עונש חריג לארבעת הסרבנים

ארבעה צעירים התייצבו הבוקר (חמישי) בבקו"ם בתל השומר, כדי להצהיר בפעם הרביעית שהם מסרבים להתגייס לצבא במחאה על הכיבוש והאפרטהייד. הארבעה – שחר שורץ, אביתר רובין, עינת גרליץ, ונוה שבתאי-לוין – הגיעו לבקו"ם בפעם הראשונה בספטמבר. מאז ריצו יחד 199 ימי מאסר בכלא הצבאי, והם נדרשים אחרי כל תקופת מאסר להתייצב שוב.

היום הם נשפטו כל אחד ל-45 ימי מאסר נוספים.

עו"ד נועה לוי, המייצגת את הארבעה מטעם ארגון "מסרבות", אומרת כי "מדובר בעונש חריג, שניתן רק פעם אחת לסרבנים בעשור האחרון. נדרשה גם התערבות של סמכות יותר גבוהה, מכיוון שבדרך כלל הם נשפטים על ידי קצינים בבקו"ם, הרשאים לשפוט משמעתית עד 30 יום. כדי לקבל 45 יום, הם נשפטו על ידי מישהו בכיר, במקרה הזה, מפקד מיט"ב (מפקד הבקו"ם; א"ז)".

לוי טוענת כי "הצבא החליט להחמיר בענישה כדי להפחיד. גורם במערכת רמז לי כי יש חשש מפני גל סרבנות בעקבות כניסתו הצפויה של ח"כ איתמר בן גביר לממשלה. כבר עכשיו יש במערכת ארבעה סרבנים, בחודש שעבר היו עוד שניים, ובחודש הבא צפויים להיכנס עוד שניים. הרבה זמן לא ראינו גל כזה, שבו כולם יושבים בו-זמנית".

"הם הביאו לנו את מפקד הבקו"ם כדי להראות כמה שהם חזקים. אנחנו נראה להם כמה שאנחנו חזקים", אמר שורץ בשיחת טלפון אחרי שניתן גזר הדין.

בהצהרה משותפת שפרסמו הארבעה לפני כניסתם לכלא היום, הם התייחסו לנער אחמד שחאדה, שחיילים הרגו אתמול בשכם, ולנער הישראלי אריה שצ'ופק, שנהרג בפיגוע בירושלים אתמול בבוקר, שניהם בני 16. "איננו יכולים להמשיך לפעול באלימות מבלי לצפות שיהיו לכך השלכות. איננו יכולים להמשיך להשתמש בהשלכות האלה כתירוץ להפעיל עוד ועוד אלימות על האוכלוסייה הפלסטינית, ובכך להמשיך להזין את מעגל הדמים. המעט שאנחנו יכולים ולעשות, כמי שנדרשות להתגייס לצבא שמנציח ואוכף את המדיניות הישראלית ההרסנית – הוא לסרב", כתבו הארבעה.

פגשתי את הארבעה ביום חמישי בבוקר, לפני שהתייצבו פעם נוספת בבקו"ם. חלקם שוחררו ממאסר בשבוע שעבר וחלקם קודם לכן, מכיוון שהם לא נשפטו לתקופת מאסר זהות. הם החליטו להתייצב פעם נוספת ביחד.

גרליץ ריצתה עד כה 57 ימי כליאה. לדבריה, "הכליאות נותנות לי הרבה פרספקטיבה על חופש, בבסיס שלו. אני נמצאת במקום מאוד קיצוני, שמנהלים אותך ברמה של לבקש אישור על כל דבר, וגם אם ישנים נמצאים בכוננות לקפוץ. זה נותן פרספקטיבה כמה חופש חשוב, ולא משנה מאיפה אנחנו (הכלואות; א"ז) מגיעות. כולנו שם באותה סירה".

שורץ, שריצה עד כה 60 ימי כלאה, מוסיף: "אני יושב ורואה מהחלון גדר תיל וסורגים, וזו פעם ראשונה שאני לא יכול להחליט על עצמי, שאין לי חירות. בכליאות הראשונות היה בסדר, גם עם האנשים. עם הזמן זה נהיה מעיק. בסוף הכליאה השלישית והרביעית הרגשתי רע".

שבתאי-לוין, שריצה עד עתה 35 ימי כליאה, אמר: "מעניין בכלא, זה אנשים בחיים לא חשבתי שאשב איתם לשיחה נעימה, בן אדם שהיה בלה פמיליה או אדם שהשתתף בלינץ'. אנשים גם מתוודים על דברים שהם עשו בצבא. זו לא חוויה פשוטה. כשאני בא כשמאלני, אני תמיד דרוך. אין אלימות בכלא, אבל עדיין יש סיטואציות לא נעימות. כולם נורא מתעניינים, כמו שאני אף פעם לא פגשתי לשיחה שלא בהפגנות אנשים ימנים, הם לא פגשו שמאלני. אני צריך להסביר שאין לי שנאה עמוקה נגד העם היהודי".

אביתר רובין, שריצה 47 ימי כליאה, אמר דווקא ש"בהתחלה הייתי מדבר עם כולם על הכל, גם על פוליטיקה. אבל היו לי כמה חוויות לא נעימות, אז כעת אני מדבר פחות, כי השיחות חוזרות על עצמן, אז אני קורא את הספרים שלי".

שורץ מספר כי "יש שיחות גם עם הצוות. דיברתי עם אחת הסוהרות, היא ניסתה להבין למה אני בכלא. הסברתי לה שזו מחאה נגד הכיבוש. ואז אביתר הגיע (לכלא; א"ז) והיא אמרה לו: 'גם אתה מהכיבוש?' אמרתי לה, 'את מהכיבוש'".

גרליץ מוסיפה: "כשעולה הנושא של הסירוב, אני מנסה לדבר מהחוויה שלנו ככלואות, קשה כשלוקחים לנו את החופש וכולאים אותנו, כנקודת מוצא להזדהות עם הפלסטינים, ולהסביר שלפני כל הדיונים המדיניים הגדולים, לכל בן אדם מגיעות אותן זכויות וחירויות".

ארבעת הסרבנים כלואים במתקן "נווה צדק" שנפתח בשנה שעברה ליד בית ליד. בעוד שהגברים נפגשים ביניהם ולעתים אף משובצים לאותו תא, גרליץ לבדה בכלא הנשים.

הכליאה לא שינתה את דעתם בנוגע לחשיבות הסירוב

במהלך כליאתם התקיימו שתי הפגנות מחוץ לכלא, ביוזמת הארגונים "יש גבול" ו"מסרבות". "ההפגנות חיזקו אותי", אומר שורץ. "כשאתה לבד, מוקף באנשים שאין להם קשר למה שאתה עושה, ואתה שומע תמיכה מהעולם החיצון, זה עוזר". גרליץ אומרת כי "ההפגנות עוזרות. שומעים אותן מרחוק, אבל כל הבנות יודעות על מה מדובר. זו עוד הזדמנות לדבר איתן על הסירוב".

הארבעה אומרים כי השהייה בכלא לא שינתה את דעתם בנוגע לחשיבות הסירוב. "זה לא שינה לי את התפיסה לגבי הכיבוש ואיך להילחם בו. זה הראה לי שבסופו של דבר, בנושאים מסוימים אפשר להגיע גם לאנשים קיצוניים, כמו להגיע מ'מוות לערבים' לדיבור על כך שעונש מוות הוא לא רעיון טוב", אומר שבתאי-לוין.

גרליץ מוסיפה: "זה חיזק את התפיסה שאם לא היו פקידים וטבחים בצבא אז לא היה צבא, ולכן גם אם היו מציעים תפקיד אחר, זה עדיין לשרת בצבא ולתמוך בכיבוש. זה צבא העם, ובלי העם אין צבא".

לכלא ניתן להכניס ספרים, וגם דיסקמן עם דיסקים מקוריים. גרליץ מספרת כי "קראתי את האוטוביוגרפיה של סימון דה בובואר, וגם את 'דברים שלא סיפרתי' של הסופרת הפרסייה אזאר נאפיסי. בדיסקמן אני שומעת קווין ועומר אדם, ומחליפה דיסקים עם הבנות האחרות".

שורץ: "אני קורא בעיקר מדע בדיוני, אבל גם את 'שאלת פלסטין' של אדוארד סעיד שאביתר נתן לי, כולל הערות שלו בתוך הספר. אני שומע ביטלס ומוזיקה קלאסית, כי יש מלא רעש וזה עוזר לי לקרוא".

שבתאי-לוין: "קראתי את תומאס סנקרה 'Women Liberation and the African Freedom Struggle' ואת הביוגרפיה הגרפית של רוזה לוקסמבורג. אני שומע פינק פלויד, רייג' אגיינסט דה משין וסיסטם אוף אה דאון".

רובין: "קראתי את 'משולש הרה גורל' של נועם חומסקי על הציונות ואת 'יער נורווגי' של הרוקי מורקמי. בדיסקמן אני מקשיב רק לאריק איינשטיין".