האל שהכזיב. דיסטל אטבריאן וההתפכחות מנתניהו

מאז שפורסם ראיון הווידוי של גלית דיסטל-אטבריאן, עיקר הדיון ברשתות החברתיות עסק בשאלה האם החרטה הזו כנה או מזויפת, ובהנחה שהיא אמיתית, האם היא ראויה למחילה מצד איזושהי כנסיית שמאל מדומיינת. אולם העיסוק הזה מיותר. פוליטיקאים נמדדים בראש ובראשונה במה שהם אומרים בפומבי, שאלת הכנוּת שלהם פחות רלוונטית. כך, לדוגמה, פחות חשוב אם עמיחי אליהו אכן התכוון להשליך פצצת אטום על עזה. יותר חשוב שהוא אמר את הדברים האלה.

משום כך, גם שאלת ה"מחילה" לדיסטל-אטבריאן מאבדת מחשיבותה. השאלה היא לא אם קודם גד"א היתה חוטאת ועכשיו היא צדיקה, אלא מהו הרצף שעליו באו הדברים שאמרה קודם, והדברים שאמרה שלשום (ראשון) בראיון ההכאה על חטא.

גלית דיסטל-אטבריאן חייבת את הקריירה הפוליטית שלה לבנימין נתניהו. לא רק משום שהוא הצניח אותה למקום העשירי ברשימת הליכוד במרץ 2021, אלא משום שהיא התחילה להתבלט בשיח הציבורי ברגע שבו הפוליטיקה הישראלית הפכה אישית לחלוטין, רק ביבי או רק לא ביבי, וזה קרה לקראת בחירות 2019, סביב הגשת כתב האישום נגדו. בכישרון האינטלקטואלי והלשוני שאי אפשר לשלול ממנה, גד"א ידעה לנסח את התזה שנתניהו הוא "גדול מסך חלקיו". כלומר שנתניהו מגלם מהות שהיא הרבה יותר רחבה מתמיכה ברעיונות של ימין כלכלי או מדיני. הוא עומד בפני עצמו, מנהיג מרמה אחרת, תופעת טבע, "משיח מודרני", כלשונה.

מרגע שנכנס לפוליטיקה, נתניהו בנה את עצמו על "אנחנו" מול "הם". "נתניהו טוב ליהודים", היתה הסיסמה שהביאה אותו לשלטון ב-1996. את השיטה המנצחת הזו הוא לא החליף. להפך, עם הזמן העמיקה לא רק התהום שהעמיד נתניהו בין המחנה שלו לכל האחרים, אלא גם צמח הזיהוי המוחלט בינו ובין התומכים בו. כתב האישום נגדו הוצג על ידו ככתב אישום נגד ה"עם", שבוחר בו שוב ושוב לראשות הממשלה. אינטלקטואלים כמו אבישי בן חיים או גדי טאוב נחלצו כדי להמשיג את החלוקה הדואלית הזו: "נייחים" נגד "ניידים", "ישראל השנייה" נגד "ישראל הראשונה". גד"א נספחה לחבורה הזו, ובלשונה החדה אפילו עלתה עליהם.

אבל מה שגד"א לא הבחינה בו, ואולי הבחינה והעדיפה להתעלם כדי להתקדם בקריירה שלה, הוא שככל שהדימוי של נתניהו התנפח לממדים של "אבי האומה", מושג שהיא עצמה השתמשה בו מעל במת הכנסת, ככה הצטמקה ההשפעה שלו בעולם האמיתי. זה ניכר מאוד מרגע שהוקמה הממשלה הנוכחית. נתניהו, שהיה ההוגה והמבצע של תזת "ניהול הסכסוך" עם הפלסטינים, מסר למעשה את "התיק הפלסטיני" לידיהם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שהכריזו מלחמה על תזת "ניהול הסכסוך" וביקשו להכריע אותו, כאן ועכשיו.

נתניהו ויתר גם על הניסיון להוליך את ישראל לכלכלה ניאו-ליברלית ואפילו ליברטריאנית, כפי שעשה בראשית דרכו, והתמסר לכלכלה של פיצוי המגזרים התומכים בו כמו החרדים או הדתיים-הלאומיים, כפי שזיהה פרופ' דני גוטוויין. זו הסיבה שהוא נתן לסמוטריץ' ולחרדים להשתלט על התקציב. נתניהו הפך למליץ יושר של החרדים, שבקצבאות שלהם הוא קיצץ באכזריות כשהיה שר אוצר בממשלת שרון.

אבל המקום שבו החולשה של נתניהו גבתה ממנו את המחיר הפוליטי הכבד ביותר היה "המהפכה המשטרית". קיימת מחלוקת עד כמה שר המשפטים יריב לוין עדכן את נתניהו לפני שהכריז על הרפורמה שלו לפני שנה בדיוק, אבל מה שברור הוא שעד להקמת הממשלה הזו, נתניהו גילה עניין מועט ברפורמה מהסוג שלוין קידם כבר שנים. בין אם במכוון ובין אם לאו, נתניהו נתן לקואליציה בין האגף הלאומני-משיחי של סמוטריץ' ושמחה רוטמן, הימין הלאומני האנטי-דמוקרטי של לוין, והמפלגות החרדיות שהכריזו מלחמה על בג"ץ עוד בשנות ה-90, להוביל את הרפורמה.

התוצאה היתה הרסנית מבחינה פוליטית. במקום לבסס את שלטון הימין, המהפכה המשטרית החלישה אותו ובראה, כמעט יש מאין, מחנה חילוני-ליברלי שהוציא מאות אלפים לרחובות, יצר דה-לגיטימציה לממשלת הימין, ושאב, לפחות בסקרים, חלק ניכר מבוחרי הליכוד. במקום להציג את ממשלת הימין "על מלא" כמי שתחזיר את המשילות, הממשלה הזו הצליחה להעביר רק סעיף אחד ממה שהיה אמור להיות שלב ראשון מרפורמה מרחיקת לכת לחיזוק "שלטון הרוב", וגם הסעיף הזה, ביטול עילת הסבירות, נפסל אתמול בבג"ץ.

הפער הבלתי נסבל בין הדימוי למציאות

גד"א לא הצליחה לחזות את ההתרסקות הזו. פוליטית היא צמחה על תרבית של האלהתו של נתניהו והאלהתו של מחנה הימין כולו מול המחנה הכופר של השמאל. "אני רואה עמוד אור שעולה ממרכז הכיכר לשמיים", אמרה באחת ההפגנות נגד ממשלת השינוי ב-2022, "אתם עמוד האש, אתם הקשר בין דוד המלך לז'בוטינסקי… מי שיושב בשמיים רואה איך המדינה היהודית נוזלת לנו מבין האצבעות לטובת החמאס ולטובת בנט המגלומן והשקרן".

לכן, כש"עמוד האש" הזה הרכיב את הממשלה בדצמבר 2022, גד"א לא יכלה שלא לראות בממשלה הזו התגשמות של הבטחה אלוהית. גם אם נתקלה בנחת זרועם של המקורבים של נתניהו ושל רעייתו שרה, כפי שרמזה בראיון הווידוי, בשום שלב לא הביעה שמץ של ספק ביכולתו של "אבי האומה", ושל שני מלאכיו עלי אדמות, לוין ורוטמן, לממש את המהפכה שתדיח את אנשי ה"משטר הישן" – מהטייסים עד ההייטקיסטים, מהגנרלים עד השופטים והפרקליטות, בהווה ובעבר.

7 באוקטובר חשף את הפער הבלתי נסבל בין הדימוי הכל-יכול של נתניהו ובין המציאות שמידת ההשפעה שלו עליה היא קלושה במקרה הטוב ושלילית במקרה הרע. המנהיג היודע-כל התברר כמי שאינו יודע דבר, האיש המנווט את העולם כולו על פי רצונו לא הצליח להעמיד כוח צבאי מינימלי מול מתקפה של כמה אלפי לוחמים, חמושים בשנאה, בטנדרים, בקלצ'ניקובים וב-RPG.

בין אם נבע מתוך כעס על ההשפלה שעברה לכאורה מידי נתניהו ואנשיו, מתוך התפכחות וחרטה אמיתית על מעשיה או מתוך אופורטוניזם טהור ("אני בחיים לא אלך לפוליטיקה, הכתיבה היא הדבר הכי חשוב לי", היא אמרה בראיון ל"הארץ" ב-2019, רגע לפני שנכנסה לפוליטיקה), המהלך של גד"א מעניין משום שהוא מבטא את ההתנפצות של הדימוי הכל יכול של נתניהו ואת ההתפזרות של שבט ההולכים אחריו, לא משנה מה יעשה.

נתניהו, כפי שמראים כל הסקרים, איבד את אמון הציבור. למעשה, וזה נעשה ברור מיום ליום, הדבר היחיד שמחזיק אותו בשלטון הוא המשך המלחמה בעזה. באירוניה אכזרית, דווקא הכישלון המחפיר שלו ב-7 באוקטובר הוא זה שמאפשר לו להמשיך למשול, שכן הוא מציג את עצמו כיחיד שיכול לתקן את מה שקרה באותו יום נורא באמצעות המשך המלחמה עד חיסול חמאס, עד שליטה צבאית ישראלית מלאה בעזה, עד הקמת משטר בובות שם, כלומר עד אין קץ. עד כמה המלחמה מגינה על נתניהו אפשר היה לראות דווקא אתמול, עם הפסיקה של בג"ץ בעניין עילת הסבירות. אלמלא היתה מלחמה, סביר שהפסיקה הזו היתה מובילה לנפילת הממשלה שלו. עכשיו יש לנתניהו תעודת ביטוח: יש מלחמה, ובזמן מלחמה לא מפילים ממשלה.

את המחיר נשלם כולנו

בחודשיים וחצי הראשונים של המלחמה, נתניהו מצא בצבא שותף למהלך הפוליטי שלו. זה כשלעצמו אירוני, שכן נתניהו הכפיש את הצבא מאז שעלה לשלטון ב-1996, ובמיוחד בשנה האחרונה, כאשר בכירי מערכת הביטחון, בעבר אבל גם בהווה, יצאו בגלוי נגד המהפכה המשפטית שהובילה הממשלה שלו. אבל אחרי 7 באוקטובר, הצבא היה נחוש "לחסל את חמאס" בכל מחיר, גם כלקח או נקמה על מה שעשה בעוטף עזה, וגם כדי לשמור על יוקרתו שלו. הרצי הלוי אולי לא יכול לסבול את נתניהו וההפך, אבל היה להם אינטרס משותף.

בשבועות האחרונים נראה שיש שינוי. הצבא, דרך העיתונאים המקורבים אליו – שזה פחות או יותר רוב העיתונאים בתקשורת המיינסטרים – רומז שהוא רוצה לעבור כבר לשלב הבא, הכולל נסיגה מהעיר עזה ומאוחר יותר כנראה גם מח'אן יונס והתפרסות במעין רצועת ביטחון, שממנה ימשיך בפעולות נקודתיות נגד חמאס. ייתכן מאוד שזו גם תוצאה של לחץ מצד הממשל האמריקאי שמדבר כבר כמה שבועות על ה"שלב השלישי" במלחמה.

אבל נתניהו לא שם. הוא מבין שגם אם הצבא מציג את הנסיגה הזו כעוד שלב במלחמה ארוכה נגד חמאס, הנסיגה הזו עשויה לסמן את תחילת הסוף של המלחמה, וסוף המלחמה הוא סוף השלטון שלו. על הרקע הזה אפשר להבין את מסיבת העיתונאים שניהל במוצאי שבת האחרון לבדו, בלי שר הביטחון יואב גלנט ובלי בני גנץ. בעוד הצבא מדבר על נסיגה מודרגת, נתניהו דיבר על כיבוש ציר פילדלפי. בעוד הצבא מבקש לצמצם את העימות, נתניהו מבקש להרחיב אותו. האיפור המשונה על פניו רק הדגיש עד כמה האיש הזה נותר לבדו.

לא ברור עד כמה נתניהו מודע לחולשתו ולבדידותו. ייתכן שהוא עדיין מאמין לכל הנסים והנפלאות שגד"א סיפרה עליו. בכל מקרה, העובדה שהוא נשאר לבדו, מרוט כנפיים ונטול תמיכה ציבורית משמעותית, לא הופכת אותו לפחות מסוכן. ייתכן שהוא אפילו יותר מסוכן מאי פעם. גד"א אולי חזרה בה, אבל את המחיר על הנזק שהיא ורבים אחרים במחנה "ביבי מלך ישראל" נמשיך לשלם כולנו, יהודים ופלסטינים בין הירדן לים.