ברגע שישראל החלה לדכא גם "אזרחים לבנים", ארה"ב נזכרה לכעוס

הערעור על היציבות הדמוקרטית של ישראל נתפס כאיום על יסוד היחסים בין שתי המדינות. ג'ו ביידן ובנימין נתניהו במעון ראש הממשלה בירושלים, 9 במרץ 2010 (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

לפני כמה ימים דיווח עמוס הראל ב"הארץ" על כך שבפועל, קיים כבר הסכם לא כתוב בין ממשל ביידן ובין איראן לגבי הגרעין: איראן תקפיא את העשרת האורניום, ובתמורה, ארה"ב תשחרר לה כספים. לישראל, כתב הראל, נועד תפקיד חשוב בהסכם הזה: לא להפריע.

האמירה הקצרה הזו, שכמוה כמעט התרגלנו לקרוא ולשמוע בדיווחים על יחסי ארצות הברית עם איראן או עם מדינות אחרות במזרח התיכון בלי לרדת לעומקה, יכולה לעזור להסביר את הדיווח של תומס פרידמן ב"ניו יורק טיימס", לפיו ממשל ביידן החל במהלך של "הערכה מחדש" של יחסיו עם ישראל.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

מי שהתרגלו לקרוא (כלומר כל מי שקראו עיתונים בארבעים השנים האחרונות) שבין ישראל לארצות הברית יש "ברית אסטרטגית" מהמדרגה הראשונה, ושישראל היא בעלת הברית הכי חשובה של ארה"ב במזרח התיכון, ואולי אפילו בעולם, צריכים היו לכאורה לתמוה על הדיווח של פרידמן: אם הברית הזו כל כך חשובה לממשל האמריקאי, איך הוא מוכן לשקול אותה מחדש רק משום שהממשלה הנוכחית בישראל החליטה לבטל את עילת הסבירות? האם גלי בהרב מיארה, עם כל הכבוד לה, ויש כבוד, היא נכס אסטרטגי אמריקאי כל כך חשוב, שאם תפוטר, הממשל בוושינגטון יוותר על הקשר עם בעלת הברית הכי חשובה לו בעולם?

תשובה אפשרית, כאמור, טמונה בדיווח שהוזכר בהתחלה ולפיו תפקידה של ישראל הוא "לא להפריע" ליחסים הנוכחיים בין ארצות הברית לאיראן. האם ייתכן שהאמירה הזו מסכמת את תפקידה האסטרטגי של ישראל בעיני ארצות הברית? במילים אחרות, הייתכן שבעיני בארצות הברית, ישראל היא בכלל לא נכס אסטרטגי במזרח התיכון, אלא להפך: היא נטל, שצריך לדאוג שהיא לא תפריע למהלכים האסטרטגיים האמריקאיים באזור?

נטל אסטרטגי, לא נכס

לסברה הזו יש לא מעט חיזוקים במציאות. כשארצות הברית ארגנה את הקואליציה הבינלאומית למלחמה בעיראק, אחרי שזו כבשה את כוויית ב-1991, היא עשתה כל מאמץ להרחיק את ישראל מהקואליציה הזו, שכן היה ברור שנוכחות ישראלית תמנע ממדינות ערביות להצטרף אליה. הדברים הגיעו לכדי כך שאפילו כאשר סדאם ירה טילים על ישראל במטרה לערב אותה במלחמה, הממשל האמריקאי לחץ על ישראל "לא להפריע", בדיוק כמו היום מול איראן.

למלחמת המפרץ השנייה ארה"ב יצאה ללא קואליציה בינלאומית בחסות האו"ם, אבל גם במצב הזה ישראל לא התבקשה להגיש לאמריקאים סיוע צבאי. הסיוע, אם כבר, היה הפוך. אחרי המלחמה פורסם שחלק ניכר מהטענות שעיראק החזיקה נשק להשמדה המונית התבססו על מודיעין ישראלי, שהתברר כמוטעה. בנימין נתניהו, אז באופוזיציה, נאם בקונגרס וקרא לאמריקאים "להפיל את סדאם". כלומר אפשר לטעון שכיבוש עיראק, שאפילו דונלד טראמפ מסכים שהיה טעות מבחינת האסטרטגיה האמריקאית ומשפיע לרעה על מעמדה במזרח התיכון עד היום, נועד לעזור לישראל, בלי שישראל תרמה לו דבר.

אחת הקלישאות בהקשר היחסים האסטרטגיים בין ישראל לארה"ב היא שישראל היא "נושאת מטוסים" אמריקאית במזרח התיכון. אבל האמת היא שאת הבסיסים הצבאיים שלה במזרח התיכון ארה"ב הציבה בסעודיה ובקטר, לא בישראל, וכנראה לא במקרה. למעשה, קשה לחשוב על מהלך אסטרטגי אמריקאי אחד במזרח התיכון שישראל סייעה לאמריקאים במימושו. ברוב המקרים, הכיוון היה הפוך. ארה"ב התגייסה לסייע לישראל ושילמה על הסיוע הזה מכספה או מהשפעתה: מהסכם השלום עם מצרים, שארה"ב "שימנה" באמצעות סיוע צבאי שנתי למצרים, ועד "הסכמי אברהם", שארה"ב מימנה באמצעות הסכמה למכור מטוסים מתקדמים לאיחוד האמירויות, או באמצעות ההכרה בפועל בכיבוש של מרוקו בסהרה הספרדית.

אין זה אומר שארה"ב לא מפיקה רווחים מהקשר הצבאי והמודיעיני שלה עם ישראל. ישראל, כפי שפורסם יותר מפעם, משמשת גם כמעבדה לניסוי כלי נשק ואמצעי מלחמה שהאמריקאים נהנים מהם מאוחר יותר. היא גם אחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם. את רוב רובו של הסיוע הצבאי שישראל מקבלת מארה"ב, 3.8 מיליארד דולר בשנה, היא רוכשת בארה"ב ובכך מעודדת את תעשיית הנשק שם.

ארה"ב מימנה באמצעות הסכמה למכור מטוסים מתקדמים לאיחוד האמירויות. טקס החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

ריסוק "הדמוקרטיה" וה"ערכים המשותפים"

ובכל זאת, את ההסבר ל"קשרים המיוחדים" בין ארה"ב לישראל אי אפשר לחפש רק ב"ברית האסטרטגית" או הצבאית. הם נשענים בראש ובראשונה על מה שנהוג לכנות "הערכים המשותפים". חלקם קשורים ללובי הפרו-ישראלי החזק, המתבסס גם על עוצמתה של הקהילה היהודית בארה"ב, חלקם קשורים ל"ציונות הנוצרית", תופעה הקיימת בארה"ב כבר מהמאה ה-19 ונוכחת היום מאוד בחוגים האוונגליסטיים. אבל מעבר לכך, לעובדה שישראל מתוארת ונתפסת כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" יש משקל מכריע ב"יחסים המיוחדים" האלה.

ישראל נתפסת כמי שנושאת את ערכי המערב הליברלי במזרח התיכון, וככזו יש להגן עליה ולסייע לה בכל דרך אפשרית. רובן, אגב, אינן קשורות לסיוע הצבאי הנדיב. מלחץ על סעודיה להיכנס למעגל "הסכמי אברהם" עד הטלת וטו במועצת הביטחון וחסימת החלטות נגד ישראל במוסדות בינלאומיים אחרים, המגרש המדיני-פוליטי הוא התחום שבו התמיכה האמריקאית חיונית לישראל יותר מכל.

לכן, כשבממשל ביידן לוחשים לפרידמן על "הערכה מחדש", הם מתכוונים להערכה מחדש של הסיוע המדיני והפוליטי לישראל מכוח היותה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", לא משום שהיא נכס אסטרטגי, שערכו, כאמור, מפוקפק.

כמובן, בעבור כל מי שמכיר את מציאות הכיבוש הישראלי ב-56 השנים האחרונות, ובעצם את מסכת האפליה והנישול שנוהגת ישראל כלפי הפלסטינים מאז הקמתה ב-1948, ההתייחסות לישראל כאל "דמוקרטיה" נשמעת מגוחכת, מילים ריקות שמכסות על מציאות אלימה ואכזרית. אבל קשה להכחיש שזה האופן שבו הקשר הזה הוצג לציבור האמריקאי והעולמי במשך כל השנים.

אם זה המצב, מה התערער עכשיו בתפיסה של ישראל כגן עדן דמוקרטי בתוך ג'ונגל לא דמוקרטי? הסבר אחד הוא נוכחותם של שרים כמו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר בצמרת הממשלה הנוכחית. הממשל האמריקאי היה יכול ליישב את הסתירה בין העובדה שישראל היא מדינה כובשת ומתנחלת ובין הגדרתה כ"דמוקרטיה" בכך שזהו מצב זמני, וברגע שישראל תיסוג מהשטחים הכבושים, היא תחזור להיות "יהודית ודמוקרטית".

ההתנהגות של סמוטריץ', בן גביר ובני בריתם, גם בשטח וגם בהצהרות, בהחלטות ובהצעות חוק –  מהקמת מאחזים פרועה, דרך הרחבה מואצת של התנחלויות ועד להפיכת הפוגרומים לחלק מהשגרה בגדה המערבית – מפוררת את האשליה הזו. קשה מאוד עד בלתי אפשרי להעמיד פנים כאילו קיימת הפרדה כלשהי בין ישראל הדמוקרטית וישראל הכובשת, כאשר הממשלה מיישמת בפועל את "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ'.

אבל חשוב מכך. את ההתעלמות מכך שישראל "הדמוקרטית" מיישמת תוכנית של אפרטהייד זוחל בשטחים אפשר להסביר גם בכך שהדיכוי הזה הופעל נגד לא-אירופאים למיניהם. אם ישראל נתפסה, בחוגים רפובליקאים אבל גם בחוגים דמוקרטיים, כקו החזית בין המערב למזרח, בין העולם הראשון לשלישי, בין התרבות היודו-נוצרית ובין האסלאם, אפשר היה להכיל את האלימות כלפי הפלסטינים כבלתי נמנעת, כחלק מ"המלחמה בטרור", שנתניהו היה אחד מנביאיה העולמיים.

עכשיו, כך נראה, בממשל ביידן תופסים את ההפיכה המשטרית כניסיון לחסל את הדמוקרטיה הישראלית מבפנים. ודווקא משום שהיותה של ישראל דמוקרטיה לכאורה היתה הנימוק המרכזי של התמיכה האמריקאית בה, הערעור על היציבות הדמוקרטית של ישראל נתפס כאיום על יסוד היחסים בין שתי המדינות. אחרת קשה להסביר את הלהט שגם הנשיא ביידן עצמו, וגם השגריר תום ניידס, השקיעו בעצירת רפורמה משפטית, שלכאורה היא עניין ישראלי פנימי. ההודעה שיצאה אתמול (שני) מהבית הלבן אחרי השיחה בין נתניהו לביידן, ולפיה הנשיא האמריקאי "הדגיש את החשיבות לקדם אותה (את הרפורמה, מ"ר) בהסכמה הרחבה ביותר האפשרית", וכי "הערכים הדמוקרטיים תמיד היו והם חייבים להישאר סימן ההיכר של יחסי ארה"ב-ישראל" רק מחזקת את התחושה הזו.

בממשל ביידן תופסים את ההפיכה המשטרית כניסיון לחסל את הדמוקרטיה הישראלית מבפנים. מפגינים יושבים מול מכת"זית באיילון דרום, בשבוע ה-13 למחאה בקפלן, ב-1 באפריל, 2023 (צילום: אורן זיו)

במילים אחרות, כל עוד ישראל דיכאה אך ורק פלסטינים, דיכאה אך ורק "חומים", אפשר היה להעמיד פנים שהיא אכן "יהודית ודמוקרטית". ברגע שבממשל האמריקאי קיבלו את הרושם – מוטעה או מוצדק, פחות חשוב ברגע זה – שישראל החלה לדכא גם את האזרחים היהודים שלה, ברגע שהיא התחילה לדכא גם "לבנים", מגדל הקלפים של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מתחיל להתפרק.

אין זה אומר שממשל ביידן יצמצם מחר את הסיוע הביטחוני לישראל או יפסיק את שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני אתה. זה רק אומר שהוא עשוי להתייחס אליה כמו אל כל מדינה אחרת בעולם, בלי ההנחות שהיא קיבלה עד היום מתוקף "הערכים המשותפים" לכאורה בינה ובין ארה"ב. המשמעות עשויה להיות הסרת חלק משכבת ההגנה שארה"ב פורשת היום מעל ישראל במוסדות הבינלאומיים, ממועצת הביטחון של האו"ם ועד לבית המשפט הפלילי בהאג. מבחינת ישראל, שינוי כזה יכול להיות הרסני לא פחות, ואולי יותר, מקיצוץ הסיוע הצבאי.

"ההערכה מחדש" הזו, אם היא אכן מתרחשת, מוצאת את ישראל ברגע שבו יותר ויותר קולות בממשלה אומרים בגלוי שכוחה של ישראל לא אמור להתבסס על כך שיש לה ערכים ליברליים משותפים עם המערב, אלא על העוצמת הצבאית והכלכלית שלה. שר החוץ אלי כהן אומר את הדברים באופן מפורש למדי: סעודיה תכונן יחסים עם ישראל משום שישראל חזקה, הוא אומר, לא משום שהיא נחמדה לפלסטינים.

האמירה המיוחסת לנתניהו ולפיה "המדינה תוכל להסתדר בלי כמה טייסות, אבל לא בלי ממשלה" הולכת באותו כיוון. נתניהו מוכן לרסק את האליטות הנוכחיות בישראל, האליטה הצבאית אבל גם אליטת ההייטק, ובלבד שיוכל לשמור על שלטון הימין. זוהי גישה המתקרבת לגישה פוטיניסטית או לגישה של ארדואן. שניהם ריסקו את מעט המוסדות הדמוקרטיים שהיו בארצם, ובאותו זמן גם את האליטות שלהם, מתוך מחשבה שהם לא באמת זקוקים להן, שכן הם יכולים להסתמך על העוצמה הצבאית שלהם. שלא במקרה, ארדואן הכריז שנתניהו יבוא בקרוב מאוד לבקר באנקרה, והוא יבוא לביקור גומלין בישראל.

במילים אחרות: בעוד ביידן מתקשה לראות בישראל דמוקרטיה במודל מערבי, משום שהיא מדכאת את האליטות שלה ואת אזרחיה ה"לבנים", חלקים בממשל הישראלי אומרים שישראל אינה זקוקה לדמוקרטיה ליברלית בתוך ישראל, ובוודאי שאינה זקוקה לאליטות הנוכחיות שלה, כדי לשרוד. זהו קו השבר, זו הזירה שסביבה עשויה להתרחש ה"ההערכה מחדש".