האו"ם מקדם כלכלה חברתית וסולידרית. בישראל מדשדשים מאחור

בתחילת החודש ציין העולם, כבכל שבת ראשונה של יולי, את יום הקואופרטיבים הבינלאומי. השנה מדובר באירוע משמח במיוחד, בשל ההחלטה שקיבל האו"ם באפריל האחרון, שלפיה על מדינות העולם לעודד כלכלה חברתית וסולידרית לשם פיתוח בר-קיימא.

החלטת האו"ם מכירה בתפקידה של הכלכלה החברתית-הסולידרית בקידום דמוקרטיה וצדק חברתי; בתפקיד החשוב שהיא תופסת במאבק במשבר האקלים; ובהיותה גורם מרכזי בקידום המטרות של פיתוח בר-קיימא של האו"ם עד 2030 (SDG). ההחלטה מעודדת את המדינות החברות לקדם אסטרטגיה, מדיניות ותוכניות, לתמיכה והעצמה של כלכלה חברתית וסולידרית.

בין היתר, קובעת ההחלטה כי יש לפתח מסגרות משפטיות מתאימות לכלכלה מהסוג הזה; וכן מדיניות תמריצים להקמת מיזמים של כלכלה חברתית-סולידרית, בין השאר באמצעות הטבות מיסוי ותמיכה והעדפה בהתקשרויות ציבוריות.

בנוסף, קורא האו"ם למדינות החברות להכיר בכלכלה החברתית והסולידרית בתוכניות לימודים, לפתח מחקר בתחום, ולחזק יזמות ותמיכה עסקית בו – לרבות באמצעות הקלת הגישה של ארגוני הכלכלה החברתית והסולידרית לשירותים פיננסיים ולמימון, ועידוד השתתפותם של שחקנים מהתחום בתהליכי קביעת מדיניות.

כלכלה חברתית-סולידרית מתייחסת בין השאר לקואופרטיבים – ארגונים אוטונומיים של אנשים, המתאגדים על מנת לקדם את צורכיהם ושאיפותיהם הכלכליים, החברתיים והתרבותיים בדרך של בעלות משותפת על מיזם המנוהל בדרך דמוקרטית – ולמיזמים כלכליים אחרים הפועלים לקידום מטרות ציבוריות ולא לשם מקסום רווחים.

בישראל, עולם העסקים שאינם פועלים לשם מקסום רווחים נחשב שולי. בעוד יוקר המחייה תופס מקום מרכזי בשיח הציבורי, רוב הפתרונות המוצעים לא חורגים מתחום המחשבה המיושנת של תחרות – שכל מהותה להוסיף שחקנים בשוק, שפועלים בדיוק לפי אותה תפיסת עולם עסקית וחברתית של גריפת רווח. אולם השיח התחרותי, בלא גיוון במטרות ההתאגדות, נותר בהכרח מוגבל. כשכל הגורמים המרכזיים בשוק פועלים לשם מקסום רווחים, הציפייה לשינוי דרמטי, או אפילו להפחתת מחירים, היא משאלת שווא.

באירופה, כ-20% מכלל רשתות השיווק הצרכניות אינן פועלות לשם מקסום רווחים. כששיעור כזה מהשוק פועל באופן הזה, זה משפיע על השוק כולו. אותו דבר נכון גם לגבי מוסדות פיננסיים וגופי ביטוח.

דרך יעילה לצאת מעוני

קואופרטיבים לא רק משנים את השוק, אלא גם מהווים שחקנים חברתיים משמעותיים, בגלל היסוד שהם כוללים שכופר בהפרדה בין נושאים כלכליים לנושאים חברתיים-סביבתיים.

האו"ם קבע כבר ב-2012 כי קואופרטיבים הם הדרך היעילה ביותר לצאת מעוני, למשל. כך גם לגבי המאבק במשבר האקלים: כל עוד המאבק נותר כעניין צדדי בהתנהלות תאגידים שמטרתם העיקרית היא למקסם רווחים, לא ניתן לצפות לצמצם את הנזק. זה לא מקרי שבנקים קואופרטיביים נמנעים מהשקעות בגופים מזהמים כבר שני עשורים ויותר, ומשקיעים במיגור הרעב בעולם – היסוד הוא בהכרה בכך שאין ולא יכולה להיות הפרדה בין התנהלות כלכלית לחברתית.

בזירה הבינלאומית, קואופרטיבים הם שחקנים משמעותיים. לפי נתוני ברית הקואופרטיבים הבינלאומית, יותר ממיליארד ורבע בני אדם – כ-12% מאוכלוסיית העולם – חברים באחד או יותר משלושה מיליון קואופרטיבים. כ-300 מיליון איש – 10% מהמועסקים בעולם – מתפרנסים מקואופרטיבים, כעובדים או כיצרנים, יותר מאשר בכלל החברות הרב-לאומיות ביחד. 300 הקואופרטיבים הגדולים בעולם מגלגלים מחזור כספי בהיקף של כלכלת צרפת. אבל הסקטור הכלכלי הגדול הזה כמעט לא זוכה לסיקור בעיתונות הכלכלית, מכיוון שהם לא נסחרים בבורסות. זאת, מכיוון שהבורסות כיום נועדו אך ורק לייצור כסף – מטרה הפוכה מזו של הכלכלה הקואופרטיבית, שעניינה בני אדם.

בישראל קשה להעריך את היקפה של הכלכלה הקואופרטיבית, משום שההגדרות נזילות. החוק החל בישראל, פקודת האגודות השיתופיות, אינו חוק קואופרטיבים – הוא לא מעגן את העקרונות הקואופרטיביים, ומאפשר רישום של אגודות שאין בינן לבין קואופרציה דבר וחצי דבר.

ב-2002 קיבל ארגון העבודה העולמי את המלצה 193, שלפיה כל המדינות החברות מחויבות לתקן את ספר החוקים המקומי, כך שיעגן את העקרונות הקואופרטיביים ויעודד הקמה של קואופרטיבים. ישראל, שתמכה בהחלטה ומחויבת לה, מעולם לא פעלה בהתאם, ולא הביאה לתיקון החוק. התיקון היחיד שכן עבר בכנסת ישראל הוא זה שמכיר באפשרות להקים אגודות אשראי – מוסדות פיננסיים קואופרטיביים.

ההחלטה החדשה של האו"ם מחזקת את הדין הבינלאומי החל בנושא קואופרטיבים, ומתייחסת באופן מפורש לצורך בחינוך – לקידום המודעות לאפשרות להתנהלות כלכלית שאינה למטרת מקסום רווחים. זהו ודאי צורך דחוף בישראל, מדינה שהוקמה על בסיס של קואופרטיבים, אך שעם הזמן, וכבר לפני שנים רבות, נשמע העניין לחלוטין מספרי הלימוד בכל מחלקות האקדמיה. זה כמובן לא ייחודי לישראל, אלא תופעה עולמית של השמטת החלופות לאופן הפעולה הקפיטליסטי מספרי הלימוד. בבחינת מה שאנשים לא יודעים, הם גם לא יכולים ליישם.