newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כלת פרס נובל האיראנית בטוחה: זו תחילת הסוף של המשטר

שירין עבאדי, פעילת זכויות האדם שנאלצה לגלות מאיראן אחרי שזכתה בנובל לשלום, גאה לראות את הנשים עומדות בלב גל המחאה הנוכחי. הורדת החיג'אב פירושה הפלת המשטר, היא אומרת בראיון מיוחד ל"שיחה מקומית"

מאת:
השלטון באיראן לא יכול להרוג 80 מיליון איש. כלת פרס נובל לשלום, שירין עבאדי

השלטון באיראן לא יכול להרוג 80 מיליון איש. כלת פרס נובל לשלום, שירין עבאדי (באדיבות המצולמת)

מבין אינספור ההאשטגים המלווים את שטף התמונות והסרטונים שמתפרסמים מההפגנות הסוערות באיראן – תמיד לצד ההאשטג #מהסא_אמיני, שמה של הצעירה הכורדית בת ה-22 שהריגתה באכזריות על ידי משמרות הצניעות לאחר שנעצרה בעוון "חיג'אב לקוי" ב-14 בספטמבר הציתה את גל המחאה הנוכחי – בולטת במיוחד הסיסמה "אישה, חיים, חירות" ("زن, زندگی, آزادی").

הקישור הישיר בין זכויות האישה לבין המאבק העממי לחירות איננו חדש בשיח הציבורי באיראן. במובנים רבים, היחס לזכויות הנשים – ולהפרתן, על פי רוב – הפך במידה רבה לנייר הלקמוס של הרפובליקה האסלאמית מאז היווסדה. מאותה הסיבה עצמה, מאבקן של הנשים האיראניות הוא המאבק הציבורי הנחוש והאמיץ ביותר תחת המשטר האסלאמי, מאבק שיונק משורשים היסטוריים של תנועות נשים דומיננטיות שקמו באיראן הרבה לפני המהפכה האסלאמית ב-1979.

ככזה, העמיד המאבק הנשי תחת המשטר האסלאמי כמה דמויות מופת, שהפכו לאייקונים של תעוזה והתנגדות. בין אלה ניתן למנות את עורכת הדין לזכויות אדם וזוכת פרס סחרוב לחופש המחשבה, נסרין סותודה, שישבה תקופות מאסר ארוכות (היא נמצאת במאסר גם כיום) ואף פתחה באחת מתקופות הכליאה שלה בשביתת רעב ממושכת; את נדא סולטאן, הצעירה שנהרגה במהלך הפגנות "הגל הירוק" ב-2009 ותמונות מותה הפכו לסמל המחאה; העיתונאית ופעילת זכויות האדם, נרגס מוחמדי, שספרה "עינוי לבן" עוסק במדיניות הבידוד של פעילות פוליטיות בבתי הכלא באיראן, בהם ריצתה בעצמה תקופות לא קצרות, ורבות נוספות.

כל הנשים האלה, ועוד רבות רבות אחרות, חבות חוב עצום למי שהיתה מחלוצות המאבק הפמיניסטי באיראן מיד לאחר כינון הרפובליקה האסלאמית, כלת פרס נובל לשלום לשנת 2003 (ובכך היתה לאיראנית הראשונה ולאישה המוסלמית הראשונה שזכתה בפרס), שירין עבאדי.

עד למהפכת 1979 כיהנה עבאדי כנשיאת בית המשפט המחוזי בטהראן, אחרי שהיתה לאחת הנשים הראשונות שמונו כשופטות במדינה. לאחר המהפכה, ביטל המשטר האסלאמי את מעמדן של הנשים כשופטות, ועבאדי פנתה לכתיבת ספרים בנושא זכויות האדם באיראן ולעבודה כעורכת דין, במסגרתה ייצגה כמה מתנגדי משטר בולטים, כמו נסרין סותודה והסופר עבאס מערופי, משפחות של קורבנות משטר כגון דאריוש פרוהר, מזכ"ל מפלגת העם האיראנית שנרצח על ידי סוכני משטר ביחד עם אישתו, וכן עסקה באינטנסיביות בסוגיות של זכויות נשים וילדות.

ב-2003, כאמור, זכתה בפרס נובל לשלום על מאמציה למען הדמוקרטיה וזכויות האדם ובייחוד למען זכויות נשים, ילדים ופליטים. הפרס עצמו הוחרם בהמשך על ידי המשטר האיראני, ועבאדי עזבה את איראן ללונדון ב-2009, שם היא מתגוררת ופועלת עד היום למען הדמוקרטיזציה של איראן.

שלחתי לעבאדי בקשה לראיון בלא תקווה גדולה; ראיון לכלי תקשורת ישראלי איננו דבר של מה בכך, אפילו עבור איראנים גולים. להפתעתי היא נענתה בחיוב בתוך פחות מ-24 שעות. את השיחה היא ניהלה בגרון ניחר ("סלחי לי על השיעולים, זה הריאיון הרביעי ברצף שאני מקיימת היום"). בגיל 75, עבאדי עוקבת בדריכות אחרי ההתפתחויות באיראן, פועלת ככל יכולתה לתמוך במחאה ההמונית ממקום מושבה בגלות, ומשוכנעת: זוהי תחילת סופה של הרפובליקה האסלאמית באיראן.

המאבק לזכויות נשים הוא מאבק לדמוקרטיה. מפגינות בטהראן

המאבק לזכויות נשים הוא מאבק לדמוקרטיה. מפגינות בטהראן

כשאת רואה את התמונות והסרטונים שמתפרסמים כעת מאיראן, מה את מרגישה?

"זה מעורר בי גם תחושת גאווה על כך שצעירות וצעירי המולדת עומדים במערכה בצורה כה אמיצה, ללא פחד, אבל גם תחושת צער בגלל האירועים. את יודעת שנהרגו כבר יותר משבעים איש. רק היום (השיחה נערכה ביום שישי, א"נ), ב-זאהדאן, שהיא אחת הערים במחוז סיסטאן-בלוצ'סטאן במזרח איראן, המשטרה פתחה באש בלתי מרוסנת על האנשים. הסרטונים שמגיעים משם כואבים מאוד. כל זה גורם לי לעצב גדול".

מחאה שונה מהמחאות הקודמות

בשנים האחרונות היינו עדים לכמה גלי מחאות באיראן בנושאים מגוונים, מזכויות עובדים ועד יוקר המחייה. האם לדעתך המחאה הנוכחית שונה מהקודמות לה באופן מהותי?

"בהחלט כן. המחאה הנוכחית באיראן שונה מגלי המחאה הקודמים בכמה אופנים:

"ראשית, היא כוללת את כל שכבות האוכלוסייה, מצעיר ועד קשיש.

"שנית, בניגוד למחאות הקודמות, שהיו נקודתיות יותר, כלומר כל אחד יצא לרחוב כדי לזעוק את הדבר המסוים שחסר לו, המחאה הזו היא פוליטית והציבור מאוחד תחת דרישה אחת: הפלת המשטר וכינונה של דמוקרטיה חילונית.

"מספר המשתתפים במחאה כה גדול שאין אפשרות לכלוא את כולם, אין מקום בבתי הכלא"

"שלישית, בגלי המחאה הקודמים האנשים נהגו להתכנס במקום אחד, והמשטרה היתה מקיפה אותם בקלות ומדכאת את המחאה. היום האנשים למדו, והם מפגינים בכל עיר שבה הם נמצאים, בנקודות רבות ומפוזרות. הדבר הזה גרם לדילול בכוחות הדיכוי. לממשלה אין די כוחות בשטח, לכן היא מחזרת אחרי חסדיהם של כוחות בסיג' (מיליציית מתנדבים הכפופה למשמרות המהפכה, א"נ) שגילם מתחת ל-18. בתמונות ובסרטונים אפשר לראות ילדים עם אלות ביד, שמקבלים משכורת כדי להכות את המפגינים. למעשה מדובר בניצול קטינים, ואני הגשתי על כך תלונה ליוניסף, מפני שכמו בימי מלחמת איראן-עיראק, ממשלת איראן משתמשת בילדים במצבים של מלחמה או אלימות.

"ייחודיות נוספת של המחאה הנוכחית היא בכך שהמפגינים מגלים אומץ ומגנים על עצמם. בעבר היו פשוט עומדים בזמן שהיכו או עצרו אותם, כשהמשטרה עצמה היתה שוברת כמה זגוגיות או מעלה באש איזה קטנוע ומאשימה בכך את המפגינים. אבל הפעם אנשים מגנים על עצמם, וזוהי זכותם החוקית. עמיתיי ואני מזכירים לציבור כל הזמן: אנשים, יש לכם זכות חוקית להגן על עצמכם. הזכות הזו מעוגנת גם באמנות זכויות האדם וגם בחוקים האיראניים. הפעם, כשהאנשים מגנים על עצמם, זה גורם לכוחות הדיכוי לחשוב פעמיים. במקומות מסוימים ראינו שהכוח שהציבור הפגין היה כה רב עד שגרם לכוחות הדיכוי להימלט. הם מפחדים להתעמת עם האנשים.

"כל הנקודות הללו שציינתי מעידות על כך שמדובר בתחילת נפילתו של משטר הרפובליקה האסלאמית".

אין שום רפורמה אפשרית בתוך המשטר. עלי ח'אמינאי, המנהיג הרוחני של איראן, מצביע בבחירות ב-2013 (צילום: ויקימדיה BY SA 4.0)

אין שום רפורמה אפשרית בתוך המשטר. עלי ח'אמינאי, המנהיג הרוחני של איראן, מצביע בבחירות ב-2013 (צילום: ויקימדיה BY SA 4.0)

הסיפור נגמר

כלומר להבנתך לא מדובר הפעם בדרישה לרפורמות בתוך המשטר, אלא המחאה הזו הולכת על הראש של הרפובליקה עצמה?

"בדיוק. מפני שבהתחשב בחוקה של הרפובליקה האסלאמית, שום רפורמה איננה באמת אפשרית באיראן. הציבור האיראני כבר מבין את זה היטב. למען האמת, הם מבינים את זה כבר שנים רבות. כבר בגל המחאות לפני חמש שנים (מחאה שהחלה בדצמבר 2017 במחוז חוראסאן נגד יוקר המחייה, האבטלה ומדיניות הפנים של הנשיא כאז, רוחאני, והתפשטה במהירות לכל רחבי המדינה, א"נ) האנשים צעקו את הסיסמה 'רפורמיסטים, שמרנים – הסיפור נגמר'. מאותו רגע ואילך הסיסמה הזו התקבעה בפי הציבור. כלומר שרפורמות כבר אינן אפשריות ושלא ירמו את הציבור תחת הכינוי 'רפורמיסטים', לא נסתפק בפחות מהפלת המשטר".

ישנה תחושה שבאיראן יש כל הזמן גחלים רוחשות של התנגדות מתחת לאפר הדיכוי, שמפעם לפעם גם מתפרצות מעל לפני השטח, אבל ההתנגדות העקבית והאמיצה ביותר היא זו של הנשים, ממש מאז תחילת כינון הרפובליקה. בתמונות שאנחנו רואות היום, נשים כבר מורידות מול המצלמות את החיג'אב ומתריסות נגד המשטר בפנים גלויות. עושה רושם שהן איבדו לגמרי את הפחד.

"זה בדיוק ככה. נשות איראן התנגדו לרפובליקה האסלאמית מהיום הראשון שלאחר ניצחון המהפכה, מפני שהן איבדו את כל הזכויות שהשיגו קודם לכן. הן נאבקו לאורך כל הדרך, באופנים שונים. הפעם הן כבר הניחו לגמרי לפחד, ומגינות על עצמן, לצד הגברים, מול האלימות של כוחות הדיכוי".

לצד ההתנגדות הנשית, גם סוגיית החיג'אב הכפוי נמצאת על השולחן הציבורי האיראני כמעט מיומו הראשון של המשטר האסלאמי. את היית אחת התומכות הראשונות בקמפיין "מיליון חתימות נגד החיג'אב הכפוי" בתחילת שנות האלפיים, וכעת, עם ביטול חובת החיג'אב בערב הסעודית, איראן היא כנראה המדינה היחידה בעולם שבה החוק הזה עדיין קיים. איך את מסבירה את הפיכתה של סוגיית החיג'אב לעניין כל כך מהותי עבור הרפובליקה האסלאמית?

"הסיבה לכך היא שהמשטר רואה בחיג'אב את הדגל שלו, והם אמרו יותר מפעם שאם הם יוותרו בעניין החיג'אב, הם יצטרכו לתת לאנשים גם את יתר הזכויות שלהם. את הדבר הזה גם הציבור מבין היטב, ולכן היום גם הנשים וגם הגברים קוראים לביטול חובת החיג'אב, מפני שהם יודעים שאם הנשים ינצחו, זה יהיה הצעד הראשון לקראת הדמוקרטיזציה של איראן. אין לי ספק שהדמוקרטיה תגיע לאיראן באמצעות הנשים. לכן אנחנו רואים השתתפות כה המונית במחאה הזו".

כפי שהזכרת, עד היום המחאה הזו כבר גבתה את חייהם של יותר מ-70 איש. עד כמה, לדעתך, המשטר יהיה מוכן להרחיק לכת באלימות שלו במטרה לדכא את ההפגנות?

"למרבה הצער, המשטר הזה כבר הוכיח יותר מפעם עד כמה הוא אלים. הוא תמיד השיב לציבור בשפה של כליאה וירי. אבל הפעם, כפי שאמרתי, מספר הלוקחים חלק במחאה כל כך גדול שאין לו כל אפשרות לכלוא את כולם, אין די מקום בבתי הכלא למהלך כזה. מדברים על יותר מ-70 הרוגים, אבל אני משוכנעת שהמספר גדול בהרבה, בהתחשב בסרטונים שהתפרסמו היום מ-זאהדאן. לכן, לגבי מידת האלימות של המשטר אין כל שאלה: הוא יהרוג ויכלא ככל שיהיה מסוגל לכך.

"אבל את צריכה להסתכל על המציאות מנקודת המבט של האנשים. הציבור כולו שם, הם לא יוכלו להרוג 80 מיליון איש, או לכלוא אותם. זה ייעצר איפשהו. לפי מידע לא רשמי, לא מעט מבין כוחות הדיכוי התמרדו, או סירבו להתייצב לעבודה באמתלות שונות. לא מעט מביניהם מעדיפים שלא להתעמת עם הציבור, כי הם יודעים שאם הציבור ינצח, הם ישלמו על כך אישית. המשטר לא במצב טוב".

אני מבקשת לשאול אותך על היום שאחרי נפילת המשטר האסלאמי. בשיחות עם חברים איראנים, הם מרבים לדבר על המחיר של התפוררות החברה האיראנית אחרי שנים של דיכוי ושיסוי פנימי. מצד שני, אנחנו רואות את הגברים שמפגינים לצד הנשים ברחובות, את הסטודנטים באוניברסיטאות השונות שהכריזו על שביתה בסולידריות עם הנשים. האם לדעתך החברה האיראנית מחזיקה בסולידריות הפנימית שתוכל לכונן עתיד חדש לאחר הפלת המשטר?

"תראי, בעודנו מדברות היום, העם האיראני מאוחד כולו כי הם רוצים דבר משותף: הפלת המשטר. מה יקרה אחרי שהמשטר ייפול? זה תלוי בגורמים רבים. למשל, מה יהיה המחיר שהמשטר יגבה בטרם לכתו. כמה אנשים יהרוג. זה יהיה תלוי גם במצב האיראני והעולמי באותה נקודת זמן, למשל מה יהיה המצב הכלכלי של איראן. לאור כל המשתנים האלה, קשה מאוד לחזות מה יקרה ביום שאחרי".

בשבוע האחרון ראינו שורה ארוכה של הפגנות ברחבי העולם בסולידריות עם נשות איראן. איך את רואה את תפקיד הזירה הבינלאומית בנעשה באיראן? האם על העולם להתערב? ואם כן, באיזה אופן?

"מדינות המערב יצאו בהצהרות בתמיכה בעם האיראני. אבל אנחנו לא רוצים דיבורים, אנחנו רוצים מעשים. מעשים כמו הוצאת השגרירים שלהם מאיראן במחאה על הדיכוי האלים של ההפגנות והורדת דרג הקשרים הדיפלומטיים משגרירויות לקונסוליות. לזה אפשר לקרוא תמיכה מעשית. הקריאה שלי למדינות המערב היא זו: החזירו את השגרירים שלכם מאיראן".

התפקיד המכריע של הגולים האיראנים

ומה לגבי האיראנים הגולים מחוץ למולדת? האם גם להם יש תפקיד במאבק העממי באיראן כיום?

"בוודאי שכן! אחרי הכל, אנחנו איראנים. כל אחת ואחד מאיתנו עזב את איראן מסיבות אחרות, אבל כולנו בניה של אדמת איראן.

ההפגנות של איראנים בחול עוזרות מאוד. הפגנה בלונדון בהזדהות עם הנשים באיראן (צילום: תמיאז ואלי BY SA 2.0)

ההפגנות של איראנים בחו"ל עוזרות מאוד. הפגנה בלונדון בהזדהות עם הנשים באיראן (צילום: תמיאז ואלי BY SA 2.0)

"למרבה השמחה, האיראנים מחוץ למולדת פעלו עד כה בצורה יוצאת מן הכלל ואפקטיבית מאוד. אנחנו רואים אותם מפגינים בכל מדינות העולם, מאוסטרליה וניו-זילנד ועד לאינדונזיה וקוריאה, באירופה, בארה"ב ובקנדה. התועלת בהפגנות האלה היא שהן מושכות את תשומת הלב של אזרחי המדינות השונות. כלומר הם מבינים שבמקום כלשהו בעולם קורה משהו, והם הולכים לקרוא על אודותיו. גם כלי התקשורת המקומיים מדווחים על ההפגנות האלה, וזה עוזר להפיץ את החדשות מאיראן בכל העולם.

"יש עוד משהו שאיראנים שחיים מחוץ למולדת יכולים לעשות: בכל מדינה שבה אתם נמצאים, תרגמו את הדיווחים והסרטונים שיוצאים מאיראן לשפה המקומית שלכם ומסרו אותם לכלי התקשורת, לתחנות הטלוויזיה. אם אין לכם גישה לכלי תקשורת, הפיצו אותם במקום העבודה שלכם, לשכנים ולחברים שלכם ובאופן הזה תיידעו את העולם לגבי מה שמעוללים לעם האיראני".

דיברנו על המחיר שמשלם העם האיראני על ההתנגדות, ואני רוצה לשאול אותך על המחיר האישי שאת משלמת על המאבק ארוך השנים שלך. יותר מפעם היו איומים על חייך, ואחותך אף נעצרה באיראן, ללא ספק כדי להפעיל עליך לחץ. האם את עדיין נמצאת תחת איום?

"כן, האיומים אף פעם לא מפסיקים. ישנו סרט דוקומנטרי שעשו על חיי, שהוקרן השנה בפסטיבל ונציה בהקרנת בכורה. שמו "Until we are free". גם הבמאית, גם הפסטיבל וגם אני קיבלנו איומים שהזהירו אותנו לא להקרין את הסרט. כמובן שלא שעינו לאזהרות. אנחנו לא מפחדים מפניהם, למרות שהסרט הזה הוציא את אנשי המשטר מדעתם".

אני מבקשת לשאול אותך לסיום שאלה שלא קשורה לאיראן, אלא למציאות שלנו כאן, בישראל-פלסטין. לפני מספר שנים, תמכת בקריאה של סטודנטים באוניברסיטת קליפורניה לאוניברסטיה למשוך את ההשקעות שלה מהשטחים הפלסטינים הכבושים. זה היה צעד יוצא דופן, לאור ההתעלמות הכללית של פעילי זכויות אדם ומתנגדי משטר איראנים מהדיכוי של הפלסטינים. יש לך הסבר לזה? האם ההיגיון של "האויב של אויבי הוא חברי" הוא שמונע מהם להתבטא בסוגייה הפלסטינית?

"האמת היא שבאיראן עצמה קורה משהו בכל יום, ולמרבה הצער אין גם זרימה טובה של מידע לתוך המדינה. אנחנו האיראנים כל כך עסוקים בצרות של עצמנו עד שאנחנו שוכחים מה עוד קורה בעולם.

"אבל אני פעילת זכויות אדם, ואני מתנגדת להפרת הזכויות הללו בכל מקום בעולם. כשם שאני נחרדת ומושפעת מהמחשבה על השואה ועל הפשעים שנעשו נגד אנשים כה רבים בגלל זהותם הדתית, מאותן סיבות בדיוק אני מוטרדת ונעצבת מכך שאנשים חפים מפשע מאבדים את ביתם והופכים לפליטים. אין לזה קשר לזהות דתית, לאומית או אחרת, מפני שזכויות אדם הן דבר אוניברסלי. חייבים לכבד אותן בכל פינה בעולם".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf