אני יושבת בכלא כסרבנית כיבוש – וכפמיניסטית

סירבתי להתגייס גם כי אני מתנגדת לכיבוש. אבל באופן עמוק יותר, מפני שאני מחזיקה בתפיסה פמיניסטית וקווירית, שמחויבת למאבק נגד אלימות בכלל. אני מאמינה שהאפשרות לייצר שיח אחר קיימת, כחלופה לפתרון קשיים באמצעות מלחמות.

יש גישות שונות של פמיניזם בחברה בישראל. חלק מהפעילות מתמקדות במשהו, שבעיניי, אינו פמיניסטי בכלל. הן נאבקות כדי שגם נשים יחזיקו נשק, שגם הן ימנעו מנשים אחרות גישה לשירותים רפואיים, חופש תנועה וזכויות בסיסיות אחרות. הפמיניזם שלי לא רוצה להכניס נשים לתוך דפוסים אלימים של גברים. הוא רוצה לפרק את האלימות בחברה, וכך ליצור מקום שווה לנשים בתוכה.

בכלא

חבריי הסרבנים הגברים מספרים שבפלוגות שלהם, האסירים ‏מדברים לא מעט על פוליטיקה ועל דת. יש פער מגדרי בעיסוק בפוליטיקה ובשאלות "הגדולות". אני שואלת את עצמי מדוע ‏הבנים פנויים יותר לחשוב על הנושאים האלה. בינינו, הבנות שכלואות, הדיבור האישי ‏מעניין ומשפיע יותר. הוא מאפשר יותר תזוזה והקשבה‎.‎

אצל הבנים, אני שומעת, יש ויכוחים ברומו של עולם על מדיניות. השיחות על פוליטיקה שאני מקיימת עם האסירות האחרות, שיש להן דעות פוליטיות שונות ממני, הולכות עמוק יותר. הן לא נשארות ברמה השטחית של חלוקת גבולות והיסטוריה של מלחמות. הן עוסקות גם בזה, אבל הן עוסקות גם בתכל'ס, בחיים עצמם, במציאות החברתית והיומיומית. השיחות הכי מעניינות שהיו לי התקיימו עם בנות שעמדו במחסום, או עם מישהי שיצאה עם בחור ערבי.

בשיחות עם הבנות, הפוליטיקה נמצאת ברקע של הקשרים האישיים. הן גם שיחות יותר רגועות, על מי מנוחות. אני כלואה כבר חודשיים, ורק פעמיים הגענו לעימות. יש הסכמה, בדרך כלל, שנדבר ברצינות, מתוך סקרנות ועניין, או שבכלל לא נדבר על הדעות שלנו, ונשמור אותן כל אחת לעצמה.

עם חברה יוצאת אתיופיה שכלואה כאן איתי, ניהלנו שיחה מעמיקה על פוליטיקה והיסטוריה. הרגשתי שלמרות שהיא ימנית, שתינו מצליחות לראות את הוויכוח כחלק מתמונה רחבה יותר, להראות כמה היררכיה ושובניזם קטלניים בצבא ובמדינה.

השילוב של הפטריארכיה והגזענות מתבטא בכל מקום. בכלא, אפשר לראות זאת בשיח של הכלואות סביב המשמעת בפלוגת הנשים, שנחשבת לקשוחה ביותר. אנחנו הכלואות מדברות בינינו הרבה על כמה שהמפקדות שלנו "רעות". הן מתייחסות אלינו בקשיחות, משתמשות דרך קבע באיומים ובהשפלות ללא צורך, ומחפשות שליטה טוטלית עלינו. לא רק סדר ומשמעת.

בל הוקס אמרה שפמיניזם אינו השגת כוח באמצעות ניצול של אחרים. האשליה הגדולה של הפמיניזם של צה"ל הוא שהנה נשים משתלבות ומצליחות. ואני אומרת – ברור שהן יכולות להצליח, אבל אם הן משתלבות באותה מערכת של ניצול ודיכוי, אז זה לא באמת פמיניזם. פמיניזם דורש רגישות ומבט אחר על בני אדם ותפיסה של שוויון אמיתי. פמיניזם, עבורי, זה לא להשתלב בשורות החזקים והמדכאים במצב הקיים.

בשיחות בכלא נתקלתי גישות שונות של פמיניזם מזה שמקובל לדבר עליו. הנשים בכלא רואות עצמן כשוות, אך יש לנו ויכוחים עמוקים לגבי משמעות השוויון. חברה אחת לתא רוצה לבשל לבעלה. זה ממש החלום שלה – למצוא גבר שתוכל לבשל לו ולטפל בו. אחרת, מג"בניקית, חושבת שהשאיפה שלה לשוויון באה מכך שהיא מוציאה מעצמה את המקסימום שהיא יכולה כשוטרת. היא רוצה להיות שוטרת ישרה, צודקת והוגנת. היא סיפרה ששלחו אותה לשועפט ולשייח' ג'ראח, שם נאלצה לעמוד מול בן גביר ואנשיו. לעומת בנות אחרות בכלא, שתמכו באופן מוחלט בהרס בתי מחבלים וגם באופן כללי ב"מוות לערבים", היא חשבה אחרת. היא מצאה את עצמה נאלצת לעצור התפרעויות של יהודים, ולא של ערבים, ואימצה מול האחרות עמדה ממסדית יותר, וגזענית פחות, של "שוטרת אובייקטיבית".

מערכות יחסים כוחניות ראויות להישבר, בין אם זה בין גבר לאישה, גבר לילדיו, העשירים לשאר האוכלוסיה – כולם חלק מאותו הסיפור. בעיניי, פוליטיקה פמיניסטית צריכה לעסוק בפירוק כל מערכות היחסים הכוחניות הללו באופן שווה. ההתעסקות ה"גבוהה" בגבולות מדיניים או בכל ה"איזמים" מפספסת את השיחות המעניינות שעולות בפלוגת הנשים על זנות, על אלימות מצד אקסים, או על הטיפול באמא החולה.

השיחות מגיעות הרבה פעמים לסוגיה של הרס בתי מחבלים. אולי בגלל שזו נקודה בה הפוליטיקה לא מופשטת, אלא נוגעת לחיים: מחבל הורס משפחה שלמה, הן אומרות, אז לא מגיע לו שיהרסו את ‏המשפחה שלו‎?‎ ואני שואלת – ומה עשו אשתו וילדיו, שמגיע להם שייהרס ביתם?

עינת גרליץ, סרבנית מצפון, מרצה עונש מאסר מאז התייצבה בבקו"ם ב-4 בספטמבר, יחד עם שחר שורץ, נוה שבתאי-לוין ואביתר רובין, שם הצהירו על סירובם להתגייס. לאחרונה נשפטו הארבעה, בצעד חריג, ל-45 ימי מחבוש נוספים.

במוצ"ש הקרוב, 10 בדצמבר, יום זכויות האדם הבינלאומי, תתקיים ברחבת הסינמטק בתל-אביב משמרת מחאה בקריאה לשחרר את ארבעת סרבני המצפון.