זו עלולה להיות ממשלת נכבה. האם יהיה מי שיעצור אותה?

קשה לזכור מתי ממשלה שעדיין לא קמה עוררה התנגדות עזה ורחבה כמו זו שמעוררת הממשלה הצפויה של בנימין נתניהו. עשרות ראשי רשויות מודיעים שלא ישתפו פעולה עם סגן שר מיועד בממשלה הקרובה; רמטכ"ל לשעבר קורא להוציא "מיליון אנשים לרחוב"; יו"ר לשכת עורכי הדין קורא למאבק נחרץ נגד כוונת הממשלה "לשנות את המשטר"; הרמטכ"ל הנוכחי יוצא "בשיחות סגורות", נגד הכוונה לתת ל"גורמים פוליטיים למנות קצינים בכירים בצה"ל"; נשיאת בית המשפט העליון אומרת שהשופטים "לא יוכלו למלא את שליחותם" אם עצמאות בית המשפט תיפגע – וזה באמת רק על קצה המזלג. המילים "מרי אזרחי" הפכו כמעט לקריאת קרב מצד אישים שעד לפני רגע עמדו, ועדיין עומדים, בלב לבו של הממסד הישראלי.

המחאה הזו נולדה כתגובה להסכמים הקואליציוניים שחתם הליכוד עם מפלגות הימין, וגם כתוצאה מיוזמות שהממשלה החדשה מתכננת אבל לא הופיעו בהסכמים. את שלל השינויים שנודע כי מתכננת הממשלה החדשה אפשר לתמצת בשני מהלכים מרכזיים. הראשון הוא הפקדתן של מפלגות הימין הגזעני והמתנחלי על "התיק הפלסטיני" משני צידי הקו הירוק, תוך איום ישיר על האזרחים הפלסטינים בתוך הקו הירוק, וקידום סיפוח בפועל ואפרטהייד ממוסד בגדה המערבית.

המהלך השני הוא הפיכתן של אותן מפלגות למעין "שומרות סף" של הזהות היהודית, על ידי העברת התוכניות החיצוניות במשרד החינוך לידי להט"בופוב כמו אבי מעוז; ביטול סעיף הנכד בחוק השבות; העברת משרד המורשת לידי איתמר בן גביר; אלה רק דוגמאות. זאת, בנוסף לשינוי דרמטי ביחסי הכוחות בין הממשלה והכנסת למערכת המשפט באמצעות "פסקת ההתגברות", שינוי השיטה למינוי שופטים ופירוק העצמאות של היועצים המשפטיים – נושא המקובל על כל מפלגות הקואליציה החדשה.

המהלך לחיזוק הסיפוח ואפרטהייד בגדה המערבית – המתבטא בעיקר בהעברת המינהל האזרחי ויחידת מתאם הפעולות בשטחים לידי בצלאל סמוטריץ' ויצירת מערך משפטי בגדה שיסור למרותו, ובהכפפת כוחות מג"ב בגדה למרותו של בן גביר – מעורר, כצפוי, התנגדות מצד ארגוני זכויות אדם והשמאל הרדיקלי, אבל גם מצד הממסד הביטחוני, שחושש משינוי הסטטוס קוו ומקריסת הרשות הפלסטינית.

ההתנגדות למהלך האנטי-ליברלי, האנטי-חילוני והאנטי-דמוקרטי רחבה מאוד, כוללת חלקים גדולים בציבור החילוני ואפילו המסורתי, ובהם כאלה שהצביעו לגוש הימין. אבי חימי, יו"ר לשכת עורכי הדין, יליד קרית שמונה, שבא ממשפחה מסורתית-ימנית לפי עדותו, מוביל את המחאה הזו לא פחות מנציגים של "ישראל הראשונה" כמו אהוד ברק.

אולם הצירוף בין שני סוגי ההתנגדות האלה הוא זה שיוצר את הגל הנוכחי. מאז 1977, ואולי בפעם הראשונה בתולדות ישראל, לא ראינו כוחות כל כך מרכזיים בחברה הישראלית קוראים תיגר על עצם הלגיטימיות של הממשלה.

ולכן נשאלת השאלה מדוע נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר עשו את החיבור הזה בין המהלך האנטי-פלסטיני למהלך האנטי-חילוני והאנטי-דמוקרטי? האם, כפי שטוענים לא מעטים, המהלך האנטי-חילוני, כמו העברת הסמכויות במשרד החינוך לידי אבי מעוז, הוא בעצם "עז" שנועדה להכשיר את המהלכים האלימים נגד הפלסטינים משני צידי הקו הירוק, או שמדובר בחבילה אחת, שאי אפשר להפריד בין חלקיה?

הרי נתניהו ודאי מבין שהאיום הגדול על ממשלתו עשוי לבוא דווקא מההתנגדות למהלכים נגד הזהות החילונית ונגד בתי המשפט. מדוע הוא מאפשר לסמוטריץ', בן גביר ומעוז לכרוך אותם במהלכים נגד הפלסטינים, שהם לכאורה חשובים יותר – בעיניהם ואולי גם בעיניו – למשטר הכיבוש והאפרטהייד?

להכריע את הפלסטינים

כדי לנסות להבין איך הגענו למצב שבו ישראל מפקידה את "התיק הפלסטיני" בידי בן גביר וסמוטריץ' – שני גזענים התומכים בפועל בנכבה חדשה כפתרון המועדף לסכסוך עם הפלסטינים – צריך לחזור קצת אחורה.

בשנות ה-90 ישראל אימצה את תהליך אוסלו כדרך לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הרעיון היה שבאמצעות הקמת מדינה פלסטינית בגדה ובעזה, או ליתר דיוק יישות פוליטית שאפשר לקרוא לה מדינה, ישראל תוכל לחזור להיות "יהודית ודמוקרטית", כפי שמייסדיה שאפו לכאורה. התהליך הזה גם התבסס על הפרדה בין הכיבוש ב-1967, שאותו יש לסיים, לבין הנכבה ב-1948, שאותה ישראל ראתה כעניין שתם ונשלם. לא ניכנס כאן לפרטים, אבל המהלך הזה נכשל.

האלימות של האינתיפאדה השנייה הולידה את הרעיון שאפשר לסיים את הסכסוך, או לפחות לצמצם אותו עד למינימום, באמצעות מהלכים חד-צדדיים. הקמת חומת ההפרדה בגדה והנסיגה מרצועת עזה היו הדוגמאות הבולטות לכיוון המחשבה הזה. הרעיון של "צמצום הסכסוך" לא נעלם, אבל אפילו מי שתומך בו לא טוען שהוא יביא לסיום הסכסוך.

מאז שחזר לשלטון ב-2009, נתניהו טיפח את הרעיון שאפשר לחיות עם הסכסוך. במרכז החשיבה של נתניהו עמד הרעיון שישראל יכולה לפרוח ולשגשג, תוך התעלמות מהעניין הפלסטיני והפיכתו ל"לא מעניין" ולא רלוונטי. בהקשר הזה, הוא ממשיך את דרכו של אביו, בן ציון, שאמר בראיון לארי שביט ב-1998 ש"ההנחה שייתכן כאן שלום אמיתי, שלום כגון זה שבין שווייץ לאיטליה או בין צרפת לבלגיה, היא הנחה שאין לה על מה לסמוך".

מדיניות הסטטוס קוו הזו, ששילבה בין מחיקת הקו הירוק מצד אחד והימנעות מעימותים אלימים מדי עם הפלסטינים מצד שני, הצליחה במידה רבה. "הסכמי אברהם" היו אמורים להיות החותמת הסופית שתאשר שהוא הולך בכיוון הנכון.

אבל אירועי מאי 2021, וגלישת הסכסוך היהודי-פלסטיני ממזרח ירושלים והגדה לתוך "הערים המעורבות" בתוך ישראל הריבונית, הזכירו לציבור היהודי (לציבור הפלסטיני לא היה צריך להזכיר, הוא ידע את זה תמיד) שהסכסוך הזה לא הלך ולא הולך לשום מקום – והוא מגדיר את חיי היהודים והפלסטינים במרחב הזה.

לבן גביר וסמוטריץ' היתה הצעה בדיוק למצב הזה, שבו המהלך לשתי מדינות נכשל, אבל גם הפתרון החד-צדדי או הסטטוס קוו מתוצרת נתניהו נכשלו. סמוטריץ' הוא בנו של רב, איש האליטה החרד"לית; בן גביר גדל בקטטות רחוב, אבל לשניהם הצעה פוליטית מאוד דומה: "להכריע" את הפלסטינים. בפני הפלסטינים הם מציבים שתי אפשרויות: כניעה מוחלטת וקבלת העליונות היהודית בכל המרחב שבין הירדן לים, או הגירה, או אפילו גירוש, למי שאינו מקבל את העליונות היהודית.

ב"תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ' מוצעת גם "אופציה שלישית": "טיפול נחוש" מצד "כוחות הביטחון" בכל מי שיתנגד לאחת משתי האופציות הראשונות, "בעוצמה גדולה מכפי שאנו עושים כיום ובתנאים נוחים יותר עבורנו". בקיצור, נכבה חדשה.

זה גם מה שעומד בבסיס ההסכמים שחתמו סמוטריץ' ובן גביר עם נתניהו. בן גביר זקוק לשליטה במשטרה ובסיירת הירוקה לא כדי להפחית את הפשיעה. זה הדבר האחרון שבן גביר רוצה. הרי יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, עצמו הסביר שהוא "משעה" את הסיפור הלאומי הפלסטיני לטובת מאבק בפשיעה. כלומר אם הפשיעה תשכך, הלחץ על הפלסטינים יוסר, והסיפור הלאומי הפלסטיני יחזור. אסון מבחינתו של בן גביר.

סמוטריץ' רוצה שליטה במינהל האזרחי ובמתאם הפעולות בשטחים לא רק כדי להיטיב עם ההתנחלויות, אף שגם זה חשוב לו. מטרתו העליונה הוא פירוק הרשות הפלסטינית, מתוך תקווה ליצור כאוס בגדה, כפי שבן גביר ייצר כאוס בתוך הקו הירוק. כאוס ידרוש דיכוי צבאי אלים, ודיכוי אלים – כך אולי מקווים סמוטריץ' ובן גביר – יביא להכרעה המיוחלת: כניעה פלסטינית או גירוש. הם לא רוצים חוק וסדר. הם רוצים אי-חוק ואי-סדר.

"חברת המופת" הציונית איבדה את קסמה

אבל כפי שראינו, סמוטריץ', בן גביר ומעוז לא מסתפקים רק במהלך צופה פני נכבה. הם מתעקשים להוביל במקביל גם מהלך אנטי-דמוקרטי ואנטי-ליברלי המכוון מול החברה היהודית בתוך ישראל. במהלך הזה הם מוצאים שותפים בליכוד ובמפלגות החרדיות, שעניין הנכבה פחות חשוב להם (אם כי גם לא מפריע להם, אחרת לא היו מפקידות בידי סמוטריץ' ובן גביר את "התיק הפלסטיני").

ראוי לומר כאן בבירור: מדינה, שנולדה מתוך טיהור אתני ב-1948, כובשת מיליוני אנשים זה 55 שנה ומשליטה עליהם משטר אפרטהייד, לא יכולה להיחשב "דמוקרטיה". אבל בכל זאת ראוי לנסות להבין מדוע דווקא עכשיו ה"דמוקרטיה" הזו מפריעה לימין בלבושו הנוכחי.

כמו בחברות אחרות של מתיישבים, הציונות ביקשה להקים "חברת מופת" דמוקרטית, למתיישבים בלבד כמובן. היא לא יוצאת דופן בעניין הזה. די אם נזכור את ארצות הברית והחוקה המרשימה שכוננה אותה. "חברת המופת" הזו היתה נחוצה ללכידות הפנימית של המתיישבים היהודים, שהגיעו לסביבה עוינת מתוך מטרה להקים להם מקום בטוח משלהם.

מה שייחד את הציונות מחברות מתיישבים אחרות, כמו ארה"ב או אוסטרליה, היה ש"תנאי הקבלה" לציונות היה אתני, ולא סתם אתני – אלא גם דתי. המתיישבים הראשונים באמריקה היו לבנים שהגיעו מאירופה, אבל החברה האמריקאית ידעה לקבל לתוכה גם מהגרים מאסיה ומדרום אמריקה, וגם לשלב בתוכה את העבדים שהביאה מאפריקה. במדינת ישראל "היהודית והדמוקרטית" הדבר לא היה אפשרי. בעוד שבאמריקה הילידים כמעט חוסלו, בישראל/פלסטין הילידים הפלסטינים נשארו, ואפילו התחזקו, יחסית למצבם בקום המדינה ב-1948.

אולם בשנים האחרונות, ה"דיל" הזה, שאִפשר את אותה לכידות פנים-יהודית, התפורר. בעיני יהודים רבים, האידיאל של "חברת מופת" דמוקרטית איבד את קסמו, והם העדיפו גרסה שבה היהודיוּת, בגרסה דתית כזו או אחרת – מהמסורתיוּת של הליכוד דרך החרדיוּת של ש"ס ויהדות התורה ועד החרד"ליוּת של סמוטריץ' ובן גביר – גוברת על המוסדות הדמוקרטיים, והחילוניים, שבנו האבות המייסדים של הציונות.

ההסברים למשבר הזה רבים. אבי-רם צורף הסביר כאן שמדובר למעשה במאבק מעמדי על "חלוקת השלל" שנלקח מהילידים הפלסטינים בין האליטה הישנה (והאשכנזית), שכבר קיבלה את חלקה, למעמדות החדשים (המזרחים), שרוצים גם הם את הנתח שלהם. גם העובדה שהציונות אף פעם לא באמת החליטה אם היא מבוססת על הגדרה לאומית או על הגדרה דתית גרמה לחולשה של המחנה החילוני בישראל.

כמובן שגם השינויים הדמוגרפיים לטובת הציבור החרדי-דתי תרמו לערעור הסדר הישן. למשפט נתניהו, והאופן שבו קרא תיגר על מערכת אכיפת החוק והמשפט, היו גם כן השפעה מכרעת. ומעל לכל: ה"ילידים" הפלסטינים משני צידי הקו הירוק סירבו לקבל את העליונות היהודית, ובכך אִתגרו באופן מתמיד את רעיון ישראל ה"יהודית ודמוקרטית".

זו לא "עז"

כך או כך, מסתמן שהמכנה המשותף של ממשלת הימין הקרובה הוא התנגדות למשטר הליברלי ה"ישן", ובעצם לחוזה שעמד בבסיס הציונות החילונית. הכפפת בתי המשפט והיועצים המשפטיים לממשלה, ומהלכים שונים של "הדתה" – כולל שינוי הקריטריונים בחוק השבות כך שלישראל יגיעו רק יהודים "טהורים" – הם חלק מאותו מהלך.

יותר מכך, נראה שהימין הגזעני של בן גביר וסמוטריץ' רואה בשרידי "המשטר הישן" (אפשר להגדיר זאת כבג"ס – ראשי תיבות של בן גביר וסמוטריץ' – נגד בג"ץ), במיוחד בחילוניות, כמכשול בפני פרויקט ההכרעה של הפלסטינים ומיסוד העליונות היהודית. בעיניהם, עליונות יהודית על הפלסטינים לא תיתכן בלי עליונות של הגרסה שלהם למשמעות המושג "מדינה יהודית".

בעיניהם לפחות, זו אינה "עז" שאפשר להוציא כדי להשיג התקדמות בעניין הפלסטיני. זה מהלך אחד. אפשר לומר שאצל בן גביר וסמוטריץ' ההיגיון הקולוניאלי עובד החוצה ופנימה באותו הזמן: פנימה נגד ההיגיון הליברלי-פרוגרסיבי של הרוב היהודי, והחוצה כנגד היליד הפלסטיני. זו המשמעות האמיתית של המושג "בעל הבית" שבן גביר השתמש בו בקמפיין הבחירות. הם בעלי הבית – של הפלסטינים ושל היהודים.

בשלב זה אפשר להעלות השערות מדוע ההיגיון האנטי-ליברלי התלכד עם ההיגיון הקולוניאלי אצל בן גביר, סמוטריץ' ושותפיהם. הראשונה היא כי המשך המומנט הקולוניאלי מחייב את שימור הלהט הדתי-אמונתי. הלהט החילוני-פרוגרסיבי, שבגרסתו הישראלית אמנם משמר את העליונות היהודית עד כדי כך שאפשר להגדירו כאתנו-ליברליות, כבר אינו עושה את העבודה בעיניהם.

השערה שנייה היא שבן גביר וסמוטריץ' חוששים שההיגיון הליברלי עלול לחתור תחת המטא-היגיון הקולוניאלי, לסדוק בו סדקים, ולהעמיד בסכנה את המונופול האתנו-יהודי על השלטון. מעניין לציין כי חשש זה מנוגד לביקורת הרווחת, בעיקר אצל אינטלקטואלים פלסטינים, שלפיה הסדר הליברלי בהכרח משעתק את המטא-היגיון הקולוניאלי.

ריבוי הקולות המתנגדים לממשלה עשוי להסתיר את ההבדלים העמוקים ביניהם. בעוד ההתנגדות להעמקת הכיבוש ומיסוד האפרטהייד נוגעת לעצם משטר העליונות היהודית, הרי ההתנגדות למתקפה על מערכת המשפט ועל הציבור החילוני מבקשת בעצם לשמר אותו, אם כי בצורה מתונה יותר.

לפרויקט האנטי-ליברלי והאנטי-פרוגרסיבי מתנגדים קודם כל האליטה הישנה, הציבור החילוני, הקהילה המשפטית וכנראה גם חלקים ניכרים בקהילה העסקית. זו התנגדות רחבה הרבה יותר ממה שאפשר היה לצפות, אבל היא רחוקה מלשאול שאלות על הכיבוש, על העליונות היהודית ועל הקשר בינם לבין האיום על הדמוקרטיה.

לפרויקט הנכבה המחודשת מתנגדים כמובן הפלסטינים והשמאל הרדיקלי בישראל, בעוד הקהילה הבינלאומית מביטה עליו בדאגה, מבלי להביע עמדה נחרצת כרגע. אמנם יש נקודות חיבור מעניינות בין שני סוגי ההתנגדות, שכן הממסד הביטחוני – שבימים רגילים אחראי על שימור הכיבוש – חושש שהשינויים שמבקשים סמוטריץ' ובן גביר להכניס במנגנון השליטה הישראלי בפלסטינים יסלימו את האלימות בשטחים, ויביאו אפילו לנפילת הרשות הפלסטינית, מה שיכפה על הצבא לחזור ולשלוט בערים הפלסטיניות. אבל בינתיים אנחנו רחוקים משפה של שותפות בין המאבקים השונים.

קשה לדעת לאן המאבק ה"אזרחי" נגד הלגיטימציה של הממשלה החדשה יוביל, ואם הוא יתחבר בדרך כלשהי למאבק נגד הסיפוח, האפרטהייד וכוונות הנכבה. כרגע עוד אין לכך סימנים. אבל קשה להכחיש שאנחנו נמצאים ברגע מיוחד: הסתירות שהיו גלומות בציונות ובמדינת ישראל מהרגע הראשון יוצאות החוצה, אולי יותר מאי פעם.

אמיר פאח'ורי הוא סוציולוג, עמית פוסט-דוקטורט באקדמיית פולונסקי במכון ון ליר בירושלים, ומנהל שותף של פרויקט ניסן בוון ליר – לחקר וקידום חברה משותפת בישראל