוקה לכתובת יותר ברורה.

ייתכן שמה שמתחולל בימים אלה ברשתות בשפה הפרסית הוא בדיוק ניצני המהלך הזה, והנציג – הזמני, לטענתו – של קול המחאה מסתמן כרזא פהלווי, יורש העצר הגולה, בנו של מוחמד רזא פהלווי, השאה המודח.

בראיון שקיים ב-16 בינואר בערוץ "מנוטו", ערוץ איראני הפועל מחוץ לאיראן, אמר פהלווי בהתייחס להתקוממות כי הוא עומד לצד המפגינים ומבקש לסייע להם בכל דרך, אך במקרה שירצה להיפגש עם גורמים מדיניים או עם בני ברית זרים כדי להציג בפניהם תוכנית או לקדם צעדים כלשהם, הוא יהיה זקוק למקור של הסכמה או סמכות מתוך איראן. "נצטרך להראות כי ייפוי הכוח הזה ניתן מצד פעילים פוליטיים, אסירים וזרמים שונים בתוך המולדת שאינם יכולים להיות מיוצגים בפגישות האלה", אמר פהלווי.

מי שהרים את הכפפה הוא העיתונאי האיראני תושב גרמניה, סעיד חאפזי, שבעקבות הריאיון של יורש העצר צייץ בחשבון הטוויטר שלו: "כדי להגיע למחר טוב יותר, אני נותן ליורש העצר רזא פהלווי ייפוי כוח מטעמי".

הציוץ הזה היה אות לגל – שלא לומר צונאמי – של הודעות דומות ששטפו את הרשתות החברתיות בפרסית כהרף עין. תחת ההשטאג "אני נותנ/ת ייפוי כוח" (#من_وکالت_میدهم), שעל פי הדיווחים עבר כבר את מיליון השיתופים, דמויות בכירות מעולם התרבות והספורט וכן פעילים פוליטיים מרכזיים נתנו לפהלווי את ייפוי הכוח לייצג אותם בתקופת המעבר.

בין אלה ניתן למצוא את אגדת הכדורגל האיראנית עלי כרימי; את השחקן והבמאי חמיד פחרנז'אד; את השחקנית פרסטו סאלחי; וכן נציגים ממשפחות הקורבנות של אסון הפלת המטוס האוקראיני לפני שלוש שנים בדרכו מטהראן לקייב, אשר המשטר האיראני קיבל עליו את האחריות רק אחרי ימים של הכחשות ושקרים לתקשורת ולמשפחות.

אחת הדמויות האהודות ביותר ששיתפו את ההשטאג הוא דאריוש אקבאלי, זמר מחאה איראני שנהנה מפופולריות עצומה גם במקום גלותו בארה"ב, ואשר ישב בעצמו בכלא של השאה בגלל שירי המחאה שלו לפני המהפכה.

שיקום במעמדו של יורש העצר

מעבר לצורך לגבש הנהגה וכיוון להתקוממות, הקמפיין הנוכחי מסמן גם שיקום לא לגמרי צפוי במעמדו של יורש העצר, יליד 1960, בנם הבכור של מוחמד רזא פהלווי ופרח דיבא, שאת טיסת הסולו הראשונה שלו כצוער בחיל האוויר המלכותי של אביו עשה בגיל 11.

אחרי הגליית משפחתו בינואר 1979, פהלווי הצעיר הגיע לקהיר עם משפחתו, שם, לאחר מות אביו, הכריז על עצמו ביום הולדתו ה-20 כשאה (המלך) החדש של איראן, רזא שאה השני, מה שהוביל להודעה אמריקנית מיידית על כך שאינם מכירים בו כמנהיגה של איראן. בהמשך, פהלווי אף הקים ממשלת צללים גולה, שהיתה אמורה בבוא היום לתפוס את ההנהגה באיראן, תוך הדגשת אופייה העתידי של איראן כחילונית ודמוקרטית.

לימים זנח פהלווי, לפחות באופן גלוי, את שאיפותיו להנהיג את איראן, אף שסביבו עדיין מתגודדת קבוצת תומכים מלוכניים השואפים להחזירו לכס שממנו הודח אביו ב-1979. כיום הוא מסויג הרבה יותר באשר לשאיפותיו. ממקום מושבו בארה"ב הוא מתרכז בדברים שהם בבחינת קונצנזוס בקרב מתנגדי המשטר האסלאמי, ומרבה לבקר את השלטון ואת הפרת זכויות האדם באיראן. באתר שלו הוא מטיף להפרדת הדת מהמדינה, לעריכת בחירות חופשיות וכן לעריכת משאל עם שיכריע, אם איראן תהיה רפובליקה או מלוכה.

גם נוכח הקמפיין ההמוני הנוכחי, פהלווי מקפיד לשמור על מסרים צנועים באשר לתפקידו. הוא מקפיד להדגיש כי המטרה היחידה היא לתת לו אפשרות לייצג את קולם של המתנגדים בבמות שהם לא יכולים להגיע אליהן, לתקופת ביניים בלבד, עד להפלת המשטר. לאחריה יקבע העם האיראני את גורלו בבחירות חופשיות. בקטע מתוך ריאיון שנתן ואשר הפך לוויראלי בזמן קצר, אומר פהלווי כי השאיפה שלו היא ש"פעם אחת נכריע את גורלנו במו ידינו. לא מתוקף ירושה ולא בגלל התערבויות זרות, אלא שאנחנו, העם האיראני, נחליט בעצמנו איך ייראה העתיד".

עם זאת, על אף הצהרתו כי הוא מעדיף את תפקיד מיופה הכוח של העם לתקופה זו על פני ניהול המדינה, לא מן הנמנע שהוא מכשיר בזאת את דרכו לרשת את מקומו של אביו. ואכן, זאת היא אחת הביקורות המרכזיות מצד מתנגדי הקמפיין, שהולידו את ההשטאג הנגדי "אני לא נותנ/ת ייפוי כוח" – הפופולרי הרבה פחות, יש לציין.

פעילים פוליטים איראנים רבים רואים במהלך הנוכחי אופורטוניזם של המלוכנים כדי להחזיר את המלוכה במתכונתה הישנה לאיראן. מבקרים אחרים טוענים כי להנהגה חיצונית אין תוקף, וכי הנהגת ההתקוממות צריכה להיות מתוך איראן עצמה. ביקורת נוספת נשמעת על זיהוי המחאה עם אדם אחד, תוך כדי עיקור הממד הכלל-עממי שלה.

בהצהרה נוספת שפרסם, פהלווי מתייחס לביקורות הללו, ושוב ומדגיש כי הוא בשום אופן לא רואה עצמו כמנהיג המחאה אלא כמיופה כוח של העם לקדם את קול המחאה שלהם בטריבונות בינלאומיות. לעת עתה, עושה רושם, פהלווי מעדיף לשמור על עמימות באשר לתוכניותיו העתידיות, וממשיך לקרוא לאיחוד כוחות האופוזיציה סביב שלושת ערכי היסוד המשותפים: חילוניות, פטריוטיות וזכויות אדם. האם בעיני רוחו הוא רואה את עצמו מתיישב על הכס ממנו הודח אביו לפני 44 שנה? ימים יגידו.