"בזמן שצפינו": הצצה לעתיד יחסי ההון-תקשורת-שלטון בישראל

ייתכן שהסוף הראוי לסרט "בזמן שצפינו", הסרט ההודי המדובר, שמוקרן השבוע בפסטיבל דוקאביב בתל אביב, התרחש רק כשנה לאחר שהסתיימו צילומיו. אז, בסוף 2022, חלק ניכר מתחנת הטלוויזיה העצמאית והליברלית NDTV נרכש על ידי איל ההון והמקורב למפלגת השלטון, גאוטם אדאני, שהוביל לאחרונה גם את רכישת נמל חיפה, שנחגגה בטקס חגיגי שבו נכח ראש הממשלה נתניהו.

לאחר רכישת NDTV, אדאני אמר כי "משמעות המונח 'עצמאות תקשורתית' הוא גם שיהיה לנו האומץ להכיר בכך שהממשלה עושה משהו טוב כל יום". כוונותיו של אדאני להיטיב עם הממשלה התפרשו באוזני שומעיו כסוף עידן העצמאות של NDTV. לאחר 27 שנה בתחנת הטלוויזיה החדשותית, העיתונאי הבכיר של התחנה, רוויש קומאר, התפטר ממנה.

מבלי לדעת זאת, במאי הסרט "בזמן שצפינו" צילם את השנתיים הכמעט-אחרונות בקריירה הענפה של קומאר בטלוויזיה. סרטו נהיה למסמך היסטורי על גורל התקשורת החופשית במדינה עם מיעוט מוסלמי גדול, שקיבלה את עצמאותה מהבריטים ב-1947 בהליך חלוקה ששיסע אותה ואת שכנותיה; שהמהפך השלטוני הראשון שלה חל ב-1977; שבמאה ה-21 העבירה חוק לאום שנועד לערער על מעמד האזרחות של מיעוטים דתיים; ושממשלת הימין הנוכחית שלה ניסתה להכפיף את מערכת המשפט למרותה באמצעות חקיקה דורסנית.

"הודו עוברת שינויים מהירים", אומר במאי הסרט, וינאי שוקלה, שינכח בהקרנת הסרט בתל אביב מחר (חמישי). "הגעתי לרוויש קומאר כי הוא היה איש חדשות שאמר לאנשים להפסיק לצפות בחדשות. כמוני, הוא תהה אם יש לו מקום בחברה שהוא חי בה".

שוקלה אמנם רק בשנות ה-30 לחייו, אך הוא והמפיקה שעובדת איתו, קושבו רנקה, עשו את שני הסרטים הפוליטיים המדוברים ביותר שיצאו מהודו בעשור האחרון. סרטם הראשון, "איש לא משמעותי" (2016) עסק בפקיד מס, שהתנגדותו לשחיתות שלטונית סחפה אחריו מיליונים והוא הפך למנהיג המפלגה הגדולה ביותר בדלהי. "אני מרגיש אחריות לתעד את החברה שבה אני חי", אומר שוקלה.

"בזמן שצפינו" זכה לפרמיירה בפסטיבל טורונטו היוקרתי. הקרנתו הראשונה של הסרט בישראל היתה ב-11 במאי בדוקאביב. ההקרנה השנייה והחגיגית, מחר, תיערך במתכונת מיוחדת: איגוד העיתונאים והעיתונאיות בחר בסרט כדי לציין את פרס אורי אבנרי לעיתונות אמיצה, שיחולק לפני ההקרנה. זו השנה השלישית שבה מחולק הפרס, שניתן מעיזבונם של רחל ואורי אבנרי. מקבליו עד כה היו גור מגידו מ-TheMarker והעיתונאית העצמאית אור-לי ברלב ב-2021, אורן אהרוני מכאן11 ב-2022, והזוכה הטרי הוא ג'וש בריינר מ"הארץ".

"הסרט מתאר את השסע, התהום שעל סיפה אנחנו עומדים ואולי אף נפלנו אליה: פיחות במעמד האמת", אומרת ענת סרגוסטי, מנהלת תחום חופש העיתונות בארגון העיתונאים והעיתונאיות. "הוא מראה איך עליית הפופוליזם פוגעת ביכולת של עיתונאים אמינים לעשות עיתונות אחראית, שמבוססת על אתוס מקצועי, וזורקת את הודו למחוזות של פופוליזם מקוטב, צעקני ומאוד אלים. זו פשוט צפייה לעתיד של יחסי הון תקשורת שלטון בישראל".

כפי שעשה בסרטו הראשון, הבמאי שוקלה השתמש בסרט זה בתיעוד בסגנון verité. הוא התגורר בקרבת הדמות הראשית שלו ותיעד אותו במשך שנתיים. החומרים מתוך אולפני החדשות וחדרי הישיבות יוצרים שפה קולנועית קלסטרופובית, שמהדהדת את עולמו של קומאר, שהיה לבן חורג בחברה שלו – המקבל איומים וחווה נטישות מצד אנשים בחייו. שוקלה וצוותו מתעדים פעם אחר פעם מסיבות פרידה של אנשי ונשות צוות שעבדו בתוכניתו של קומאר. כל פעם שרואים את קומאר חותך עוגה ומדבר בשבחו של קולגה שעוזבת, הלב נכמר.

"חברה בריאה בנויה על דיאלוג רחב"

התיעוד של קומאר מאפשר להבין את עולמו, אך עם זאת – הוא הדמות היחידה שזוכה באמת להתייחסות מעמיקה. עיתונאים מסוג "אחר", כמו ארנב גוסוואמי תומך מפלגתו של נרנדרה מודי, מצטיירים כקריקטורות שבזות לאמת. קומאר מכנה את אנשי הטלוויזיה המקדמים שיח מלא שנאה כלפי מוסלמים, איכרים וכל מי שהשלטון מסמן כ"תקשורת חיק" (lapdog media).

שוקלה לא מתיימר להבין את תופעת עיתונאי החיק המטרידה – אלא לתת מענה על השאלה, איך נראית הישרדות של עיתונאי שהאמת יקרה לו בטלוויזיה המיינסטרימית המתקרנפת. גם מהמעט ששוקלה מראה מעולמם של ערוצי השידור תומכי מפלגת השלטון, קווי הדמיון לערוצים אחרים בעולם ניכרים.

סרגוסטי רואה דמיון מובהק לערוץ ספציפי בישראל. "מה שערוץ 14 עושה היום, שהוא ערוץ מאוד פוליטי, והאמת רחוקה ממנו והדוברים שם מזלזלים בפרקטיקת בדיקת העובדות, הוא מקדם שיח רעיל, מאיים". אך, לדבריה, הפגיעה באיכות העיתונות לא מוגבלת רק לערוצים מטעם. "מהצד השני יש ערוץ מיינסטרים, ערוץ 12, שגם הוא שייך לבעלי הון יותר ממוסדים, אבל גם ממנו לא ניתן לצפות לתחקירים ש'ידברו אמת אל הכוח'. הרבה מהפלח החדשותי מוקדש לדברים שאין להם ערך עיתונאי או ציבורי".

ד"ר רותם גבע, היסטוריונית של הודו המודרנית בחוג ללימודי אסיה ובחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, חוקרת את עבודתו של קומאר בהקשרה הרחב בחברה ההודית. לדברי גבע, הרקע של קומאר, שהגיע מאזור פרובינציאלי במדינת ביהאר, הוא משמעותי לכך שהפך לדמות פופולרית, מכיוון שהוא נתפס כמי שצלח את ההפרדה המובנית בחברה ההודית בין האליטה לפרובינציה. "קומאר הוא קול מאוד אמיץ", אומרת גבע. "הסיפור של קומאר הוא חלק מהמשבר של התקשורת בעידן של מודי, וחלק ממשבר הדמוקרטיה בתקופה הזו".

גבע מצביעה על מתחים וחולשות בדמוקרטיה ההודית, שצצו כבר בשנות ה-70 של המאה שעברה. אז, ממשלתה של אינדירה גנדי הגיבה למחאות נגדה בהכרזה על משטר חירום, שבמסגרתו הושעו הבחירות, שונתה החוקה, ונאסרו עשרות אלפי מפגינים, איכרים ופעילים פוליטיים. עם השנים, הודו חזרה למסלול וביצרה את מעמדם של המוסדות הדמוקרטיים, ובהם התקשורת ובתי המשפט. אך בעשור האחרון המוסדות הדמוקרטיים נשחקו שוב.

תפקידם של סרטי דוקו בהמחשת מצב הדמוקרטיה בהודו עלה לכותרות לאחרונה, לאחר שהוקרן סרט בן שני חלקים של ה-BBC שחקר את תפקידו של מודי בפשעי שנאה נגד מוסלמים ב-2002, כשהיה מושל מדינת גוג'רט. מודי הואשם כמי שהורה למשטרה לעמוד מנגד בשעה שקנאים הינדים טבחו במאות מוסלמים. בתי המשפט של הודו ניקו את מודי מאשמה, אך יוצרי הסרט קיבלו גישה לחומרים חשאיים שהיו באמתחת הממשלה הבריטית, והצביעו על מעורבותו של מודי בפוגרום.

בהודו, קבוצות סטודנטים שהקרינו את הסרט נעצרו בחשד לבגידה במולדת. רשויות המסים פשטו על משרדי ה-BBC במומביי ובדלהי. גורמים בתעשיית הקולנוע התיעודי בהודו סיפרו לי על תחושת הנרדפות שמלווה אותם. למשל, השימוש במייל מאובטח כמו protonmail נהיה סטנדרטי; יוצרים הודים מנסים לעבוד עם חברות הפקה זרות, מכיוון שמפיקים מקומיים חוששים מחקירות ממשלה.

רצונה של הממשלה למנוע מתושבי הודו לצפות בסרט הביא לשימוש לא מידתי בחוקים המאפשרים לה לצנזר תכני אינטרנט, נכתב ב"אל ג'זירה". "תאגידים לא נוטים לאתגר את הממשלה ההודית, ולא ברור עד כמה הם מנהלים שיחות ביקורתיות על המדיניות ההודית מאחורי דלתיים סגורות", אמר פראטיק ווגרה מהמוסד לחופש האינטרנט בהודו. המלחמה על תודעת הציבור מצטיירת ככזו שמתחוללת בין עיתונאים ופעילים, שמתעקשים על האמת, לממשלה שלא מהססת להפעיל מנגנונים לשעת חירום כדי למנוע מהציבור שלה גישה למידע שעשוי להחליש אותה.

ועם זאת, אין ספק כי ממשלתו של מודי פופולרית ביותר. אחד מהרגעים הדרמטיים בסרט הוא ניצחונו הסוחף של מודי בבחירות שבהן נבחר מחדש, ניצחון אשר ממחיש לקומאר כי על אף עבודתו להוציא לאור את האמת, השפעתו על מוקדי הכוח בכל זאת מוגבלת. יתרה מכך, הוא עצמו נחשף ליותר איומים, הרגעים שלו עם אשתו ובתו הקטנה נראים פגיעים יותר. הוא מגייס כוחות ומצטייר חזק על המסך, אך הפגיעות, העייפות והתסכול ניכרים בחייו.

בסצינה שלדעתי מציירת אותו באור הכי שלילי בסרט שמציג אותו כגיבור, קומאר משתלח במנהיגי פועלים שבאו לבקש את תמיכתו. "עכשיו אתם באים אליי, אבל מחר תלכו ותצביעו למפלגה של מודי", הוא מקניט אותם, ומסרב לעזור להם.

כשסיפרתי לשוקלה שד"ר גבע הקרינה את הסרט שלו באוניברסיטה העברית, הוא התרגש מאוד. כמו כל יוצר, הוא מקווה שהסרט שלו ימצא קהל, ונראה כי הוא לא שיער עד כמה התמות שהוא עוסק בהן יכולות להיות רלוונטיות בחברה הישראלית.

בספרו, "הודו של מודי", כריסטוף ג'פלרו מתאר כיצד מפלגת השלטון השתלטה על המוסדות שחקרו אותה – כולל הארגונים החשאיים ההודים. במציאות כזו, ההתעקשות על עיתונות חוקרת ויצירה דוקומנטרית עצמאית היא נועזת.

"חברה בריאה בנויה על דיאלוג רחב", אומר לי שוקלה מביתו שבגואה. "הממשלה נהנית מקרדיט שאזרחיה נותנים לה, בתקווה שהיא תבנה עתיד טוב יותר עבורם. אבל צריך מרחב לביקורת בשביל זה". על פניו, נראה כי המרחב הזה מצטמצם עם השינוי שחל ב-NDTV ועזיבתו של קומאר. אולם, ד"ר גבע אומרת לי שבביקורה האחרון בהודו, היא שוחחה עם נהגי ריקשה שסיפרו לה שהם עוקבים באדיקות אחרי התכנים של קומאר ביוטיוב. נראה שעוד הרבה שנים אחרי סבב הפסטיבלים של הסרט הזה, רוויש קומאר ימשיך להשפיע על החברה ההודית.