בלי בג"ץ ובלי בצלם, גרסה 2.0

החלטתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להוריד לעת עתה מסדר היום בעקבות לחץ בינלאומי את "חוק העמותות", זכתה כצפוי לקיתונות של רותחין מצד גורמים וארגוני ימין, ולא בכדי: הצעת החוק הזו, על גרסותיה השונות, הפכה בשנים האחרונות לרכיב מרכזי בתפיסת השלטון הימנית, ונתניהו אף התחייב בהסכמים הקואליציוניים להשלים את החקיקה בתוך 180 יום מהקמת הממשלה.

השילוב בין ההפיכה המשפטית של לוין-רוטמן, המבקשת לרסק את בג"ץ, לבין חוק העמותות, המבקש לחסל את פעילות ארגוני שמאל וזכויות אדם באמצעות מיסוי כבד, מהדהד את אמירתו הישנה של יצחק רבין, "בלי בג"ץ ובלי בצלם", עד כדי כך שאפילו קמפיין הימין הניצי "תקומה 23" למען "הרפורמה המשפטית" הפך את רבין לנער הפוסטר שלו. אם בלי בג"ץ ובצלם היה מספיק טוב בשביל רבין, למה שלא יהיה מספיק טוב בשביל נתניהו ובצלאל סמוטריץ?

אלא שאמירתו ההיא של רבין לא התייחסה כלל לישראל, אלא לרשות הפלסטינית. רבין טבע את הביטוי האומלל בנאום ששודר בערוץ הראשון ב-1 במרץ 1994, כמענה לביקורת החריפה נגדו מימין על הסכנות הביטחוניות הכרוכות בהסכם אוסלו. את אלה הרגיע רבין באומרו כי "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אימהות נגד שתיקה".

במילים אחרות, זה סדר הדברים שביקש רבין לכונן: ישראל תוכל להמשיך ולשמור על הפסאדה הדמוקרטית שלה, ותשאיר את עבודת דיכוי ההתנגדות לרשות הפלסטינית – שידיה לא יהיו כבולות על ידי מערכת משפט עצמאית וארגוני זכויות אדם.

הרשות הפלסטינית אכן אימצה את תפקיד קבלנית המשנה של הכיבוש בלהט, ולאורך השנים הקפידה לדכא ביד קשה פעילויות התנגדות פלסטיניות – כולל אזרחיות – נגד המדיניות הישראלית, מה שעורר עליה ביקורת פנים-פלסטינית קשה, שגם אותה לא היססה הרשות להשתיק באופן אלים. ישראל מצדה תרמה עוד נדבך משמעותי בחיסולה של חברה אזרחית פלסטינית ביקורתית על ידי הוצאת ששת הארגונים המשמעותיים ביותר בה מחוץ לחוק, מהלך שבאופן לא מפתיע לא נענה בתגובה רצינית כלשהי מצד הרשות.

>> רדיפת הארגונים הפלסטינים

אבל עם המשך הכיבוש והעמקת מדיניות האפרטהייד, ישראל גילתה שלא תוכל להמשיך להתייחס לארגוני זכויות האדם כאל קישוט או עלה תאנה, וכי לאלה יש מחויבות לעבודה שבמהותה נועדה לחשוף את המסכות האלה בדיוק – עבודה שנתוניה סייעו, בין היתר, לגיבוש כמה מסמכים ודו"חות בינלאומיים קשים ביותר נגד ישראל, כמו דו"ח גולדסטון בעקבות "עופרת יצוקה".

ביוני 2015 פרסמה הוועדה הבינלאומית לחקירת מלחמת "צוק איתן" את מסקנותיה – שהתבססו בין היתר על נתונים של בצלם, עדאלה, שוברים שתיקה וארגוני זכויות ישראליים אחרים – והאשימה את ישראל בביצוע פשעי מלחמה בעזה. אלה, לצד הופעותיו של מנכ"ל בצלם, חגי אלעד, בפני מועצת הביטחון של האו"ם וקריאתו לפעול באופן ממשי להפסקת הפרת זכויות האדם בשטחים הכבושים, הבהירו לישראל כי בניגוד לרשות הפלסטינית, ארגוני זכויות האדם הישראליים מסרבים לקבל את התפקיד שיועד להם במחזה העוועים. והם גם הציתו קמפיין הסתה חסר תקדים נגד ארגונים אלה והעומדים בראשם, המובל ביד רמה על ידי ארגון "אם תרצו" עד היום.

משהפכו ארגוני הזכויות הישראליים מנכס שעוזר לישראל לעטות על פניה מסכה דמוקרטית לנטל שחושף בשיטתיות את הפנים האמיתיות שמאחורי המסכה, ישראל הרשמית אימצה את עמדת "אם תרצו", והחלה לרדוף אותם בטינה יוקדת. אלה אמנם (עדיין) לא הוכרזו על ידה כארגוני טרור וטרם הוצאו אל מחוץ לחוק, כפי שעשתה לארגונים הפלסטיניים, אבל המדינה החלה לפעול בנחישות לדה-לגיטימציה ציבורית שלהם באמצעות "חוק השקיפות", המטיל חובות דיווח מחמירות על עמותות שמאל ואף בסימון נציגיהן בכנסת, איום על מי שיזמין דוברים מארגוני הזכויות לבתי ספר או למקומות ציבוריים, ועוד. תעשייה שלמה של מלשני משטר הזינה את הטירוף הזה, והממשלה אימצה אותו בחדווה.

חוק העמותות הנוכחי מסמן, בין היתר, את השלבים הסופיים של התמוטטות תעתוע "היהודית, הכובשת והדמוקרטית". במהלך 29 השנים שחלפו מאז ה"בלי בג"ץ ובלי בצלם" של רבין, ישראל הבינה כי הפער בין הנחישות לתחזק משטר אפרטהייד לבין הצורך לקבל הכרה כמדינה דמוקרטית לא ניתן עוד לניהול, והכריעה לטובת האפרטהייד על מלא.

כיוון שהממשלה מעוניינת בהכנעה מלאה של הפלסטינים, ברוח "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ', היא אפילו לא מסוגלת לשלם יותר לרשות הפלסטינית את מס השפתיים של ריבונות מסורסת וסמלית כדי שזו תמשיך לעשות עבורה את עבודת הדיכוי, וגם לא את מס השפתיים החלול לא פחות למערכת המשפט הישראלית, שהקפידה להכשיר כמעט כל פשע שישראל מבצעת נגד הפלסטינים.

באירוניה מרה ומרתקת כאחד, שלושים שנה אחרי אוסלו, ישראל מוצאת את עצמה בתפקיד שייעדה לפלסטינים: משטר דיכוי בלתי דמוקרטי, בלי בג"ץ ובלי בצלם.